הא ודא

כמה דברים:

*  הצילום הזה שהסתובב בפייסבוק אחרי רעידת האדמה בנפאל:  בסופו של דבר התברר שזה בכלל לא מנפאל,  אלא מויאטנם,  מלפני שנים רבות.  אבל הוא מוסיף להחריד את הנשמה.  אולי משום שסבל אנושי לא תלוי בגיאוגרפיה.  ואולי בשל חוסר האונים המגונן של הילד המנסה לנחם את אחותו הקטנה.  פעם כתבתי בבלוג הישן על עיוור שמוליך עיוור.  הצילום הזכיר לי את זה.

*  אם כבר מדברים על הבלוג הישן:  נראה שישראבלוג עובר לפאזה חדשה,  קשה יותר,  בהידרדרותו.  אני מתבוננת בזה ממקומי שכאן:  אני כבר לא שם,  אם כי עדיין לא בטוח שאני לגמרי פה.  את חיבוטי הנפש הקשורים בצְפייה בקריסת האתר עברתי כבר לפני יותר משנה,  ואני שמחה שאני לא צריכה לעבור אותם שוב.  אני מביעה  תמיכה מבחוץ,  ומקווה שהעניינים יסתדרו לשביעות רצונם של הנותרים שם.  וגם תוהה מדי פעם על המהירות שבה חברוּת וקהילתיוּת מתגלגלות  להפעלת לחצים קבוצתיים:  "הבוז לעוזבים!",  קראתי שם באחד הבלוגים.  כלומר,  הבוז לי.  יפה. כאילו לא הנאמנות לחברים היא העיקר,  אלא הנאמנות לפלטפורמה.  שלא לדבר על כך שבעיניי העיקר היה,  ונשאר,  הכתיבה.

*  המדרכה שלפני הכניסה לבית הספר היסודי שבו למדו הילדים  מסומנת באדום לבן:  החנייה אסורה. אני עוד זוכרת את המכתבים שהמנהלת הייתה משגרת אלינו:  אל תחנו ליד השער, הורידו את הילדים מן המכוניות במרחק של מאתיים מטר מבית הספר, הם מסוגלים לצעדה הזאת,  וכו' וכו'.  הילדים שלנו בין כך וביך הלכו לבית הספר ברגל,  כך שכל העניין לא נגע לנו. אבל הזמנים השתנו:  כשעברתי שם לאחרונה ראיתי שלמרות האדום-לבן,  הוכשרו בכביש,  ממש ליד הכניסה,  כמה מקומות לעצירת בזק  –  כדי להניח לילדים לצאת מן הרכב בבוקר ולמהר להיכנס בשער.  כל חניה כזאת רוצפה באספלט חום,  גבולותיה  סומנו בצבע לבן,  ועל האספלט נוסף כיתוב של תזכורת מזַרזת,  אף היא בלבן,  באותיות של קידוש לבנה:
נַשֵּק וסע.

*  אני מתקדמת לאטי בספר הקיץ של טובה ינסון (כן,  ההיא של המומינטרולים!).  יש בו הרבה יופי,  אם כי לא תמיד הכול ברור בקריאה ראשונה,  וצריך לשים לב לאט לאט.  בפרק המתאר את מאמץ-האדירים להעביר מים בסירה ממקום למקום (לא חשוב עכשיו למה),  מתברר שיש צורך פה ושם לפנות לחסדי שמיים.  סופיה פונה בתפילה חרישית ל"אלוהים שאוהב את ילדי הגן" (בי נשבעתי שכך כתוב,  בעמוד 98,  בתרגומה של דנה כספי),   אבל כשהבעיה חוזרת היא אומרת בכעס: "אני לא חושבת להתפלל אליו שוב."  סבתא (שאיננה מאמינה אדוקה) עונה שאין צורך, כי "הוא כבר יודע",  ואחר כך מהרהרת:
"העניין עם אלוהים… שהוא דווקא כן עוזר, אבל רק אחרי שמתאמצים קצת" (עמוד 99).