באמת היו אתמול פחות מדורות, ושמחתי על זה שרשויות רבות לקחו יוזמה והזהירו ואסרו וכו'. כי בשנים האחרונות זה כבר היה בלתי נסבל, כשכול שבריר-כיתה הרגיש מחויב למדורה פרטית משלו, ושתהיה כמובן הכי גדולה שבעולם, יותר גדולה מעשרים ושתיים המדורות הנוספות שצצו בשכנותה, באותו מגרש עצמו. איכשהו תמיד מגזימים כאן, וכל טקס וכל חגיגה נעשים יותר ויותר מוגזמים ומנקרי עיניים משנה לשנה – החל בחתונות וכלה ביום העצמאות. אז המים הקרים ששפכו על העניין הזה בשרב הנורא של אתמול היו לגמרי במקום. אפשר בהחלט מדורה קטנה לקבוצה גדולה של חוגגים. ראיתי בחדשות הערב שבתי ספר והורים גילו יוזמות מיוחדות, ארגנו מדורות קטנות ומושגחות בחצר בית הספר, או אפילו מדורות של 'כאילו', מקרטון צבוע, בלי אש. יש כל מיני פטנטים, לא חייבים להבעיר את כל המדינה.
א-פרופו השרב הנורא: כמו שאפשר להיות כמעט בטוחים שבפורים יהיה מזג אוויר מחרב תחפושות, או לפחות מקפיא נסיכות ורקדניות – ככה אפשר להיות כמעט בטוחים שבל"ג בעומר תהיה רוח מזרחית, אכזרית ומייבשת ומפיצת-גיצים. כאילו מישהו יושב למעלה ומתבדח על חשבוננו. כל כך חבל שהאביב אצלנו הוא עונה כזאת, מאובקת והפכפכת ומייבשת פרחים (אבל אביב! אביב!), שאפשר רק לחכות שתסתיים כבר.
א-פרופו אכזריות/רשעות: אפילו נתניהו נדרש אתמול להזהיר את הציבור מפני מדורות מיותרות. אני חשבתי שזאת אחת ההתבטאויות היותר טובות שלו השבוע, אבל ראיתי כבר שקטלו גם אותה, בטיעון שדווקא הפירומן מזהיר מפני אש. לאמור, לא משנה מה הוא יעשה, יקטלו אותו. אם לא יזהיר, יגידו למה הוא לא מזהיר. אם יזהיר, יגידו למה דווקא הוא מזהיר. אבל למה שלא יזהיר? מבחינתי, גם שר החינוך יכול להזהיר, זה לבטח עניינו גם.
א-פרופו נתניהו: לא יודעת אם מסיבת העיתונאים המתוקשרת שלו על שקרי-אירן מועילה או מזיקה. יש לי תחושה שהיא לא מאוד מזיקה, אבל אני מניחה שאפשר יהיה להתווכח על זה. מה שכן, נראה לי שבשנה הקרובה אי אפשר יהיה לומר את המילה 'קלסרים' בלי שיעלה בתגובה חיוך רחב על שפתי מישהו. למשל על שפתיי, במיוחד אחרי שקראתי את הצעת הייעול של חנוך דאום (לאמור, בשביל מה היו צריכים לסחוב לארץ את כל הקלסרים, היו יכולים לתלוש מתוכם את הדפים ולהביא ככה, זה היה שוקל פחות). בשבילי זה יהיה לתמיד 'נאום הקלסרים', לא אוכל להשתחרר מזה. אני תוהה למה ארון הקלסרים הוא זה שדווקא הותיר בי רושם עמוק כל כך, הרבה יותר מארון הדיסקים. כנראה עניין דורי: אני עדיין מחוברת לניירת הרבה יותר מאשר לעולם הדיגיטלי.
ולמרות זאת, בלוג.
