בלוגולדת 15

אתמול מלאו 15 שנים להיותי בלוגרית. בדיוק ב-4 באפריל 2006 פתחתי את הבלוג הראשון שלי בישראבלוג. כל כך חששתי מפתיחתו שהתקשרתי כמה פעמים לראש המשפחה בעבודה בשביל לשאול אם לדעתו זה רעיון טוב ("ומה אם מישהו יראה את מה שאני כותבת?" [באמת אני לא מבינה מה תיארתי לעצמי]). ראש המשפחה אמר שאין בעיה. ובאמת, בהתחלה, לא הרבה אנשים ראו, וגם התביישתי להגיב בבלוגים של אחרים (כולם בדפי התגובות נראו כל כך שייכים, ורק אני לא).

אבל מאז עבר הרבה זמן, והכול השתנה. הפכתי לבלוגרית מנוסה יותר, ואפילו התרגלתי להגיב בכל מיני מקומות. ישראבלוג נסגר פחות או יותר, ועברתי לוורדפרס, ועד היום אני נאבקת בעציותו המעצבנת. בינתיים הייתה (ועודנה?) הקורונה, והיו עוד דברים, ואני פחות או יותר איבדתי עניין.

האמת שזה די מצער אותי, אבל לא יודעת איך להפיח חיים בגפרור הכבוי הזה. זה בעיקר עצוב עכשיו, לקראת הגמלאות, כשלכאורה יתפנה לי הרבה זמן, ובדיוק אז לא יתחשק לי להשקיע אותו בכתיבה. איזה עיתוי אומלל.

האמת שמי שמכתיבה את הפוסט הזה היא עדה ק. הזכורה לשמצה, שגורסת שבכלל אין סיבה לחגיגה, ועל כן תוקעת סיכות בכל הבלונים ואומרת לי תרגיעי, בין כך ובין כך אין לך על מה לספר. ולראיה היא מציגה את הפנינה הבאה שהיא חיברה ממש לאחרונה:

קינה
איכָה אבדה לי הכתיבה
איכה אבדה נחמתה
ומה בכלל יוכל
(וגם: האִם)
לתפוס את מקומה

צריך להודות שזה מתפתח בהדרגה לפוסט בלוגולדת מאוד ביזארי, וזה בעיקר כי אני מרשה לגברת הנ"ל להתפרע. אבל הנה אסיט אותה קצת הצידה, ואביע את תקוותי שהשנה ה-16 לבלוג, שהתחילה בדיוק אתמול, תהיה טובה מקודמתה.

ברוח אופטימית זו אמשיך ואדווח שהלכתי שלשום לטיול רגלי ארוך, ובדרכי חזרה התיישבתי על ספסל בפינה החביבה עליי בגינה הציבורית (החביבה עליי גם כן), ושלפתי את פנקסי ועפרוני, ושרבטתי שם בצל כמה דברים, במילים ובקווקווים. למשל,

עץ זית בגינה:
גזעים שלובים
מחובקים
ועלי שֵיבה
זוהרים בשמש
ואוושת הרוח

*

בחצר עזובה ומוזנחת ראיתי:
חרציות ופרגים.
פרחי ילדותי שורדים.
וכמה חן בהם
וכוחות חיים.
אין חובה להרחיק
נדוד
לראות כלניות
ורקפות
כשבחצר עזובה
בדרכי הרגילה
פרחי ילדותי
מפזרים את חינם
בחינם

*

האלמוגנים פורחים:
עדיין כמעט עירומים
מֵעלים ירוקים
אבל הכרבולות האדומות
כבר לוהבות.
שנה בשנה
אביב

מהר לפני שייגמר

זה כבר לגמרי ברור שאביב. מרגישים את זה באוויר. בעצם כבר מאוחר מדי, אבל בכל זאת מעלה לכאן את הטקסט הזה מפברואר, כשעוד היה חורף באמת. כי לפרסם את זה כשכבר ייעשה קיץ יהיה ממש מוגזם.

וזה עדיין שייך ל'שירי סערות חורף', ולעיסוק הבלתי פוסק שלי בציפורים:

בוקר חורפי
הרעמים מתקרבים
מתגברים
אבל הציפורים
לא מוותרות
יש להן עוד
הרבה מה לעשות
הרבה מה להגיד
לפני שהגשם יחזור
ישתלט על הכול
וישבית

סגר ב', פרק 3

יום הכיפורים תשפ"א. היום שיותר מכל דבר אחר גורם לי לייחל לקיצו. כל שנה, ואולי במיוחד השנה.

עם השנים אני מוצאת לי דרך למלא אותו בתכנים שמתאימים לי. לא צמה, אבל אוכלת הרבה פחות מכרגיל. שותה הרבה מים. אלוהים יבין. וגם אם לא – נראה לי שגם הוא צריך לכפר השנה על לא מעט עוונות. ומעט האוכל שאני כן אוכלת, והמים שאני שותה בנדיבות, מאפשרים לי לצאת לסיבובים הרגליים שלי.

אם יש משהו טוב שיצא מכל הקורונה הארורה הזאתי, על שפעת סגריה, חרדותיה ודכדוכיה, זו העובדה שאני מתוודעת בהדרגה אל כל מיני רחובונים קטנים, סמטאות וגינות ציבוריות וגני שעשועים בטווח הקילומטר (פלוס מינוס) מהבית. ההרפתקה הגדולה של ימים כאלה היא ללכת לגינה ציבורית ולשבת שם על ספסל, באוויר, בצל, ולהקשיב לציפורים המצייצות ולילדים המצווחים בעונג על המגלשות. זה החוצלארץ היחיד שלי, היציאה היחידה משגרה, הטעימה מן הטבע שממשיך סביבנו בכל עוזו, למרות הקורונה.

הבוקר, בעשר, יצאתי לסיבוב שלי. בצל עוד לא היה כל כך חם, ויש בריזה, באמת. והלכתי לגינה ציבורית די גדולה שאני מכירה רק קצת, וישבתי לי שם על ספסל בצל, קרוב לעץ תמר שהשיר אחת לדקה או שתיים פרי צהוב בשל מתוך האשכולות שבמרומיו. הקשבתי לציפורים ולקולות התמרים הנושרים, ולקולות המשאים-ומתנים המשפחתיים שעלו מן הבתים המקיפים את הגינה, ולקולות הילדים על מתקני השעשועים. אני אוהבת את כל הקולות האלה, כל אחד ומאפייניו. וגם הקשבתי לקול הנשימות שלי, ושלווה גדולה ירדה עליי פתאום.

קראתי פעם (נדמה לי שבלאכול, להתפלל, לאהוב), שהתפילה היא דיבור עם אלוהים, ואילו המדיטציה היא הקשבה לו. אני לא טובה במדיטציה, אבל מאוד מעריכה את ההקשבה לסוגיה, ובהדרגה מלמדת את עצמי להקשיב (לא רק לדיבורים או למוזיקה, שזה דבר שעשיתי תמיד). אני לומדת לנשום ולהקשיב לכל הקולות שמקיפים אותי ושנקרים על דרכי, ולא לחשוב כל הזמן את המחשבות החרדות והטורדניות שלי, שאני יודעת ומרגישה שהן הורסות כל חלקה טובה בבריאותי. עד כדי כך נהייתי שם שלווה, על הספסל המוצל, שהוצאתי אפילו פנקס זעיר ועיפרון ושרבטתי עליו כמה מילים של לא-פרוזה, ולא אכפת לי אם ראו והשתוממו.

אחר כך הלכתי משם והמשכתי בסיבוב הרגלי וקינחתי במעבר דרך הגינה הציבורית היותר רגילה שלי, זו שקרובה לבית. כבר היה חם מדי בשביל לשבת שם, אפילו בצל, אבל מאחד הבתים הסמוכים עלו פתאום קולות של מניין מתפלל, ואני חשבתי שזה מקסים (גם הקולות וגם היכולת להתגמש ולאלתר בשעת צרה), ולולא היה לי חם שם אולי הייתי חונה על ספסל ומקשיבה לתפילות העולות ומתערבבות בציוצי הציפורים.

בשובי ראיתי שבגדר החיה של הבניין שלנו פורחת היערה (שוב?), והיא מנוקדת בפרחים כחולים קטנים שאינני יודעת את שמם אבל מכנה אותם ביני לביני 'פרחי זכריני', כנראה שלא בצדק. כל הפריחה הפתאומית הזאת בסוף הקיץ! גם ציפור גן עדן פורחת אצלנו בצידי שביל הכניסה, אבל זה פרח שאני לא מצליחה להבין, והוא מלא ביותר מדי קוצים וזיזים ואני לא מתחברת אליו ולא מבינה לאן הוא ממריא. למרות הכול חשבתי לי שנתקלתי בטיולי בכמה דברים מעודדים, ואולי הם בכל זאת סימן טוב לבאות.

חתימה טובה לכולם.

סגר ב', פרק 1

לא בטוח שזה קשור לסגר, אבל כבר לא כל כך בא לי לכתוב, וזה כבר הרבה זמן ככה. אבל קראתי באיזה מקום שרצוי לתעד בקיצור תקופות כאלה (של סגר), כדי שלא יהפכו בזיכרוננו לבליל מעורבל ומעורפל של כלום. למשל, שכדאי לכתוב על דברים טובים שקרו, ועל ציוני דרך כאלה ואחרים.

*

אז ציון הדרך של אתמול, מוצאי ראש השנה, היה כשיצאנו להליכת ערב (שאצל ראש המשפחה היא מעורבת גם בריצה): פתאום הייתה בריזה קלה. שזה נראה דבר פעוט, אבל מה שאיפיין את חודש ספטמבר עד כה היה שהאוויר המהביל עמד במקום בלי לזוז במשך כמעט שלושה שבועות. ופתאום: בום, בריזה. זה לא דבר של מה בכך, וזה הדבר הטוב הראשון שקרה מזה זמן ממש רב, ואולי זה סימן לבאות.

(נ"ב: יש בריזה אפילו עכשיו, באמצע הצוהריים. היא מתגנבת פנימה דרך החלון, ואפילו עוד לא הדלקתי מזגן).

*

ועוד אתמול בערב ראיתי כתבה בטלוויזיה על נשים שהפסיקו לצבוע את שערן. Silver Sisters, כך זה נקרא עכשיו. נטען שם שהן אמיצות, ומאז אני תוהה אם זה חל גם עליי. כי אני לא הפסקתי לצבוע את השיער, פשוט אף פעם לא התחלתי. נראה לי שזה פחות נחשב לאומץ, וזה מאכזב. מילא.

אגב, עדה ק. מעירה שהאייטם הנוכחי לא עונה לדרישה של 'לכתוב על דברים טובים', כי הוא לוקה בחמיצות מרירה וקורטוב של ציניות מרושעת. עדה ק. היא מומחית גדולה לציניות מרושעת, ולכן לא מן הנמנע שהיא צודקת.

*

אז הנה משהו פחות חמוץ: את הסגר הזה אני יכולה אולי לאפיין כ'שובה של עדה ק.'. זאתי יש לה תמיד מה להגיד ועל מה להתלונן, ולמרות שהיא מעצבנת, יש לה טביעת עין לא רעה, ולפעמים היא אפילו משעשעת.

בקיצור: יש מצב שיהיה מעניין.

ניצולת שרב

היו כמה פעמים בשבוע החולף שחשבתי שזה לא ייגמר לעולם. אבל זה נגמר בסוף, והיום מזג האוויר כבר סביר לגמרי.

בדיוק בתחילת גל החום, הסחלב שלי, שכבר כמעט נואשתי ממנו, הוציא איזה גבעולון. זה לא עלֶה, אלא גבעול כלשהו, שמתקדם כלפי מעלה והצידה עקב בצד אגודל, ואני מחזיקה לו אצבעות. היום אני כבר רואה אותו בלי זכוכית מגדלת ואפילו בלי משקפיים, והוא שרד את השרב, ואולי ישרוד גם את מה שצפוי לנו בהמשך.

הסחלב נותן לי שיעורים בסבלנות.

בינתיים יכולנו להתבשם מממשלתנו החדשה, שהיא באמת לא גליק גדול, מצד שני היא עדיפה על בחירות נוספות וגם על ממשלת ימין צרה. וזה נחמד שבתוך הקבוצה הענקית הזאת של שרים מיותרים יש כמה שנראים אנשים די הגונים, לפחות באופן יחסי.

אז אולי תשקוט הארץ 40 שנה. או 40 חודשים. או שבועות. או ימים, אפילו את זה אני קונה.

בשבוע השרב זכינו גם להתבשם מן הוויכוחים בעניין אורך המכנסיים והשרוולים בבתי הספר. זה בלתי נתפס בעיניי: אחרי חודשיים ויותר בלי לימודים, אין לכם שם דברים יותר חשובים לעשות? להשלים חומר, לסגור פערים, להרגיע חרדות, דברים כאלה? בשבוע הכי חם בשנה, שבו יש 35 מעלות כבר בשמונה בבוקר, והתלמידים צריכים לשבת בכיתה עם חלונות פתוחים, כי בר סימן טוב ציווה – בדיוק בשבוע הזה אתם צריכים להתווכח על אורך המכפלת? אפילו בר סימן טוב הנ"ל הרשה לשבת בכיתה בלי מסכות בגלל זוועת האלוהים שבחוץ. למה לא תגידו פשוט: השבוע תתלבשו איך שבא לכם, נחזור לנהלים בשבוע הבא. ובינתיים תשתו הרבה מים, ותזכרו את שר הצבא שנצטווה להפוך לפרפר וסירב פקודה, כבר סיפרתי את זה מספיק פעמים, לא נעים לי לחזור על זה שוב. ובכלל תוודאו שהנהלים שלכם ישימים ומוסכמים על כל הצדדים, אחרת תהפכו את הכול לחוכא ואטלולא.

נכון, צריך להקנות לאנשים צעירים גם ערכים הנוגעים לנאותות של פרטי לבוש, ומן הבחינה הזאת המכנסונים הקצרצרים הם לא משהו. אבל הרי שיקול דעת וחוש מידה וסבלנות, ואולי אפילו טיפ-טיפת הומור, הם ערכים חשובים לא פחות. ואולי חוש מידה בנוגע ללבוש אפשר להקנות על ידי הפגנת חוש מידה בתחומים אחרים, ולאו דווקא על ידי איסורים מקוממים. וחוץ מזה, יש מלחמות מסוימות שרק מאריכות את התופעה השלילית שגרמה להן, במקום לקצר את ימיה. לא חבל?

ועל ההורים אני בכלל לא מדברת, אבל אולי באמת היה עדיף שלא ירוצו להשמיץ בפייסבוק לפני שבודקים בדיוק מה קרה, זה תמיד עדיף.

אני כשלעצמי הייתי ממליצה על חצאיות, שהן פריט הלבוש הכי מאוורר שיש, אפילו כשהן לא קצרצרות. חבל שיצא להן שם רע במקומותינו. מה אני הייתי עושה בלי חצאיות בקיץ אני אפילו לא רוצה לחשוב.

מצד שני, לו הייתה חצאית חלק מן הנוהל של בית הספר, היו מתחילים להתווכח גם על אורך המכפלת שלה, ואז מה עשינו בזה.

חלם.

כמו פוסט אנגלי

במסגרת הרגלי (הרע) לכתוב על כלום, אני נמלטת הפעם לענייני מזג אוויר. זאת אחת הסיבות שאני לא כל כך אוהבת את האביב והסתיו הישראלים: שהם מנוקדים באפיזודות של מזג אוויר קיצוני. למשל חמסינים עם יובש ואובך ועם אינסוף אבק ועם רוח מרושעת וסכנת שריפות. Literally מסתובבת לי עכשיו רוח חמה בתוך הבית, כאילו מישהו נושף אוויר חם מבחוץ אל תוך החדרים. ולא רואים את הסוף.

אם כי בירושלים, שבה הייתי אתמול בעבודה, זה לא לגמרי ככה, כי קצת פחות חם, ותמיד יש איזה רמז של קור מתחבא באוויר. הסוודר, למשל, היה לי מאוד שימושי בחלקים שונים של היום, ולא לחינם המליצו ב-'ירושמיים' על חולצה עם שרוולים ארוכים, למי שרוצה.

בשביל מה הפטפוט הארכני הזה על מזג האוויר? כי כשירדתי מן האוטובוס בדרכי חזרה, כבר כמעט בבית, עברתי על יד מאפייה ברחוב הראשי וראיתי שכבר מוכרים סופגניות. לא נכנסתי ולא קניתי, כמובן, אבל שמחתי שהן שם: זה אוכל של חורף, וזה טוב.

*

ואף מילה על יום הזיכרון ליצחק רבין אתמול. או שמא מילה קטנה: נתניהו נראה רע. יש בהבעה שלו משהו מפחיד. ההתנהלות שלו אף פעם לא הייתה כוס התה שלי, ועכשיו אפילו פחות. אבל גם את ההתנהגות של משפחת רבין אני לא מחבבת. לרבין הייתי מצביעה שוב אפילו היום, לו היה בחיים, אבל מה שהמשפחה שלו עושה אף פעם לא היה לטעמי. רק אומרת.

ארבע וחצי הערות

'הנערים': הבטחתי המשך דיווח. עד כה ראינו חמישה פרקים, שזה בדיוק חצי סדרה. היא מעולה. בהתחלה שנאו אותה בימין וקראו לה פיגוע אסטרטגי, או משהו כזה, כי היא מוציאה אותנו רע. עכשיו – לולא זה היה עצוב היה אפשר לגחך על זה – כבר הופיעה הסנונית הראשונה של מאמרים משמאל, שמלינה על כך שהיא מוציאה אותנו יותר מדי טוב. ידעתי שזה מה שיהיה בסוף. לדעתי היא לא מוציאה אותנו רע, וגם לא טוב, היא פשוט מעולה, נוגעת ללב, מעוררת מחשבה, עשויה ומשוחקת היטב. בפרק החמישי היו אפילו כמה יסודות קומיים (כן, באמת, וסליחה על הספוילר).

*

בשל היות הנ"ל פיגוע אסטרטגי, או משהו כזה, וגם מסיבות אחרות, קרא נתניהו לעם היושב בציון שלא לצפות בערוץ 12 (שקשור איכשהו להפקתה). ההתקוטטויות שלו עם התקשורת כבר כל כך מייגעות. אפילו אם נכון שהתקשורת מתנכלת לו, גם אז היה עדיף שיתעלם ממנה באלגנטיות במקום להטיל בה רפש. אחרי הכול, הוא ראש הממשלה, אמורים להיות לו דברים יותר חשובים לעשות. ערוץ 12 הוא לא כוס התה שלי (פרסומות, ויונית לוי המכונה בצדק 'נסיכת הקרח', וכו'), אבל חרמות זה לא הסטייל שלי, וכשקוראים לי להחרים משהו יש לי דחף ילדותי ובלתי מוסבר לעשות דווקא. אז ב'מאסטר שף' אני דווקא צופה מאוד (למרות שההתפייטויות של אייל שני הן מעבר לכוחותיי). למדתי משם המון עקרונות בישול חשובים, עכשיו הזמן ליישם. כלומר, אולי.

*

למי להצביע: הו, ירחם השם. זעמי על כל מי שתמך בבחירות חוזרות עוד לא נרגע (איזה זלזול מרגיז בפסק הדין של הבוחר: אנחנו לא אוהבים איך שהצבעתם באפריל, אז בואו שוב בספטמבר). עכשיו נוסף גם הזעם על מפלגת העבודה שפירקה את המחנה עוד יותר, במקום לאחד אותו. יש עכשיו ארבע מפלגות אפשריות מן המרכז שמאלה, וכולן מרגיזות בעיניי. כשהן אינן זורקות כדורי בוץ זו על זו, הן מתמקדות בהצהרות מיותרות בנוגע לשאלה עם מי הן לא תשבנה, במקום לפרט מה הן כן תעשינה. אני לא יודעת מה יהיה, ואני לא אופטימית.

*

סתיו: זה בעיקר איכות האור שהשתנתה. האפירה קצת. אני אוהבת אפור. וחוץ מזה, לפעמים יש פתאום רוח קלה שנושבת לי בתוך הבית. אני לא מבינה בדיוק מאיפה היא באה,* והיא לא תלוית מאווררים, אבל היא משובבת נפש. הסתיו המסכן: יש לו יחסי ציבור כל כך גרועים, וזה ממש לא מגיע לו: זו העונה הכי משמחת שאני מכירה.

*

*בדל-הערה לקינוח:
על הרוח הזאת שלא יודעים מאיפה היא באה כתב A.A.Milne (ההוא מפו הדוב):

No one can tell me
Nobody knows
Where the wind comes from
Where the wind goes

וכך הלאה, כאן:
https://allpoetry.com/Wind-On-The-Hill
פנינה קטנה.

On Hold

נדמה לי שזה מה שקוראים 'עונת המלפפונים'. כלום לא קורה, הכול בהמתנה: לזה שכל הנוסעים יחזרו מחו"ל, ללילות קרירים, לסוף הקיץ, לסתיו, לחורף, לבחירות, לשנת הלימודים, למשהו. העיקר שיבוא כבר.

בדקתי את כל מועדי ב', מעכשיו עד תחילת השנה נותרו 'רק' שני פרויקטים מתמשכים: הכנת אתרי הקורסים (כבר התחלתי, אבל יש לי גם קורס מקוון, וזה מלאנ-ת'אלפות עבודה), וטיפול בעבודות סמינריוניות (שעם כל הדחיות, ולאו דווקא שלי, יימשך בערך עד ינואר). זה אומר שבשבוע הקרוב אין לי דד-ליין לכלום, וזו הרגשה נורא מוזרה. חשבתי שאוכל להירגע ולחגוג, אבל איכשהו זה לא קורה: תמיד יש משהו שצריך לדאוג בגללו, אין רגע דל.

בלי קשר, אתמול ראיתי בחדשות אייטם על עוד תינוקת שנשכחה ברכב לוהט. הסיפור הסתיים בשלום, כי בפעם השנייה לאחרונה הבחינו עוברים ושבים בנעשה ופרצו את הרכב בלי לחשוב פעמיים. אולי זה הסטרט-אפ האמיתי נגד התאונות האיומות האלה: להציץ בכל רכב חונה שעוברים לידו, בעיקר אם יש בו מושב תינוק. אני מציצה. אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על זה שדומה שגם הכתבים והמגישים בטלוויזיה הם בהמתנה לזמנים טובים יותר, ומתעצלים להקשיב, לשאול שאלות או להסביר. למשל, באייטם הנ"ל דווח שעוד לפני שהרכב נפרץ בהצלחה הגיעו גם ההורים המבוהלים, והצטרפו למאמצי הפריצה. היה שם אפילו דיון איזה חלון עדיף לנפץ (כדי להגן על התינוקת מרסיסים). בטח יש איזה הסבר הגיוני, אבל הוא נשגב מבינתי, ואיש לא שאל את השאלה המתבקשת: אם בעלי הרכב הגיעו, למה הם לא פתחו אותו במפתח/שלט-רחוק שלהם? זה היה לוקח פחות זמן וחוסך לתינוקת המסכנה עוד כמה דקות מיותרות של סבל ובהלה (שלא לדבר על החיסכון בהוצאות לתיקון הרכב). אבל איש לא שאל, ולפיכך גם לא נענה, והתעלומה בעינה עומדת.

לא משנה, אני כבר אחשוב על זה בסתיו.

___________________

[תוספת: בסוף חשבתי על זה כבר עכשיו, והגעתי לפתרון אפשרי: אולי ההורים הם לא בעלי הרכב. יש מצב. תלכי תדעי.]

כיבוי אורות

(אתמול בערב:)

יום מהביל מתגלגל אל סופו על שפת הים. השמש צונחת לאיטה במערב, עננים מסתירים את נתיבה, ורק מדי פעם מציצים בעדם רסיסי הכתום הבוער שלה. ואז, ממש לפנֵי-, רגעים של חסד: קו האופק נקי מעננים, וכדור האש נגלה לדקות אחדות במלואו, פתאום ממהר בצניחתו אל תוך המים: עוד חצי, עוד רבע, עוד שמינית, עוד אחד חלקֵי-… זהו. נבלע בים. כמה מהר אנחנו נעים עם תנועת הכדור שלנו, ואפילו לא הרגשנו. שולי העננים שנותרו במערב נדלקים לרגע בבוהק כתום-ורוד, מהבהבים ואז כָּבִים. נותר הים המאפיר, רוגע, והשמיים שמתרוקנים מן האור: הוורוד נדחק מפני האפור. ממשלת הלילה כבר כאן. גם באפור יש יופי.

צולם בסמרטפון על ידי ראש המשפחה, 8 באוגוסט 2019. אפשר להקליק על הצילום להגדלה.

עונת הסיגלון

על פני המדרכות:
מרבדיהם סגולים.
מעל –
ראשיהם עטורים.
פריחה ומוות –
מה רב חינם –
מתערבבים.