תכף אדרש לעניין המרפסת, אבל לפני זה עוד משהו קטן:
ימי ההולדת של הילדים היו בינואר, ואני חידשתי מסורת ישנה ואפיתי את עוגת השיש המפורסמת שהילד אהב כשהיה ממש ילד (קטן). זאת העוגה שהייתה נשלחת גם לחגיגה של הגן, עם זיגוג שוקולד (וסוכריות צבעוניות קטנות שנקראות 'מִזרֶה'. אבל הפעם עשיתי בלי הסוכריות, כי כולנו בגרנו עד כדי אימה ואיננו זקוקים להן עוד). יצא טעים, למרבה הפתעתי. אולי משום שיש לי מאז תנור אפייה יותר טוב, ואולי משום שסוף סוף החלפתי את המרגרינה בחמאה, ואולי משום שקצת השתפרתי באפייה מאז.
את המתנות של חתני-השמחה עטפתי בנייר עטיפה פרחוני שקניתי במיוחד, ובזמן הקיפול וההדבקה נזכרתי בימי ההולדת שלהם בקטנותם, תמיד בינואר, תמיד כשקר, תמיד כשאיום השפעת מרחף באוויר. ואיך שהיינו הולכים, ראש המשפחה ואני, לבחור להם את המתנות, בחנויות צעצועים, כמובן, ואורזים הכול, כולל ההפתעות לחברים הקטנים בתוך השקיות הזעירות. זה היה כל כך מזמן שזה כמעט שייך לעידן אחר.
הנוסטלגיה של נייר העטיפה הזה הפילה עליי עצב גדול. אז אעבור לעניין המרפסת, שהוא ברוח קצת יותר חיובית.
*
באחד הערבים לפני כשבועיים, כשהסרתי בגדים מחבל הכביסה, ראיתי על גגון הפלסטיק הלבן שמתחת לחבלים עלה-שלכת שהיה מונח שם לאחר שנשר מאנשהו. בצורתו הוא הזכיר את הדג הזה שנדמה לי שקוראים לו חתול-ים. משהו כזה. וצהוב.
למחרת בבוקר פתחתי את החלון כדי להוריד עוד כמה דברים מן החבל, או לתלות משהו, אני כבר לא זוכרת – וראיתי את העלה-דג באור יום. נדמה היה שהוא שינה את מקומו על הגגון. אולי הרוח העיפה אותה מכאן לשם, אולי איזו יונה דילגה עליו והזיזה אותו.
אבל אני נהניתי לחשוב שהוא שט בלילה מנקודה אחת לאחרת. כי אם הוא דג, הוא יכול. כמאמר השיר, 'דגים עפים, ציפורים שוחות' – ועלים שטים.
*
ושוב, ביום אחר, באחר צהריים חורפי שהוא כבר כמעט בין-ערביים, כשהייתי עסוקה עם הכביסה התלויה על החבל:
השמש הזאת של אחר הצהריים האירה ענף אחד של עץ שהיה תלוי מולי (הענף, לא העץ) – אם כי את השמש עצמה כבר לא ראו, כי היא הסתתרה מאחורי עץ אחר. אז היה רק הענף המואר הזה, עם עלי-שלכת בודדים שמתכוננים לצנוח ממנו, ומסביב כבר החלו הסימנים הראשונים של ממשלת הלילה. והעלים האלה היו כל כך מוארים, שהם כמעט נראו שקופים. כמו בסרט המצויר 'פיטר פן', של וולט דיסני, כשטינקר-בל הזעירה מרפרפת בכנפיה מאחורי עלה והוא נעשה שקוף תודות לאור שהיא מפיצה. שאז רואים אותה מרפרפת שם, דרכו. שלא לדבר על כך שהענף הזה הזכיר לי גם את הסיפור The Last Leaf, של O. Henry, על חורף ניו-יורקי קפוא אחד.
*
וכל זה על מרפסת הכביסה המאוד פרוזאית שלי. אני שואלת את עצמי אם לא כדאי לי להוסיף לבלוג קטגוריה חדשה: 'מכבסת-תולה'.
