בהמשך לקודם

אחרי כל הדיבורים על החצב-פורח-הקיץ-בורח-לא-ראיתי-ורק-שמעתי,  ראיתי שלשום מושבה שלמה של חצבים פשוט בדרכי למכולת.  לגמרי קל"ב.  צומחים בחצר של בית,  על יד המדרכה,  בתוך ענן של איזה שיח אחר,  אחד מהם משתחל דרך הגדר החוצה,  השאר שואפים ישר למעלה.  על רקע השמיים המעוננים נראו פרחי החצבים כמו פנסים.  מרחיב לב.  וזה בכלל מרגש כי בחצר הסמוכה לשם צומח עץ חרובים.  שזה לגמרי אקזוטיקה.

*

עכשיו באמת הגיע גם החופש שלי,  באיחור ניכר, אחרי הרבה טרדות והכנות ועבודות וסידורים.  יש לי עכשיו כמה ימים שבהם אין לי שום דבר דחוף לעשות  –  אבל מועדי ב' כבר ממש בפתח,  ואז חזרה למירוץ העכברושים.  בינתיים חזרתי לשיעורי ציור,  כי דומה שהשרבוטים מיטיבים אתי. וחוץ מזה אני גם משתדלת לצלוח מהר את הכרך השני של הרומנים הנפוליטניים (= הסיפור של שם המשפחה החדש),  שמכיל כמעט חמש מאות עמודים (496,  ליתר דיוק),  רחמנא ליצלן.  אני עושה את זה בריצה,  כי עוד מעט צריך שאחזיר אותו לספרייה,  ולא בטוח שיתנו לי הארכה,  כי מדובר בספר מבוקש מאוד (משום מה).  זה מעין אינבנטר אינסופי של קמתי-התרחצתי-התלבשתי-הלכתי-לים-אמרתי-אמרו-לי-הרגשתי-חזרתי-התרחצתי-קראתי וכו'.
אפשר היה לקצר את זה לפחות בחצי,  אם לא יותר.  בינתיים אני ממשיכה לקרוא,  כי אני מאוד סקרנית בנוגע לעתיד של העלילה,  רק הייתי מעדיפה שלא יבלבלו את המוח כל כך באריכות בנוגע להווה שלה. מתנצלת על חילול הקודש,  אבל זה המצב.

ועדיין נראה לי שלילה היא היותר חכמה מבין השתיים,  למרות כל השטויות שהיא עושה.  אהבתי את מה שהיא אמרה ללנה על נינו,  שאותו לנה מעריצה כל כך בשל השכלתו הרחבה:
'אם את תוציאי מהראש של נינו את הדברים שקרא בספרים,  לא תמצאי שם יותר כלום' (עמ' 217).
לדעתי,  מי שיודעת להגדיר דברים ככה (ונניח עכשיו לעובדה שדעתה על הנ"ל אולי השתנתה בהמשך),  סימן שיש לה הרבה שכל.  ולו הייתה היא כותבת את הרומנים הנפוליטניים (במקום חברתה הגאונה),  יש מצב שגם היו יוצאים יותר קצרים.

*

ועוד מעוללות הימים האחרונים:

ביום הולדתֵךְ
לא ביקרתי את קברֵךְ
ורק זכרתי את זכרֵךְ
בתוכי

מודעות פרסומת

נקודת אור

בכל מקום אני קוראת שהחצבים חוזרים.  עוד לא נתקלתי בהם בעצמי, אבל ראיתי תמונות שלהם באינטרנט.  צריך שאבדוק בשולי מסלול ההליכה בפארק,  שם הם באמת פורחים כל שנה.  אבל גם בדיווחים עליהם יש נחמה,  כי,  כמו בדקלומי הילדים,  זה באמת מבשר את הסתיו.  השמש עודנה אכזרית (שלא לדבר על הלחות),  אבל העננים מנצחים אותה לא פעם,  ואור אחר-הצהריים משליט את אפרוריותו בשעה מוקדמת יחסית,  כל יום יותר מוקדם.  פחות שעות שמש זו מגמה טובה.  אני אמורה להתעצב על בוא הסתיו,  ככה מקובל,  אבל אני לא.

מי היה מאמין שחצבים יכולים לגרום לא פחות נחת מרקפות.  בגינת בר מאיר שלו כורך את שניהם יחד ואומר (בערך) ששניהם נחושים באופיים.  אני מעריכה נחישות,  בעיקר נחישות שקטה.

וכך הוא כותב על הרקפת והחצב,  בעמ' 17:
"שניהם בעלי פרח ענוג ועדין,  אבל חסונים ושרדנים ומאריכים ימים" (עמ' 17).
ומה שעצוב,  זה שהם אף פעם "לא רואים זה את פריחתו של זה,  כי אינם פורחים באותה עונה" (שם).

אז שרבטתי אותם יחד.

 

הא בהא תליא

באמת היו אתמול פחות מדורות,  ושמחתי על זה שרשויות רבות לקחו יוזמה והזהירו ואסרו וכו'.  כי בשנים האחרונות זה כבר היה בלתי נסבל,  כשכול שבריר-כיתה הרגיש מחויב למדורה פרטית משלו,  ושתהיה כמובן הכי גדולה שבעולם,  יותר גדולה מעשרים ושתיים המדורות הנוספות שצצו בשכנותה, באותו מגרש עצמו.  איכשהו תמיד מגזימים כאן,  וכל טקס וכל חגיגה נעשים יותר ויותר מוגזמים ומנקרי עיניים משנה לשנה  –  החל בחתונות וכלה ביום העצמאות.  אז המים הקרים ששפכו על העניין הזה בשרב הנורא של אתמול היו לגמרי במקום.  אפשר בהחלט מדורה קטנה לקבוצה גדולה של חוגגים.   ראיתי בחדשות הערב שבתי ספר והורים גילו יוזמות מיוחדות,  ארגנו מדורות קטנות ומושגחות בחצר בית הספר,  או אפילו  מדורות של 'כאילו',  מקרטון צבוע,  בלי אש.  יש כל מיני פטנטים,  לא חייבים להבעיר את כל המדינה.

א-פרופו השרב הנורא:  כמו שאפשר להיות כמעט בטוחים שבפורים יהיה מזג אוויר מחרב תחפושות,  או לפחות מקפיא נסיכות ורקדניות  –  ככה אפשר להיות כמעט בטוחים שבל"ג בעומר תהיה רוח מזרחית,  אכזרית ומייבשת ומפיצת-גיצים.  כאילו מישהו יושב למעלה ומתבדח על חשבוננו.  כל כך חבל שהאביב אצלנו הוא עונה כזאת,  מאובקת והפכפכת ומייבשת פרחים (אבל אביב!  אביב!),  שאפשר רק לחכות שתסתיים כבר.

א-פרופו אכזריות/רשעות:  אפילו נתניהו נדרש אתמול להזהיר את הציבור מפני מדורות מיותרות.  אני חשבתי שזאת אחת ההתבטאויות היותר טובות שלו השבוע,  אבל ראיתי כבר שקטלו גם אותה,  בטיעון  שדווקא הפירומן מזהיר מפני אש.  לאמור,  לא משנה מה הוא יעשה,  יקטלו אותו.  אם לא יזהיר,  יגידו למה הוא לא מזהיר.  אם יזהיר,  יגידו למה דווקא הוא מזהיר.  אבל למה שלא יזהיר?  מבחינתי,  גם שר החינוך יכול להזהיר,  זה לבטח עניינו גם.

א-פרופו נתניהו:  לא יודעת אם מסיבת העיתונאים המתוקשרת שלו על שקרי-אירן מועילה או מזיקה.  יש לי תחושה שהיא לא מאוד מזיקה,  אבל אני מניחה שאפשר יהיה להתווכח על זה.  מה שכן,  נראה לי שבשנה הקרובה אי אפשר יהיה לומר את המילה 'קלסרים' בלי שיעלה בתגובה חיוך רחב על שפתי מישהו.  למשל על שפתיי,  במיוחד אחרי שקראתי את הצעת הייעול של חנוך דאום (לאמור,  בשביל מה היו צריכים לסחוב לארץ את כל הקלסרים,  היו יכולים לתלוש מתוכם את הדפים ולהביא ככה,  זה היה שוקל פחות).  בשבילי זה יהיה לתמיד 'נאום הקלסרים',  לא אוכל להשתחרר מזה.  אני תוהה למה ארון הקלסרים הוא זה שדווקא הותיר בי רושם עמוק כל כך,  הרבה יותר מארון הדיסקים.  כנראה עניין דורי:  אני עדיין מחוברת לניירת הרבה יותר מאשר לעולם הדיגיטלי.

ולמרות זאת,  בלוג.

אביב

השעה היא אותה שעת בוקר מוקדמת,  כל פעם.  אבל  –  פעם אחר פעם,  באותה השעה,  האור ער יותר,  וכתום-המזרח מוזהב יותר,  והאפור נדחק יותר אל קרן זווית מפני התכלת העמוקה של השמיים,  ושיחות הציפורים,  מקצה אל קצה,  פעלתניות יותר.

וכוכבי הלכת מתמידים במסילותיהם ובתהפוכותיהם היציבות,  ושום אנדרלמוסיה שעל פני האדמה לא תוכל להן.

ממרפסת הכביסה

תכף אדרש לעניין המרפסת,  אבל לפני זה עוד משהו קטן:

ימי ההולדת של הילדים היו בינואר,  ואני חידשתי מסורת ישנה ואפיתי את עוגת השיש המפורסמת שהילד אהב כשהיה ממש ילד (קטן).  זאת העוגה שהייתה נשלחת גם לחגיגה של הגן,  עם זיגוג שוקולד (וסוכריות צבעוניות קטנות שנקראות 'מִזרֶה'.  אבל הפעם עשיתי בלי הסוכריות,  כי כולנו בגרנו עד כדי אימה ואיננו זקוקים להן עוד). יצא טעים,  למרבה הפתעתי.  אולי משום שיש לי מאז תנור אפייה יותר טוב,  ואולי משום שסוף סוף החלפתי את המרגרינה בחמאה,  ואולי משום שקצת השתפרתי באפייה מאז.

את המתנות של חתני-השמחה עטפתי בנייר עטיפה פרחוני שקניתי במיוחד,  ובזמן הקיפול וההדבקה נזכרתי בימי ההולדת שלהם בקטנותם,  תמיד בינואר,  תמיד כשקר,  תמיד כשאיום השפעת מרחף באוויר.  ואיך שהיינו הולכים,  ראש המשפחה ואני,  לבחור להם את המתנות,  בחנויות צעצועים,  כמובן,  ואורזים הכול,  כולל ההפתעות לחברים הקטנים בתוך השקיות הזעירות.  זה היה כל כך מזמן שזה כמעט שייך לעידן אחר.

הנוסטלגיה של נייר העטיפה הזה הפילה עליי עצב גדול. אז אעבור לעניין המרפסת,  שהוא ברוח קצת יותר חיובית.

*

באחד הערבים לפני כשבועיים,  כשהסרתי בגדים מחבל הכביסה,  ראיתי על גגון הפלסטיק הלבן שמתחת לחבלים עלה-שלכת שהיה מונח שם לאחר שנשר מאנשהו.  בצורתו הוא הזכיר את הדג הזה שנדמה לי שקוראים לו חתול-ים.  משהו כזה.  וצהוב.

למחרת בבוקר פתחתי את החלון כדי להוריד עוד כמה דברים מן החבל,  או לתלות משהו,  אני כבר לא זוכרת  –  וראיתי את העלה-דג באור יום.  נדמה היה שהוא שינה את מקומו על הגגון.  אולי הרוח העיפה אותה מכאן לשם,  אולי איזו יונה דילגה עליו והזיזה אותו.

אבל אני נהניתי לחשוב שהוא שט בלילה מנקודה אחת לאחרת.  כי אם הוא דג,  הוא יכול. כמאמר השיר,  'דגים עפים,  ציפורים שוחות'  –  ועלים שטים.

*

ושוב,  ביום אחר,  באחר צהריים חורפי שהוא כבר כמעט בין-ערביים,  כשהייתי עסוקה עם הכביסה התלויה על החבל:

השמש הזאת של אחר הצהריים האירה ענף אחד של עץ שהיה תלוי מולי (הענף,  לא העץ)  –  אם כי את השמש עצמה כבר לא ראו,  כי היא הסתתרה מאחורי עץ אחר.  אז היה רק הענף המואר הזה,  עם עלי-שלכת  בודדים שמתכוננים לצנוח ממנו,  ומסביב כבר החלו הסימנים הראשונים של ממשלת הלילה.  והעלים האלה היו כל כך מוארים,  שהם כמעט נראו שקופים.  כמו בסרט המצויר 'פיטר פן', של וולט דיסני,  כשטינקר-בל הזעירה מרפרפת בכנפיה מאחורי עלה והוא נעשה שקוף תודות לאור שהיא מפיצה. שאז רואים אותה מרפרפת שם,  דרכו.  שלא לדבר על כך שהענף הזה הזכיר לי גם את הסיפור   The Last Leaf,  של O. Henry,   על חורף ניו-יורקי קפוא אחד.

*

וכל זה על מרפסת הכביסה המאוד פרוזאית שלי. אני שואלת את עצמי אם לא כדאי לי להוסיף לבלוג קטגוריה חדשה: 'מכבסת-תולה'.

שוֹנוֹת

מבקשי המקלט:  הופץ אצלנו בעבודה מכתב נגד הגירוש,  לצורך חתימה.  שלחתי במייל את נכונותי לחתום. לא יודעת למה זה צריך להיות תהליך דו-שלבי כזה,  ובכלל למה העצומות הן מגזריות,  כל מגזר בפני עצמו,  במקום החתימה הפשוטה של כל מי שרוצה.  לא משנה.

מה שעצוב בעיניי הוא שבהנחה שזה יעזור והגירוש יבוטל (או שלפחות ייבדק סוף סוף עניינם של מבקשי המקלט ויוחלט למי-מגיע-ולמי-לא),  יחזור הכול לקדמותו:  מבקשי המקלט יישארו נטולי מעמד מוסדר בדרום תל אביב,  התושבים הוותיקים של השכונות שם ימשיכו לסבול,  והממשלה תמשיך להתעלם.  אני תוהה אם מישהו ייזום אז עצומה שדורשת מן הממשלה לשקם את השכונות.  מן הסתם לא.

*

אנה פראנק (או הבה נחרימה):  שוב מצעד האיוולת.  התבטאות סרת-טעם של יהונתן גפן,  ובעקבותיה איזו שטות של גידי גוב  –  וכבר הממשלה נדרשת לנושא ומתערבת בתכני השידור של גל"צ (לא לשדר ולא לשדר).  כלום לא ייצא מזה,  כמובן,  אבל ההתלהבות הזאת לחרמות היא חידה בעיניי:  למה זה נתפס כגבורה גדולה להכריז שמחרימים מישהו או משהו?

על ההתבטאות הנ"ל שהציבה את עהד תמימי בשורה אחת עם אנה פראנק יש לי רק שלושה דברים להגיד,  ובאף אחד מהם אין שום חידוש:
האחד,  מותר להשוות,  אבל רצוי לא לדבר יותר מדי שטויות.
השני,  שיניחו כבר לאנה פראנק לנוח בשלום, במקום להדביקה כל פעם על כל מיני דגלונים.
והשלישי,  השם הפרטי של הנערה הפלסטינית הוא עהד.  שלוש אותיות בלבד:  ע-ה-ד.  אני אמנם לא נשביתי בקסמיה,  אבל מי שגורלה חשוב לו כל כך,  יואיל נא לברר איך לאיית את שמה בלי שגיאות.

*

יומן-גנן:  קיבלתי עציץ של רקפות מתורבתות ורודות.  אמנם מתורבתות זה לא הדבר האמיתי,  מצד שני רקפות זה רקפות,  אין להכחיש.  אחרי כמה ימים אצלי בתוך הבית הן התחילו לגסוס,  כרגיל.  אני חושבת שאני משדרת גלים רעים.  אז הוצאתי אותן אל מחוץ לתריסולים,  אחרי שבדקתי שהסורגים ימנעו מהן להמריא ברוח.  עכשיו כל רגע אני פותחת חלון ותריסול ומציצה החוצה לראות מה קורה:  פה ושם קצת שמש,  רוח כזאת ואחרת, הגשם מרטיב את העלים שלהן.  כמה עלעלים חדשים הפציעו,   ויש ניצן אחד שנראה שמחזיק מעמד.  שאר הניצנים מתו.  נראה מה יהיה. בינתיים אני מניחה להן ליהנות מהלילה הגשום והקר:  ככה הן אוהבות.  כמה עדינות,  ככה עשויות ללא חת.

*

חורף:  אני מחסידי החורף והגשם,  בעיקר בהשוואה לקיץ של מישור החוף.  יחד עם זאת,  בעקבות היום-יומיים האחרונים (ועוד יומיים כאלה בפתח),  נדמה לי שהרעיון כבר ברור.  מיציתי.  אפשר לעבור לעונה הבאה.

*

[עריכה מאוחרת:   קראתי עכשיו את הפוסט הזה של ענת פרי,  שעוסק בין השאר גם באנה פראנק ושקורא לעזוב אותה כבר בשקט.  שווה עיון. אני מסכימה עם כל אות שהיא כותבת שם על אנה פראנק.]

[עוד עריכה מאוחרת,  בשל דקדקנותי הארורה:  ראיתי שהכתיב המקובל היום הוא אנה פרנק,  ולא פראנק,  כפי שכתבתי.  זה חשוב,  כי מתחתי ביקורת על מי שלא כותב נכון את שמה של עהד תמימי,  אז מן הראוי שאקפיד גם אני.  להגנתי אומר שכשאני קראתי את יומנה לראשונה כתבו את שמה עם א' (פראנק).  נדמה לי שהאקדמיה ללשון העברית שינתה מאז את מדיניותה בעניין תעתיק שמות מלועזית.  לעומת זאת לערבית יש אלף-בית מקביל ברובו לזה של העברית,  כך שאין מה לטעות הרבה באיות שמות  –  בתנאי שמכירים אותם. ובתנאי שאכפת.]

מעגל קסמים ועוד

כִּי חֲרָדוֹת
חָגוֹת
סְבִיבִי סוֹגְרוֹת
עָלַי
מִכָּל צְדָדַי
וְאֵיךְ
אֶבְרַח

  *

כִּי
חֲרָדוֹת        אֶבְרַח
חָגוֹת                        וְאֵיךְ
סְבִיבִי                    צְדָדַי
סוֹגְרוֹת            מִכָּל
עָלַי

*

 

אֶבְרַח
כִּי                וְאֵיךְ
חֲרָדוֹת                   צְדָדַי
חָגוֹת                 מִכָּל
סְבִיבִי         עָלַי
סוֹגְרוֹת

***

 

הנ"ל לא בזמן אמת,  אבל מה שכן בזמן אמת זה החורף הזה שכל כך חיכינו לו והגיע במלוא עוזו המשתולל ועכשיו אני כבר מחכה לקיץ.  או לאביב.  או לסתיו.  או משהו,  רק לא זה.  כל רגע אני חושבת שהנה-הנה הפסקת חשמל,  רק זה חסר לי.  בהפוגות שבין רוח-פרצים מבולית אחת למשנה אני שומעת את הציפורים.  קולן אובד בסערה וחוזר לאחריה,  והוא מלא תקווה,  אולי עכשיו תצא השמש.  ואז שוב המבול,  והן חוזרות ומשתתקות.

כדי שאלוהים יבין

בלילות האחרונים אני חולמת הרבה על בנייה,  בניינים,  מסדרונות,  פתחים ומעברים.  זה מוזר למדי,  כי אין לי איזו נטייה ידועה לאדריכלות.  אולי זה קשור למהומה הבלוגוספרית האחרונה  –  סגירת ישרא שמשפיעה על כולנו,  והמעברים לפלטפורמות חדשות שנגרמים בגללה.  בלוגים חדשים מוקמים ונבנים עכשיו כל העת,  והם סוללים את דרכם בשבילֵי הבלוגוספרה.  מטבע הדברים,  זה גורם גם לי לחזור ולהרהר איפה הכי טוב.  זה מסוג השאלות שאין עליהן תשובה ברורה,  מלבד התשובה הרגילה המוכתבת על ידי כוח האינרציה:  הבית הנוכחי,  שעוד מעט ימלאו שלוש שנים למגוריי בו,  איננו נקי ממגרעות  –  אבל הוא בכל זאת בית.

בלי קשר,  ועם ספויילרים:

[אגב,  את עניין הספוילרים אף פעם לא הבנתי.  זה באמת חשוב בנוגע לספרים?  אפילו לספרים נטולי עלילה לחלוטין? לא משנה.]

בפרק 'תפילת הגשם' שבספר גינת בר מטפל מאיר שלו בנושא כאוב במיוחד במקומותינו:  המחסור במים.  דומה שהוא תמיד רלוונטי ואקטואלי,  במיוחד השנה.   הפתרון לבעיה הוא כמובן תפילה, ולמרבה המזל  "בדרך כלל אזרחי ישראל ערים למחסור במים,  וגם מי שאינו דתי מתפלל לגשם" (עמ' 118).

אלא שהתפילה,  אם רוצים שתהיה אפקטיבית,  חייבת להיות מנוסחת כהלכה  –  ומשום כך צריך לפרט בה בדייקנות  "את סוג הגשם הרצוי,  מִשכו ומקומו,  באופן שאלוהים יבין" (עמ' 121).  במקרים שבהם אלוהים אינו נענה לתפילותיו בנידון,  מתוודה שלו שהוא איננו מהסס לפנות גם לזאוס ולבעל,  כי הוא "בעד עקרון התחרות" (עמוד 121).

מה שמזכיר לי את פנייתי שלי לאלוהויות השונות לפני החתונה של הקטנה    –  דווקא לא בהקשר של תפילה לגשם נוכח הבצורת-הגרועה-מזה-ארבעים-שנה-שעליה-הוכרז-לאחרונה,  אלא סתם בבקשה לסדר לנו מזג אוויר נסבל בצהרי יום קיץ.  כי בין כל הכל-יכולים האלה,  יש סיכוי שמי מהם יתרצה ויתנדב לעזור.  ואם לא יועיל,  לא יזיק.

מה אני אוהבת בכל הנ"ל?  שלמרות הציניות המגַחכת שיש בזה,  יש כאן בכל זאת גם איזו אמונה תמימה ונקייה שאפשר לפנות לעזרה ושיש גם סיכוי לקבל אותה מדי פעם.  ושהשמיים לא תמיד ריקים.

ובאמת אחרי שקראתי את הפרק ואהבתי אותו ירד כאן אתמול מבול לא רע.

סתם יום של חול (המועד)

יצא לאחרונה שהתחלתי לעקוב אחרי מה שבני ציפר כותב בפייסבוק, כדי שאבין סוף סוף מהו הדבר שמוציא חברים נבחרים שלי שם מדעתם.  מסתבר שמאז הופסקה כתיבתו בהארץ מפרסם ציפר תכופות כל מיני הגיגים ברשת החברתית,  ובהם הוא מתוודה בדרך כלל על הערצתו למנהיג הדגול נתניהו.  אני מודה שנואשתי מליישר את פיתוליו של השבלול הזה.  בתחילה חשבתי שהוא צוחק על כולם   –   ועל נתניהו (וגם על עצמו) בכלל זה   –   אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.  לפעמים נדמה שהוא ממש רציני.  אז טוב,  כבר נתקלתי באנשים שעברו משמאל לימין (וגם בכיוון ההפוך),   וגם בכאלה שסבורים שנתניהו בסך הכול עושה גם דברים טובים,  ולדעתי אין ההליכים  הנ"ל מעידים בהכרח על טירוף או שחיתות.  אבל לא נתקלתי עד עתה בשירי הלל המתארים את נתניהו פחות או יותר כשמש העמים (ונניח עכשיו לתיאורים של רעייתו),  כפי שקורה במשנתו המוזרה של ציפר.

אתמול פרסם ציפר פוסט לרגל הולדת נכד חדש שלו.  הפוסט כולל גם את דברי השבח הרגילים לנתניהו ("שהוא לכל הדעות סוג של נפוליאון ישראלי… [אשר] מבצר את מעמדנו מכל הבחינות ושומר על מלכות ישראל שלא יארע לה רע"),  וגם הצהרה המיועדת 'לחברים מן השמאל' שקוראים לו 'מתקרנף' ("איני שייך לשום עדר אלא עומד כאקזמפלר בודד   –  ולכן אני מעצבן כל כך").  עם הציטוט השני אני די מסכימה,  אבל ההשוואה עם נפוליאון שוב מעלה בי את התהיות האלה   –  אולי הוא בכל זאת מתבדח.  זה הרי לא כבוד מי-יודע-מה גדול להיות נפוליאון. ומה פתאום "לכל הדעות"?  ובכלל,  ממתי הפכנו פתאום ל"מלכות"?

אבל לא על זה רציתי לכתוב.  רציתי לכתוב שלרגל הולדת הנכד החדש כתב שם ציפר  גם כמה דברים יפים על סַבָּאוּת, שמזמנת לשרויים בה את ההזדמנות "להתבונן על הכעסים היומיומיים ממעוף הציפור ולהבין שהכול ייפתר".  בעיניי זו הגדרה יפה עבור הפרספקטיבה של מי שיכול להרשות לעצמו קצת ריחוק ונהנה עם זאת גם מהרבה ניסיון.  ותהיתי איך ייתכן שהתובנה הנאה הזאת לוותה בדברים התמוהים שעליהם דיווחתי בפסקה הקודמת.

לא משנה.

האירוע העיקרי שקרה לי בחג סוכות הנוכחי הוא שנפלה עליי צננת עיקשת,  ושכל תוכניותיי החגיגיות נגנזו.  והאירוע העיקרי שקרה אתמול הוא היורה,  שהוא תופעה מרנינת נפש (אם כי אולי פחות מכך ליושבי הסוכות,  אבל אני מקווה שהם יכלו לחזור אליהן בתומו).  בכל הספרים והשירים כתוב שהסגריר גורם לדיכאון,  אבל אני חושבת שכותביהם לא חוו את הקיץ הישראלי ולפיכך אינם יודעים מה הם שָׂחִים.  אני כשלעצמי יכולה להעיד שהדיכאון (החלקי) היחידי שאני חווה בימים אלה קשור אך ורק באַפּי הדולף ובתופעות הרעות הנלוות אליו,  ושבשום אופן אין לו נגיעה למזג האוויר,  שהוא,  באופן כללי,  פשוט נהדר.

סופעונה

כמה הערות מפה ומשם:  ליותר מזה אין כוח במזג האוויר הנתון:

הכותרת היא wishful thinking.  לא ממש סוף הקיץ.  אם כי מתחיל להתענן,  וצבע האור משתנה,  כמו תמיד בסביבות מחצית אוגוסט.  אני בולשת אחר הסימנים האלה בערגה,  וכשאני לא מוצאת,  אני ממציאה את חלקם.
*
נחמות בודדות של עונה מהבילה:   קוביות קרח;  אבטיחים;  מאווררים (אפילו יותר מן המזגן,  שאליו אני עדיין מתייחסת בחשדנות).  גיליתי,  להוותי,  שלמען שלוות הנפש אני חייבת המיה של מאוורר ורמז של תנועת-אוויר,  אחרת אני מתחרפנת. שורש מעניין למילה 'מתחרפנת',  בעיקר בקיץ.
*
החופש שלי,  אם בכלל,  מתחיל היום.  די מאוחר בהתחשב בעובדה ששנת הלימודים הסתיימה לפני חודש וחצי.  היו כל מיני דדליינים ותביעות ביורוקרטיות שהוציאו אותי מדעתי. אני לא יכולה לסבול את זה כשמִנהָלה משתלטת על עבודה שהיא לא מבינה בה כלום. בצר לי כמעט איימתי להתפטר,  לא פחות.  לא כאולטימטום,  שזה ממש לא הסטייל שלי,  אלא יותר כהכנת  מפלט.  בסוף הספקתי הכול בזמן,  באיכות סבירה,  טיפה לפני פקיעת הדדליין,  מה שהפתיע אפילו אותי.
*
א-פרופו הנ"ל,  אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי,  בילדותי:  קודם את חוזרת מבית הספר ובוכה שעתיים על כמה שיש לך הרבה שיעורי-בית.  אחר כך את מתיישבת להכין אותם וגומרת הכול בזמן.  לא היה עדיף לוותר על השלב הראשון?  זה היה חוסך הרבה זמן וכוח! תשובתי:  בעולם אידיאלי  –  כן,  כמובן.  אבל בהתחשב במגבלותיי שאין להן שיעור  –  לא.  בטח לא בקיץ.
*
טלפון מאחותי שמעבר לים,  אתמול בערב.  מן הון להון הגענו לדיון המתבקש על הסיכויים למלחמת עולם (צפון קוריאה,  וזה).  אמרתי לה,  אין לי זמן עכשיו למלחמת עולם,  אני שקועה בסילבוסים.  העולם יחכה.
*
ואז שלחתי את הסילבוס האחרון אתמול בלילה,  לקראת חצות.  בבת אחת השתלטה עליי התחושה המוזרה שכרגע אין משהו דחוף שאני חייבת לטפל בו מיד,  או מוטב,  לפני יומיים. אפילו לא הרגשתי את ההקלה המתבקשת.
*
אבל, נחמה פורתא,  הנה מצאתי דברים דחופים:  הבית הפוך,  האבק הארור חוגג, שכחתי לתלות את הכביסה,  ויש הכנות הכרחיות ומציקות לקראת נסיעה שממשמשת ובאה.  עד עכשיו הזנחתי הכול,  אבל עכשיו חייבת לטפל גם בכל זה,  ומהר.
*
עוקבת בתמיהה אחרי חדשות היום במקומותינו.  בזמן שהייתי שקועה בעבודה מסתבר שההבדל המתבקש בין תפקיד התקשורת לבין תפקיד ההנהגה טרם הופנם במלואו.  אני מנסחת לעצמי (בלבד,  כי הרי בין כך ובין כך אף אחד לא שואל אותי) שוב את המובן מאליו:  תפקיד התקשורת הוא לבקר את השלטון.  אפשר להתווכח בשאלה אם היא עושה את זה טוב או רע,  אבל זה תפקידה.  תפקיד השלטון/הנהגה,  לעומת זאת,  הוא למלא את המוטל עליהם  ולא להתקוטט עם התקשורת.  הנימוק 'הם היו גועליים אליי אז אני אהיה גועלי אליהם בחזרה' לא תופס.
*
לא מבינה איך פתאום נעשה ברור לנתניהו ולדובריו שמפלגת העבודה ודומיה הם  'שמאל קיצוני'.  אפילו על היסוד 'שמאל' אצלם אפשר להתווכח,  אבל 'קיצוני'?  חירפון תמוה.  ומתי כבר יבינו ש'שמאל' ו'ימין' אינם כינויי גנאי.
*
נאום נתניהו בכנס האוהדים היה מביך בעיניי.  נתניהו נראה רע.  אני לא יודעת אם זה רק העייפות והמתח.  היה משהו מבהיל בהבעת פניו,  שלא לדבר על הדברים הרעים שאמר שם.
*
וגם זה לא השתנה בעיניי מאז הימים שטרם מהומות הסילבוסים אצלי:  עדיין לא מתעניינת בכלבה של נתניהו.  גם לא בבן שלו.  אפילו,  עדיין,  לא באשתו.  העיסוק האובססיבי בהם נראה לי רק מזיק.
*
שמעתי על אי ההסכמה המתוקשרת בין דפני ליף לאלדד יניב.  האמת שאלדד יניב לא מעורר בי הרבה אמון.  כבדהו וחשדהו,  וכו'. המעבר שלו מקיצוניות אחת לשנייה חד מדי בעיניי.   נכון שרק חמור לא משנה את דעתו (מי אמר את זה?  רבין?),  אבל יש מקום לשקול גם את זווית השינוי.
*
פנינים:  שולה עוד ועוד מהספר  אותו הים של עמוס עוז:  האב שהתאלמן זה עתה כועס על בנו המאחר לשוב ממסעו למרחקים:  'אין שלום לעצמותיי / מפני נדודיך: / עד מתי?'  ומיד,  בעמוד הבא,  כותרת:  'אבל אמו מגוננת עליו'.  ובעקבותיה:  'אמו אומרת: / דעתי אחרת. / יפים הנדודים / לאובדי דרך.'  (עמ' 34 – 35).  והיא כבר בכלל לא בחיים,  אבל בספר הזה גם המתים מדברים. הכול מתערבב בהכול.
*
במזג האוויר הזה אין מצב שאתחיל לפרט למה הציטוט למעלה מדבר אליי כל כך.
*
אבל בינתיים תליתי את הכביסה.