אובדן הכלח

מאז שכתבתי בפוסט הקודם (אתמול) על הסקנדלים של השבוע שעבר, נולד אמש סקנדל חדש (בתכנית 'עובדה' של אילנה דיין),  והפוסט של אתמול התיישן לגמרי.  כמה צדקה נעמי שמר כשאמרה שאין כאן רגע דל. וכמה קשה לפעמים להבדיל בין סקנדל לפסטיבל.

גולת הכותרת של התכנית 'עובדה' אתמול בערב (שעסקה בנפלאות התפקוד של נתניהו) הייתה מכתב התגובה הארוך שנתניהו כתב למערכת,  ושאותו הקריאה אילנה דיין במהלך התכנית,  אולי משום שכותבו הביע בתחילתו ספק אם היא תעז לעשות זאת.  אז היא העזה.  קולה רעד קצת,  ולא מחמת הפחד,  כך נראה לי.  אבל היא הצליחה להתאפק ולא להגיב,  ורק חתמה את ההקראה במילים:  'לא נגענו'.

בדיוק בסופ"ש האחרון התפרסם בהארץ ריאיון ארוך עם אילנה דיין,  שבו הואשמה קשות מן הכיוון המנוגד לנתניהו.  אני חשבתי שהיא עמדה היטב במתקפות הריאיון ההוא,  אבל בפייסבוק ראיתי שמישהו אפיין אותה בעקבותיו כ'קרנפית צמרת'.  אולי  הוגדרה כך משום שסירבה לראות בכל המתנחלים פושעים,  ואולי משום העוול-כביכול  שגרמה לארגוני השמאל (בפרשת תעאיוש),  ואולי בשל חטא כבד אחר מן הסוג הזה,  כבר שכחתי מה זה היה.  בכל מקרה,  המכתב של אתמול בערב היה מתקפה מן הכיוון השני. מעניין מה חושבים עליה עכשיו מי שקראו לה קרנפית.  לא משנה.

תמצית של מסקנותיי:
* מבהיל לחשוב שאלה הדברים שבהם מתעסק ראש הממשלה של מדינת ישראל.  המכתב שכתב (או אישר) במו ידיו מלמד עליו יותר מכל תחקיר,  אמיתי או שקרי. ראש ממשלה רציני אינו אמור לעסוק בהתכתשויות עם עיתונאים, אפילו אם מדובר לתחושתו בתחקירים שקריים לחלוטין.
* אם כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה קצוות זועמים על אילנה דיין,  יש להניח שהיא עושה גם משהו בסדר.
* הלילה יתחילו לזרום לתקשורת פרטים ראשונים על תוצאות הבחירות בארה"ב,  וכולנו נעבור,  בחן ובשמחה,  לסקנדל/פסטיבל הבא. שיהיה בכיף!

על הביטחון ועל הזהירות

(הודעת מערכת: קודם פרסמתי בטעות פוסט ריק.  עם כל מי שהוטרדו על כך במייל  –  הסליחה.)

כשקראתי ב-YNET בראשון בערב על השריפה שפרצה בבניין של 'בצלם' בירושלים, ועל החשד שמדובר בהצתה,  רטנתי אל המסך,  בזעף,  שרק זה היה חסר לנו עכשיו,  ושהייתכן,  ומה עוד יקרה, ומה זה שעובר על החוליגנים האלה שהשרפנוּת נתחבבה עליהם כל כך.   וגם שעכשיו בטח יאשימו בכך את אילנה דיין,  למרות שזו האשמה מגוחכת.  ואכן,  עוד באותו לילה התמלא הפיד שלי בפייסבוק בכל מיני האשמות,  כל אחת מהן נטולת-ספקות יותר מחברתה.  כולם ידעו בדיוק מה קרה ולמה,  וכמובן מי אשם בכך, ורק אני הלכתי לישון בתקווה נטולת-המילים שאולי-אולי יתברר שלא הייתה הצתה.  כי באמת,  יש לנו די והותר צרות גם בלי זה.

מתי שהוא לפני צהרי יום שני התברר שלא, לא הצתה,  אלא סתם קצר חשמלי שאין בו שום עניין לציבור.  שאז תהיתי:  האם מישהו מכל הממהרים-להיות-בטוחים של הלילה הקודם יגיד עכשיו 'אה, סליחה,  טעיתי'?   אופס,  הפלא ופלא,  לא.  על כל פנים,  לא שראיתי.

חבל לי שהשמאל הפסיד השבוע כל כך הרבה נקודות,  רובן סתם בגלל תגובות לא נבונות.  אבל בלי קשר לימין ושמאל,  אני לא מסוגלת להבין את האנשים האלה שתמיד בטוחים כל כך שהם יודעים הכול, עוד אפילו לפני שהוא קרה. אני כמעט מקנאה בהם, כי אני, בעיקרון,  כמעט אף פעם לא בטוחה בכלום.

מזכיר לי משהו יפה מאחותו של הנגר של מירה מגן:  נאמר שם על שלומי,  לא חשוב עכשיו מי הוא, ש"הוא מאלה שדורכים בעולם בזהירות" (עמוד 173).  ודווקא הסוג הזה של דריכה הוא ממש לטעמי.

ואף על פי כן

בשולי הרצח בתל אביב וההיסטריה והמצוד והחיסול  –  ובשולי תוכנית "עובדה" של אילנה דיין,  שהציגה בשבוע שעבר פעיל שמאל לא סימפטי (בלשון המעטה);  ובשולי תמיהתי על הסערה שהתכנית עוררה  –  משום שמלכתחילה לא הייתה סיבה מיוחדת לחשוב שלא בכל מקום יכולים להיות מנוולים;  משום שהם עלולים להימצא גם בארגון שמאל; ומשום שיכלו להסתפק שם בשמאל באמירה הפשוטה וההגיונית שהאיש האמור אינו מייצג אותם ושהם מתנערים ממעשיו.  אבל לא   –  הרי זו הזדמנות פז להאשים את התקשורת בהתקפלות בפני המשטר הפשיסטי ובהתקרנפות (הו,  מונח חדש-ישן חביב;  יש מצב שהוא אפילו ידחה את העיסוק האובססיבי בשואה,  אם כי לא ברור לי אם יש לשמוח או להצטער על כך). ואין סיכוי שמישהו יסכים לפספס הזדמנויות פז,  שמא עוד יגידו שהוא פראייר.

הדבר היחידי שאפשר אולי ללמוד מסיפור התחקיר הזה הוא שגם האידיאולוגים המוסריים ביותר צריכים להיזהר מגלישה מסוכנת למחוזות הפטרונות המחוצפת,  שבמסגרתה הם מרשים לעצמם להחליט  בשביל הפלסטינים איך הם צריכים לחשוב ולהרגיש,  ונפרעים מהם כשאינם הולכים בתלם שקבעו בשבילם (וכבר כתבתי על זה כאן ולא אחזור על כך).  במיוחד מי שחרתו על דגלם את אהבת האדם וזכויותיו הפרטיות צריכים להישמר שלא ליפול לבור הזה.

בשולי כל הנ"ל, ואף על פי כן  –
במרפאת השיניים,  הבוקר:  שלוש נשים לא חשובות שאיש אינו שואל לדעתן:  רופאת שיניים ערבייה,  מרוכזת במלאכתה מעל לפי הפעור;  סייעת יהודייה-חרדית,  חבושת פאה,  מרוכזת במה שאני מכנה 'שאיבת-אבק-ללא-אבק' (suction),  גם היא מעל פי הפעור;  ואני,  לא-ערבייה ולא-חרדית, מרוכזת בחרדת-טיפולי-השיניים שלי,  במיוחד חרדת המקדחה השנואה ההיא (שאינה מניחה לי מאז ילדותי הרחוקה), ומתאמצת לשווא לשחרר את שריריי התפוסים,  בעיקר בכתפיים.  בין שלושתנו שוררת אווירה של כמעט-רוגע שוחר-טוב: שלושתנו שקטות ואדיבות,  אפילו מחויכות; לשלושתנו יש מטרות משותפות:  פרנסה,  בריאות,  ושייגמר מהר.  בערוצי המדיה השונים ידברו שוב על קרנפים ועל פשיסטים ועל נאמנות ועל בגידה ועל מוצצי דם  –   אבל החיים,  כרגיל,  בשלהם,  ודווקא מסתדרים לא רע (מדי פעם).

הטיפול עבר בשלום,  ואפילו קיבלתי פס לשישה חודשים.  אולי אאריך אותו קצת,  מתוך רחמים על שרירי הכתפיים.