נו, מה לי ולגשר וולטה.
בשיעור ציור היום (אצל איריסיה) נתקלתי בספר הילדים סלינה שלי מאת ימימה שרון (עם ציורים של אילה גורדון). אני הכרתי אותו היטב מימי ילדותי. אימא שלי קנתה לי אותו כשהייתי אולי בת שמונה, ואהבתי אותו אהבת נפש. מסופר בו על הילדה הישראלית יסמין שחיה באפריקה (נדמה לי שבגאנה) ומתיידדת עם הילדה האפריקאית סלינה. ויש בו גם שני שירים על ציפורים, עם תווים, ואני זוכרת את מנגינותיהם עד היום. איזו נוסטלגיה. מחממת לב, עם צביטה קטנה, אבל חזקה.
רשמתי בשיעור, בעיפרון, כמה מן הציורים שמצאתי בספר. בין השאר את הציור של הגשר שעל נהר הוולטה. וכשחזרתי הביתה בדקתי בוויקיפדיה ומצאתי צילום של הגשר, שהיה די דומה. אולי זה באמת אותו הגשר, שהוא כנראה מפורסם למדי.
בימי קורונה האלה אני מתגעגעת כל כך לברוח מכאן (זה לא ממש אופייני לי), שכל העניין עורר בי געגועים אפילו לגשר וולטה (וגם געגועים לילדותי, אבל זה סיפור אחר). אשכרה געגועים לגשר וולטה באפריקה, עד כדי כך.
אבל לא אסע.
בלוגיעדה 