על השנינה, ועוד משהו

[את הפוסט הזה כתבתי לפני שנודע דבר פטירתו של מוטי קירשנבאום.  מטבע הדברים,  החדשה התקשורתית הזאת דוחקת הצידה את קודמותיה.  לפני שאתפנה אל הפוסט המקורי אני רק רוצה לציין שקירשנבאום היה,  בעיניי,  איש תקשורת מעולה  –   נבון,  אנושי,  חריף ומצחיק;  שהתכנית "לונדון וקירשנבאום" הייתה אולי האהובה עליי ביותר בטלוויזיה;  ושנוכחותו התקשורתית תחסר לי מאוד.  יהי זכרו ברוך.]

בימים האחרונים עקבתי בתימהון אחרי כמויות השנינה המרושעת שהוציאה חתונתה המדוברת של בר רפאלי מן הציבור הרחב.  לא הבנתי מה בדיוק גרם לזה:  תאוות הרכילות והצדקנות המתחסדת?  הקנאה?  או שמא סתם השאיפה להיות הילדים הכי שנונים בכיתה?

את טיפת הארס האחרונה שטופטפה בנושא קראתי הבוקר,  כבר אחרי החתונה:  איחלו לה הצלחה וכו',  ורק הזכירו לה במתק שפתיים שאם חלילה תתגרש,  תמרר הרבנות את חייה.  לאמור,  הצליחו לרתום את חתונתה לאג'נדה (החשובה,  אגב) של הפרדת הדת מהמדינה,  ורק שכחו שמאחורי כל אג'נדה יש גם בני אדם,  ושיש להם לפעמים רגשות.

אתמול שמעתי הסבר על כך שהכעס כלפי חתונת רפאלי הוא תגובת נגד לתרבות הסלבס.  אני מודה שאני לא מעורה בתרבות הזאת.  בר רפאלי לא מאוד מעניינת אותי,  ואני לא יודעת עליה הרבה.  אבל נראה לי שתרבות הסלבס,  יהיה פירושה אשר יהיה,  משגשגת בעיקר משום שיש לה קהל ערני כל כך.  ולכן עצתי לציבור הנפגע ממנה היא כדלהלן:  אם בר רפאלי ומה שהיא מייצגת אינם ראויים בעיניכם,  תתעלמו ממנה.  זה מן הסתם יחליש את "תרבות הסלבס" יותר מכל דבר אחר.

כי כשמישהי מתחתנת,  לא כולם חייבים להביע דעה על כך,  בעיקר כשלא מכירים אותה אישית.  ואם כבר מוכרחים להגיד משהו,  אפשר להסתפק באיחולי מזל טוב.  וגם עליהם אפשר לוותר:  יפה השתיקה לבריאות ולשלווה.  ואם מישהו חושב שבאמצעות שנינה מכוערת הוא תורם לחינוך הדור הצעיר ולהצלתו מתרבות הסלבס,  שיחשוב שוב:  כי גועל נפש איננו תחליף לחינוך ואינו מקדם אותו לשום מקום טוב.

מודעות פרסומת