עונת הסיגלון

על פני המדרכות:
מרבדיהם סגולים.
מעל –
ראשיהם עטורים.
פריחה ומוות –
מה רב חינם –
מתערבבים.

מודעות פרסומת

שיטת שושנה

אחרי מיכאלה של מירה מגן שאלתי בספרייה משהו ישן יותר משלה: וודקה ולחם. בינתיים – כצפוי, יש לומר – אוהבת מאוד. במיוחד את תיאורי הילד הקטן נדב, שיש לו, אם אני זוכרת נכון, כפות ידיים פריכות. נדמה לי שגם לילד אליקו ממיכאלה היו כאלה. אפשר כמובן לתהות ולשאול מה זה כפות ידיים פריכות, אבל נדמה לי שאני יודעת למה מירה מגן מתכוונת, ואני אוהבת כפות ידיים כאלה, במיוחד אצל ילדים. וגם את המילה 'פריך' אני אוהבת, למרות שלפחות רשמית יש לה צליל איום ונורא. מכל מקום, אולי אני בכלל מתבלבלת, כי אני לא מצליחה עכשיו למצוא את הציטוט על כפות הידיים הפריכות, למרות שניסיתי.

הציטוט שאני כן מוצאת מוודקה ולחם הוא זה שאהבתי על 'שיטת שושנה' (עמ' 22). שושנה היא בתו של בעל הבית שמביאה לו כל יום מרק, והיא אומרת למספרת,

למה את מתעקשת עם החיים, תזרמי איתם, … מה שקורה צריך לקרות, אל תשימי רגל לחיים, תזרמי, פשוט תזרמי (עמ' 21).

אני אוהבת את השיטה הזאת, לפחות בתאוריה, למרות שאין לי שום מושג איך ליישם אותה באמת. ואני אנסה לזרום בימים הקרובים כשיהיו פה בערך 40 מעלות או יותר (אביב. אביב?!) ונראה איך אצליח. ואנסה לא להתעצבן על החג השנוא עליי, ל"ג בעומר, ולא לשאול למה לא מעבירים אותו לחורף.

*

הודעה חגיגית לסיום:
בזמנו היו מי שכינו את הבלוגר טליק מישראבלוג 'המבוגר האחראי'. בצדק. וכמו רב-חובל של ספינה טובעת הוא שמר לבלוגיה ההיא אמונים למרות כל המשחקים הנבזיים של פתוח-סגור-פתוח שהופעלו שם על הבלוגרים בשנה-שנתיים האחרונות. אבל עכשיו שישרא באמת נעלם (סופית?), אפילו רב-החובל אמר נואש. אז תנו קפיצה לבלוג החדש של טליק בבלוגספוט, ושיהיה לו בהצלחה ובשמחה באכסניה החדשה!

לא רק חמוץ

אז דלקת ריאות. די קטלה את התוכניות לחג, למרות שלא היה מתוכנן שום דבר גרנדיוזי. את ליל הסדר העברתי לבדי, אחרי ששלחתי את מי שאפשר לסבתא. התנחמתי בכך שזכתה להעביר ערב עם היקרים לה, במיוחד עם הילד שלי (שלא תמיד זמין, אבל דווח לי שהפעם הפליא בקסמיו, כמו שהוא יודע): זה ממלא לה את המצברים להרבה זמן. אני בינתיים השתעלתי בבדידותי ודי שמחתי בה, כי לא היה לי כוח ומצברוח לכלום.

בינתיים יש שיפור. כל יום אני עושה משהו קטן בתוך ים המנוחה שנכפתה עליי. אתמול הגיע תורו של מרק עם קניידלך, וקצת סדר בין עציציי שמאחורי התריסולים. גיליתי שרוב העציצים נפגעו על ידי כנימה או משהו כזה, והיו שרויים בכי רע. לא היה לי כוח למשאים ומתנים ארוכים אז נפטרתי מהם. נשארו שניים שאולי ישרדו. אבל המשתלות מלאות בעציצים, אני מניחה שאמצא פתרון כלשהו.

בינתיים האביב המתמהמה מתקדם. אני שמחה לבשר שדררות או לא דררות, האלמוגנים שבחצר פורחים.

הצילום באדיבות ראש המשפחה. אפשר להקליק עליו להגדלה. חג שמח!

הגיגים אלמוגניים

בחצר האחורית של הבניין שלנו צומחים שני אלמוגנים. הם מתאפיינים בעלווה ירוקה וצפופה בקיץ (מה שגורם לא פעם לקריסת ענפים, מפאת כובדם המופרז), ובעירום כמעט מוחלט בחורף. באביב, אי שם בין מרץ לאפריל, הם נדלקים בפריחה אדומה משגעת, שאז פותח ראש המשפחה לרווחה את כל החלונות בצד ההוא של הדירה ועובר מחלון לחלון עם מצלמה (אמיתית, לא סמרטפון) ועדשה משובחת ומנציח אותם מזוויות שונות. אחר כך באים החמסינים והאובכים ומייבשים את הפרחים שצונחים באלפיהם על האספלט שמתחתם. ואז מגיע הקיץ עם עלוותו הצפופה שנעלמת בחורף. וחוזר חלילה.

השנה, בערך בפברואר, ראיתי שהדררות (עופות רעשניים ומעצבנים) פשטו על האלמוגנים העומדים בעירומם החורפי והתחילו מנקרות בהם בהתלהבות. חששתי שהן טורפות את ניצני הפרחים והתחלתי לדאוג: מה יהיה עם הפריחה היפהפייה? גם בדקתי בגוגל ומצאתי שאכן הדררות חובבות אלמוגנים ומזיקות להם, אם כי בגלל איזו התחכמות אלמוגנית (שלא הבנתי בדיוק מהי) הנזק איננו פטאלי.

כך או כך, כבר סוף מרץ, ובשבוע שעבר בדקתי ומצאתי שעדיין אין פריחה. נחרדתי וכתבתי את השורות הבאות:

האלמוגן שבחצר
כבר לא יפרח באביב הזה.
הדררות טרפו את כל ניצניו:
אני ראיתי.
בטרם יבשיל זעמי
אני אומרת לי:
הניחי,
כל פזורֵי הטבע
צריכים לחיות.
לא אַת תחליטי.

הייתי מאוד מרוצה ממסקנתי הנבונה, היפה לכל מצב בחיים, לא רק לדררות ולאלמוגנים – אלא שאז התברר לי פתאום ש – ובכן – נדמה שהפריחה מתחילה.

עבר שבוע, והמצב לא לגמרי ברור: יש התחלה של ניצנים, אבל אולי פחות מבדרך כלל. חלק (קטן) מהם כבר ממש פורחים. צריך לחכות עוד שבוע שבועיים ואז נראה: אולי התגבר הטבע על נזקי הדררות, והאלמוגנים ידליקו פריחה מרשימה כבכל שנה. או שאולי יכלו הדררות לאלמוגן, והפריחה תהיה חלושה במקצת, ואני אצטרך לבלוע את זעמי.

על כן רק שלוש שורות מתוך ההגיג הנ"ל ימשיכו להיות רלוונטיות בכל מקרה:

אני אומרת לי:
הניחי,
לא את תחליטי.

עכשיו נראה אותי מיישמת.

פרפרים לפורים

איכשהו בימים האחרונים הכול סביבי בסימן פרפרים. לא רק דף קהילת הבלוגרים שעליו כבר סיפרתי השבוע. גם האיורים על כריכת הספר עדיין אליס של ליסה ג'נובה (וגם בראש כל פרק) הם של פרפרים. הספר עצמו נורא מאוד. כלומר, הוא מצוין, אבל עוסק באלצהיימר, ועל כן מחריד לב ממש. עד שלא אסיים את קריאתו לא אירגע, וייתכן שגם אחר כך לא. אבל זה לא מתאים לפורים, אז נניח לזה.

חזרה לפרפרים: ראיתי בדף הפייסבוק של השירות החמוד לתחזית מזג האוויר בבירה, 'ירושמיים', צילום של פרפר ג'ינג'י יפה, והיה כתוב שם שיש בעונה הזאת המונים מהם. ובאמת, כשהסרתי אתמול את הכביסה מן החבל, נחת פרפר ג'ינג'י כזה בדיוק על הקיר לידי. ואז, היום, אחרי העדלאידע, בדרכי לסופר, עברו על פניי נחילים אינסופיים של פרפרים ג'ינג'ים. הם מהירים להפליא ושוחרי חברה פרפרית, והם טסים בזה אחר זה, צפונה, עוד ועוד. דבר כזה עוד לא ראיתי. לרגע חשבתי בבהלה על ארבה, אבל עכשיו פורים, לא פסח, וחוץ מזה הם קטנים יותר מארבה, והרבה יותר יפים. אם כי, בשל מהירותם, בקושי אפשר לראות אותם. כמו במירוץ האופניים ההוא בשנה שעברה בארץ (שכחתי איך קראו להם, אולי ג'ירו): הלכנו לצפות בהם בכביש החוף, אבל הם חלפו על פנינו כל כך מהר שבקושי הצלחנו להבחין במשהו.

היום נפלתי על כתבה בעיתון הארץ בדיוק על הפרפרים האלה. מסתבר ששמם 'נימפיות החורשף' (ירחם השם), ויש עכשיו בארץ מאות מיליונים מהם ש'נעים בכמויות' לכיוון קפריסין.

אני יכולה לדווח שבערך מיליון אחד מתוכם היה ברחוב הסמוך לביתי, בואכה הסופר.
משלוח קטן של פרפרים לפורים, ואפילו המצלול מתאים.
חג שמח!

פתאום

פתאום
פָּרץ אביב
עם כְּחול שָמָיו
שהוא כל כך כחול
שאין מילה אשר תֵיטִיב לתארו
אלא שיְרוֹק הצמרות
אשר נוגעות בו
מוריק יותר
תודות לו

יומחמישי

ירד מבול בלילה (ארבע לפנות בוקר).   אבל ממש מבול. כולל (ברקים ו)רעמים,    and all that jazz.  בבוקר נותר הכול רטוב,  עד הצוהריים ואף הלאה משם.

*

המלחמה בדרום נדחתה בינתיים,  עד להודעה חדשה.  מחזיקה אצבעות חזק שההודעה החדשה לא תגיע מחר.

*

שני ניצנים חדשים ברקפת המתורבתת שלי שגרה מחוץ לתריסולים,  ושאמורה בכלל לפרוח בחורף (?).  הישג גנני חסר תקדים שלי.

*

המשך חגיגות הסתיו:  חיסון נגד שפעת,  הבוקר.  עבר בשלום,  נדמה לי. כלומר,  מקווה.

*

שואב אבק חדש,  אחרי שהישן שבק חיים.  מתחילה להבין מי נגד מי.  אחרי הטיפול איתו, הספה בחדר העבודה קיבלה פתאום צבע אחר,  דומה למה שהיה לה בהתחלה   –  צבע שהתחבא במשך שנים מתחת לאבק.

*

הגיג: מעניין עד כמה אפשר שאכתוב על עצמי בלי להשתמש במילה 'אני'.

בהמשך לקודם

אחרי כל הדיבורים על החצב-פורח-הקיץ-בורח-לא-ראיתי-ורק-שמעתי,  ראיתי שלשום מושבה שלמה של חצבים פשוט בדרכי למכולת.  לגמרי קל"ב.  צומחים בחצר של בית,  על יד המדרכה,  בתוך ענן של איזה שיח אחר,  אחד מהם משתחל דרך הגדר החוצה,  השאר שואפים ישר למעלה.  על רקע השמיים המעוננים נראו פרחי החצבים כמו פנסים.  מרחיב לב.  וזה בכלל מרגש כי בחצר הסמוכה לשם צומח עץ חרובים.  שזה לגמרי אקזוטיקה.

*

עכשיו באמת הגיע גם החופש שלי,  באיחור ניכר, אחרי הרבה טרדות והכנות ועבודות וסידורים.  יש לי עכשיו כמה ימים שבהם אין לי שום דבר דחוף לעשות  –  אבל מועדי ב' כבר ממש בפתח,  ואז חזרה למירוץ העכברושים.  בינתיים חזרתי לשיעורי ציור,  כי דומה שהשרבוטים מיטיבים אתי. וחוץ מזה אני גם משתדלת לצלוח מהר את הכרך השני של הרומנים הנפוליטניים (= הסיפור של שם המשפחה החדש),  שמכיל כמעט חמש מאות עמודים (496,  ליתר דיוק),  רחמנא ליצלן.  אני עושה את זה בריצה,  כי עוד מעט צריך שאחזיר אותו לספרייה,  ולא בטוח שיתנו לי הארכה,  כי מדובר בספר מבוקש מאוד (משום מה).  זה מעין אינבנטר אינסופי של קמתי-התרחצתי-התלבשתי-הלכתי-לים-אמרתי-אמרו-לי-הרגשתי-חזרתי-התרחצתי-קראתי וכו'.
אפשר היה לקצר את זה לפחות בחצי,  אם לא יותר.  בינתיים אני ממשיכה לקרוא,  כי אני מאוד סקרנית בנוגע לעתיד של העלילה,  רק הייתי מעדיפה שלא יבלבלו את המוח כל כך באריכות בנוגע להווה שלה. מתנצלת על חילול הקודש,  אבל זה המצב.

ועדיין נראה לי שלילה היא היותר חכמה מבין השתיים,  למרות כל השטויות שהיא עושה.  אהבתי את מה שהיא אמרה ללנה על נינו,  שאותו לנה מעריצה כל כך בשל השכלתו הרחבה:
'אם את תוציאי מהראש של נינו את הדברים שקרא בספרים,  לא תמצאי שם יותר כלום' (עמ' 217).
לדעתי,  מי שיודעת להגדיר דברים ככה (ונניח עכשיו לעובדה שדעתה על הנ"ל אולי השתנתה בהמשך),  סימן שיש לה הרבה שכל.  ולו הייתה היא כותבת את הרומנים הנפוליטניים (במקום חברתה הגאונה),  יש מצב שגם היו יוצאים יותר קצרים.

*

ועוד מעוללות הימים האחרונים:

ביום הולדתֵךְ
לא ביקרתי את קברֵךְ
ורק זכרתי את זכרֵךְ
בתוכי

נקודת אור

בכל מקום אני קוראת שהחצבים חוזרים.  עוד לא נתקלתי בהם בעצמי, אבל ראיתי תמונות שלהם באינטרנט.  צריך שאבדוק בשולי מסלול ההליכה בפארק,  שם הם באמת פורחים כל שנה.  אבל גם בדיווחים עליהם יש נחמה,  כי,  כמו בדקלומי הילדים,  זה באמת מבשר את הסתיו.  השמש עודנה אכזרית (שלא לדבר על הלחות),  אבל העננים מנצחים אותה לא פעם,  ואור אחר-הצהריים משליט את אפרוריותו בשעה מוקדמת יחסית,  כל יום יותר מוקדם.  פחות שעות שמש זו מגמה טובה.  אני אמורה להתעצב על בוא הסתיו,  ככה מקובל,  אבל אני לא.

מי היה מאמין שחצבים יכולים לגרום לא פחות נחת מרקפות.  בגינת בר מאיר שלו כורך את שניהם יחד ואומר (בערך) ששניהם נחושים באופיים.  אני מעריכה נחישות,  בעיקר נחישות שקטה.

וכך הוא כותב על הרקפת והחצב,  בעמ' 17:
"שניהם בעלי פרח ענוג ועדין,  אבל חסונים ושרדנים ומאריכים ימים" (עמ' 17).
ומה שעצוב,  זה שהם אף פעם "לא רואים זה את פריחתו של זה,  כי אינם פורחים באותה עונה" (שם).

אז שרבטתי אותם יחד.

 

הא בהא תליא

באמת היו אתמול פחות מדורות,  ושמחתי על זה שרשויות רבות לקחו יוזמה והזהירו ואסרו וכו'.  כי בשנים האחרונות זה כבר היה בלתי נסבל,  כשכול שבריר-כיתה הרגיש מחויב למדורה פרטית משלו,  ושתהיה כמובן הכי גדולה שבעולם,  יותר גדולה מעשרים ושתיים המדורות הנוספות שצצו בשכנותה, באותו מגרש עצמו.  איכשהו תמיד מגזימים כאן,  וכל טקס וכל חגיגה נעשים יותר ויותר מוגזמים ומנקרי עיניים משנה לשנה  –  החל בחתונות וכלה ביום העצמאות.  אז המים הקרים ששפכו על העניין הזה בשרב הנורא של אתמול היו לגמרי במקום.  אפשר בהחלט מדורה קטנה לקבוצה גדולה של חוגגים.   ראיתי בחדשות הערב שבתי ספר והורים גילו יוזמות מיוחדות,  ארגנו מדורות קטנות ומושגחות בחצר בית הספר,  או אפילו  מדורות של 'כאילו',  מקרטון צבוע,  בלי אש.  יש כל מיני פטנטים,  לא חייבים להבעיר את כל המדינה.

א-פרופו השרב הנורא:  כמו שאפשר להיות כמעט בטוחים שבפורים יהיה מזג אוויר מחרב תחפושות,  או לפחות מקפיא נסיכות ורקדניות  –  ככה אפשר להיות כמעט בטוחים שבל"ג בעומר תהיה רוח מזרחית,  אכזרית ומייבשת ומפיצת-גיצים.  כאילו מישהו יושב למעלה ומתבדח על חשבוננו.  כל כך חבל שהאביב אצלנו הוא עונה כזאת,  מאובקת והפכפכת ומייבשת פרחים (אבל אביב!  אביב!),  שאפשר רק לחכות שתסתיים כבר.

א-פרופו אכזריות/רשעות:  אפילו נתניהו נדרש אתמול להזהיר את הציבור מפני מדורות מיותרות.  אני חשבתי שזאת אחת ההתבטאויות היותר טובות שלו השבוע,  אבל ראיתי כבר שקטלו גם אותה,  בטיעון  שדווקא הפירומן מזהיר מפני אש.  לאמור,  לא משנה מה הוא יעשה,  יקטלו אותו.  אם לא יזהיר,  יגידו למה הוא לא מזהיר.  אם יזהיר,  יגידו למה דווקא הוא מזהיר.  אבל למה שלא יזהיר?  מבחינתי,  גם שר החינוך יכול להזהיר,  זה לבטח עניינו גם.

א-פרופו נתניהו:  לא יודעת אם מסיבת העיתונאים המתוקשרת שלו על שקרי-אירן מועילה או מזיקה.  יש לי תחושה שהיא לא מאוד מזיקה,  אבל אני מניחה שאפשר יהיה להתווכח על זה.  מה שכן,  נראה לי שבשנה הקרובה אי אפשר יהיה לומר את המילה 'קלסרים' בלי שיעלה בתגובה חיוך רחב על שפתי מישהו.  למשל על שפתיי,  במיוחד אחרי שקראתי את הצעת הייעול של חנוך דאום (לאמור,  בשביל מה היו צריכים לסחוב לארץ את כל הקלסרים,  היו יכולים לתלוש מתוכם את הדפים ולהביא ככה,  זה היה שוקל פחות).  בשבילי זה יהיה לתמיד 'נאום הקלסרים',  לא אוכל להשתחרר מזה.  אני תוהה למה ארון הקלסרים הוא זה שדווקא הותיר בי רושם עמוק כל כך,  הרבה יותר מארון הדיסקים.  כנראה עניין דורי:  אני עדיין מחוברת לניירת הרבה יותר מאשר לעולם הדיגיטלי.

ולמרות זאת,  בלוג.