השעה היא אותה שעת בוקר מוקדמת, כל פעם. אבל – פעם אחר פעם, באותה השעה, האור ער יותר, וכתום-המזרח מוזהב יותר, והאפור נדחק יותר אל קרן זווית מפני התכלת העמוקה של השמיים, ושיחות הציפורים, מקצה אל קצה, פעלתניות יותר.
וכוכבי הלכת מתמידים במסילותיהם ובתהפוכותיהם היציבות, ושום אנדרלמוסיה שעל פני האדמה לא תוכל להן.
תכף אדרש לעניין המרפסת, אבל לפני זה עוד משהו קטן:
ימי ההולדת של הילדים היו בינואר, ואני חידשתי מסורת ישנה ואפיתי את עוגת השיש המפורסמת שהילד אהב כשהיה ממש ילד (קטן). זאת העוגה שהייתה נשלחת גם לחגיגה של הגן, עם זיגוג שוקולד (וסוכריות צבעוניות קטנות שנקראות 'מִזרֶה'. אבל הפעם עשיתי בלי הסוכריות, כי כולנו בגרנו עד כדי אימה ואיננו זקוקים להן עוד). יצא טעים, למרבה הפתעתי. אולי משום שיש לי מאז תנור אפייה יותר טוב, ואולי משום שסוף סוף החלפתי את המרגרינה בחמאה, ואולי משום שקצת השתפרתי באפייה מאז.
את המתנות של חתני-השמחה עטפתי בנייר עטיפה פרחוני שקניתי במיוחד, ובזמן הקיפול וההדבקה נזכרתי בימי ההולדת שלהם בקטנותם, תמיד בינואר, תמיד כשקר, תמיד כשאיום השפעת מרחף באוויר. ואיך שהיינו הולכים, ראש המשפחה ואני, לבחור להם את המתנות, בחנויות צעצועים, כמובן, ואורזים הכול, כולל ההפתעות לחברים הקטנים בתוך השקיות הזעירות. זה היה כל כך מזמן שזה כמעט שייך לעידן אחר.
הנוסטלגיה של נייר העטיפה הזה הפילה עליי עצב גדול. אז אעבור לעניין המרפסת, שהוא ברוח קצת יותר חיובית.
*
באחד הערבים לפני כשבועיים, כשהסרתי בגדים מחבל הכביסה, ראיתי על גגון הפלסטיק הלבן שמתחת לחבלים עלה-שלכת שהיה מונח שם לאחר שנשר מאנשהו. בצורתו הוא הזכיר את הדג הזה שנדמה לי שקוראים לו חתול-ים. משהו כזה. וצהוב.
למחרת בבוקר פתחתי את החלון כדי להוריד עוד כמה דברים מן החבל, או לתלות משהו, אני כבר לא זוכרת – וראיתי את העלה-דג באור יום. נדמה היה שהוא שינה את מקומו על הגגון. אולי הרוח העיפה אותה מכאן לשם, אולי איזו יונה דילגה עליו והזיזה אותו.
אבל אני נהניתי לחשוב שהוא שט בלילה מנקודה אחת לאחרת. כי אם הוא דג, הוא יכול. כמאמר השיר, 'דגים עפים, ציפורים שוחות' – ועלים שטים.
*
ושוב, ביום אחר, באחר צהריים חורפי שהוא כבר כמעט בין-ערביים, כשהייתי עסוקה עם הכביסה התלויה על החבל:
השמש הזאת של אחר הצהריים האירה ענף אחד של עץ שהיה תלוי מולי (הענף, לא העץ) – אם כי את השמש עצמה כבר לא ראו, כי היא הסתתרה מאחורי עץ אחר. אז היה רק הענף המואר הזה, עם עלי-שלכת בודדים שמתכוננים לצנוח ממנו, ומסביב כבר החלו הסימנים הראשונים של ממשלת הלילה. והעלים האלה היו כל כך מוארים, שהם כמעט נראו שקופים. כמו בסרט המצויר 'פיטר פן', של וולט דיסני, כשטינקר-בל הזעירה מרפרפת בכנפיה מאחורי עלה והוא נעשה שקוף תודות לאור שהיא מפיצה. שאז רואים אותה מרפרפת שם, דרכו. שלא לדבר על כך שהענף הזה הזכיר לי גם את הסיפור The Last Leaf, של O. Henry, על חורף ניו-יורקי קפוא אחד.
*
וכל זה על מרפסת הכביסה המאוד פרוזאית שלי. אני שואלת את עצמי אם לא כדאי לי להוסיף לבלוג קטגוריה חדשה: 'מכבסת-תולה'.
מבקשי המקלט: הופץ אצלנו בעבודה מכתב נגד הגירוש, לצורך חתימה. שלחתי במייל את נכונותי לחתום. לא יודעת למה זה צריך להיות תהליך דו-שלבי כזה, ובכלל למה העצומות הן מגזריות, כל מגזר בפני עצמו, במקום החתימה הפשוטה של כל מי שרוצה. לא משנה.
מה שעצוב בעיניי הוא שבהנחה שזה יעזור והגירוש יבוטל (או שלפחות ייבדק סוף סוף עניינם של מבקשי המקלט ויוחלט למי-מגיע-ולמי-לא), יחזור הכול לקדמותו: מבקשי המקלט יישארו נטולי מעמד מוסדר בדרום תל אביב, התושבים הוותיקים של השכונות שם ימשיכו לסבול, והממשלה תמשיך להתעלם. אני תוהה אם מישהו ייזום אז עצומה שדורשת מן הממשלה לשקם את השכונות. מן הסתם לא.
*
אנה פראנק (או הבה נחרימה): שוב מצעד האיוולת. התבטאות סרת-טעם של יהונתן גפן, ובעקבותיה איזו שטות של גידי גוב – וכבר הממשלה נדרשת לנושא ומתערבת בתכני השידור של גל"צ (לא לשדר ולא לשדר). כלום לא ייצא מזה, כמובן, אבל ההתלהבות הזאת לחרמות היא חידה בעיניי: למה זה נתפס כגבורה גדולה להכריז שמחרימים מישהו או משהו?
על ההתבטאות הנ"ל שהציבה את עהד תמימי בשורה אחת עם אנה פראנק יש לי רק שלושה דברים להגיד, ובאף אחד מהם אין שום חידוש:
האחד, מותר להשוות, אבל רצוי לא לדבר יותר מדי שטויות.
השני, שיניחו כבר לאנה פראנק לנוח בשלום, במקום להדביקה כל פעם על כל מיני דגלונים.
והשלישי, השם הפרטי של הנערה הפלסטינית הוא עהד. שלוש אותיות בלבד: ע-ה-ד. אני אמנם לא נשביתי בקסמיה, אבל מי שגורלה חשוב לו כל כך, יואיל נא לברר איך לאיית את שמה בלי שגיאות.
*
יומן-גנן: קיבלתי עציץ של רקפות מתורבתות ורודות. אמנם מתורבתות זה לא הדבר האמיתי, מצד שני רקפות זה רקפות, אין להכחיש. אחרי כמה ימים אצלי בתוך הבית הן התחילו לגסוס, כרגיל. אני חושבת שאני משדרת גלים רעים. אז הוצאתי אותן אל מחוץ לתריסולים, אחרי שבדקתי שהסורגים ימנעו מהן להמריא ברוח. עכשיו כל רגע אני פותחת חלון ותריסול ומציצה החוצה לראות מה קורה: פה ושם קצת שמש, רוח כזאת ואחרת, הגשם מרטיב את העלים שלהן. כמה עלעלים חדשים הפציעו, ויש ניצן אחד שנראה שמחזיק מעמד. שאר הניצנים מתו. נראה מה יהיה. בינתיים אני מניחה להן ליהנות מהלילה הגשום והקר: ככה הן אוהבות. כמה עדינות, ככה עשויות ללא חת.
*
חורף: אני מחסידי החורף והגשם, בעיקר בהשוואה לקיץ של מישור החוף. יחד עם זאת, בעקבות היום-יומיים האחרונים (ועוד יומיים כאלה בפתח), נדמה לי שהרעיון כבר ברור. מיציתי. אפשר לעבור לעונה הבאה.
*
[עריכה מאוחרת: קראתי עכשיו את הפוסט הזה של ענת פרי, שעוסק בין השאר גם באנה פראנק ושקורא לעזוב אותה כבר בשקט. שווה עיון. אני מסכימה עם כל אות שהיא כותבת שם על אנה פראנק.]
[עוד עריכה מאוחרת, בשל דקדקנותי הארורה: ראיתי שהכתיב המקובל היום הוא אנה פרנק, ולא פראנק, כפי שכתבתי. זה חשוב, כי מתחתי ביקורת על מי שלא כותב נכון את שמה של עהד תמימי, אז מן הראוי שאקפיד גם אני. להגנתי אומר שכשאני קראתי את יומנה לראשונה כתבו את שמה עם א' (פראנק). נדמה לי שהאקדמיה ללשון העברית שינתה מאז את מדיניותה בעניין תעתיק שמות מלועזית. לעומת זאת לערבית יש אלף-בית מקביל ברובו לזה של העברית, כך שאין מה לטעות הרבה באיות שמות – בתנאי שמכירים אותם. ובתנאי שאכפת.]
כִּי חֲרָדוֹת
חָגוֹת
סְבִיבִי סוֹגְרוֹת
עָלַי
מִכָּל צְדָדַי
וְאֵיךְ
אֶבְרַח
*
כִּי
חֲרָדוֹת אֶבְרַח
חָגוֹת וְאֵיךְ
סְבִיבִי צְדָדַי
סוֹגְרוֹת מִכָּל
עָלַי
*
אֶבְרַח
כִּי וְאֵיךְ
חֲרָדוֹת צְדָדַי
חָגוֹת מִכָּל
סְבִיבִי עָלַי
סוֹגְרוֹת
***
הנ"ל לא בזמן אמת, אבל מה שכן בזמן אמת זה החורף הזה שכל כך חיכינו לו והגיע במלוא עוזו המשתולל ועכשיו אני כבר מחכה לקיץ. או לאביב. או לסתיו. או משהו, רק לא זה. כל רגע אני חושבת שהנה-הנה הפסקת חשמל, רק זה חסר לי. בהפוגות שבין רוח-פרצים מבולית אחת למשנה אני שומעת את הציפורים. קולן אובד בסערה וחוזר לאחריה, והוא מלא תקווה, אולי עכשיו תצא השמש. ואז שוב המבול, והן חוזרות ומשתתקות.
בלילות האחרונים אני חולמת הרבה על בנייה, בניינים, מסדרונות, פתחים ומעברים. זה מוזר למדי, כי אין לי איזו נטייה ידועה לאדריכלות. אולי זה קשור למהומה הבלוגוספרית האחרונה – סגירת ישרא שמשפיעה על כולנו, והמעברים לפלטפורמות חדשות שנגרמים בגללה. בלוגים חדשים מוקמים ונבנים עכשיו כל העת, והם סוללים את דרכם בשבילֵי הבלוגוספרה. מטבע הדברים, זה גורם גם לי לחזור ולהרהר איפה הכי טוב. זה מסוג השאלות שאין עליהן תשובה ברורה, מלבד התשובה הרגילה המוכתבת על ידי כוח האינרציה: הבית הנוכחי, שעוד מעט ימלאו שלוש שנים למגוריי בו, איננו נקי ממגרעות – אבל הוא בכל זאת בית.
בלי קשר, ועם ספויילרים:
[אגב, את עניין הספוילרים אף פעם לא הבנתי. זה באמת חשוב בנוגע לספרים? אפילו לספרים נטולי עלילה לחלוטין? לא משנה.]
בפרק 'תפילת הגשם' שבספר גינת בר מטפל מאיר שלו בנושא כאוב במיוחד במקומותינו: המחסור במים. דומה שהוא תמיד רלוונטי ואקטואלי, במיוחד השנה. הפתרון לבעיה הוא כמובן תפילה, ולמרבה המזל "בדרך כלל אזרחי ישראל ערים למחסור במים, וגם מי שאינו דתי מתפלל לגשם" (עמ' 118).
אלא שהתפילה, אם רוצים שתהיה אפקטיבית, חייבת להיות מנוסחת כהלכה – ומשום כך צריך לפרט בה בדייקנות "את סוג הגשם הרצוי, מִשכו ומקומו, באופן שאלוהים יבין" (עמ' 121). במקרים שבהם אלוהים אינו נענה לתפילותיו בנידון, מתוודה שלו שהוא איננו מהסס לפנות גם לזאוס ולבעל, כי הוא "בעד עקרון התחרות" (עמוד 121).
מה שמזכיר לי את פנייתי שלי לאלוהויות השונות לפני החתונה של הקטנה – דווקא לא בהקשר של תפילה לגשם נוכח הבצורת-הגרועה-מזה-ארבעים-שנה-שעליה-הוכרז-לאחרונה, אלא סתם בבקשה לסדר לנו מזג אוויר נסבל בצהרי יום קיץ. כי בין כל הכל-יכולים האלה, יש סיכוי שמי מהם יתרצה ויתנדב לעזור. ואם לא יועיל, לא יזיק.
מה אני אוהבת בכל הנ"ל? שלמרות הציניות המגַחכת שיש בזה, יש כאן בכל זאת גם איזו אמונה תמימה ונקייה שאפשר לפנות לעזרה ושיש גם סיכוי לקבל אותה מדי פעם. ושהשמיים לא תמיד ריקים.
ובאמת אחרי שקראתי את הפרק ואהבתי אותו ירד כאן אתמול מבול לא רע.
יצא לאחרונה שהתחלתי לעקוב אחרי מה שבני ציפר כותב בפייסבוק, כדי שאבין סוף סוף מהו הדבר שמוציא חברים נבחרים שלי שם מדעתם. מסתבר שמאז הופסקה כתיבתו בהארץ מפרסם ציפר תכופות כל מיני הגיגים ברשת החברתית, ובהם הוא מתוודה בדרך כלל על הערצתו למנהיג הדגול נתניהו. אני מודה שנואשתי מליישר את פיתוליו של השבלול הזה. בתחילה חשבתי שהוא צוחק על כולם – ועל נתניהו (וגם על עצמו) בכלל זה – אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה. לפעמים נדמה שהוא ממש רציני. אז טוב, כבר נתקלתי באנשים שעברו משמאל לימין (וגם בכיוון ההפוך), וגם בכאלה שסבורים שנתניהו בסך הכול עושה גם דברים טובים, ולדעתי אין ההליכים הנ"ל מעידים בהכרח על טירוף או שחיתות. אבל לא נתקלתי עד עתה בשירי הלל המתארים את נתניהו פחות או יותר כשמש העמים (ונניח עכשיו לתיאורים של רעייתו), כפי שקורה במשנתו המוזרה של ציפר.
אתמול פרסם ציפר פוסט לרגל הולדת נכד חדש שלו. הפוסט כולל גם את דברי השבח הרגילים לנתניהו ("שהוא לכל הדעות סוג של נפוליאון ישראלי… [אשר] מבצר את מעמדנו מכל הבחינות ושומר על מלכות ישראל שלא יארע לה רע"), וגם הצהרה המיועדת 'לחברים מן השמאל' שקוראים לו 'מתקרנף' ("איני שייך לשום עדר אלא עומד כאקזמפלר בודד – ולכן אני מעצבן כל כך"). עם הציטוט השני אני די מסכימה, אבל ההשוואה עם נפוליאון שוב מעלה בי את התהיות האלה – אולי הוא בכל זאת מתבדח. זה הרי לא כבוד מי-יודע-מה גדול להיות נפוליאון. ומה פתאום "לכל הדעות"? ובכלל, ממתי הפכנו פתאום ל"מלכות"?
אבל לא על זה רציתי לכתוב. רציתי לכתוב שלרגל הולדת הנכד החדש כתב שם ציפר גם כמה דברים יפים על סַבָּאוּת, שמזמנת לשרויים בה את ההזדמנות "להתבונן על הכעסים היומיומיים ממעוף הציפור ולהבין שהכול ייפתר". בעיניי זו הגדרה יפה עבור הפרספקטיבה של מי שיכול להרשות לעצמו קצת ריחוק ונהנה עם זאת גם מהרבה ניסיון. ותהיתי איך ייתכן שהתובנה הנאה הזאת לוותה בדברים התמוהים שעליהם דיווחתי בפסקה הקודמת.
לא משנה.
האירוע העיקרי שקרה לי בחג סוכות הנוכחי הוא שנפלה עליי צננת עיקשת, ושכל תוכניותיי החגיגיות נגנזו. והאירוע העיקרי שקרה אתמול הוא היורה, שהוא תופעה מרנינת נפש (אם כי אולי פחות מכך ליושבי הסוכות, אבל אני מקווה שהם יכלו לחזור אליהן בתומו). בכל הספרים והשירים כתוב שהסגריר גורם לדיכאון, אבל אני חושבת שכותביהם לא חוו את הקיץ הישראלי ולפיכך אינם יודעים מה הם שָׂחִים. אני כשלעצמי יכולה להעיד שהדיכאון (החלקי) היחידי שאני חווה בימים אלה קשור אך ורק באַפּי הדולף ובתופעות הרעות הנלוות אליו, ושבשום אופן אין לו נגיעה למזג האוויר, שהוא, באופן כללי, פשוט נהדר.
כמה הערות מפה ומשם: ליותר מזה אין כוח במזג האוויר הנתון:
הכותרת היא wishful thinking. לא ממש סוף הקיץ. אם כי מתחיל להתענן, וצבע האור משתנה, כמו תמיד בסביבות מחצית אוגוסט. אני בולשת אחר הסימנים האלה בערגה, וכשאני לא מוצאת, אני ממציאה את חלקם.
*
נחמות בודדות של עונה מהבילה: קוביות קרח; אבטיחים; מאווררים (אפילו יותר מן המזגן, שאליו אני עדיין מתייחסת בחשדנות). גיליתי, להוותי, שלמען שלוות הנפש אני חייבת המיה של מאוורר ורמז של תנועת-אוויר, אחרת אני מתחרפנת. שורש מעניין למילה 'מתחרפנת', בעיקר בקיץ.
*
החופש שלי, אם בכלל, מתחיל היום. די מאוחר בהתחשב בעובדה ששנת הלימודים הסתיימה לפני חודש וחצי. היו כל מיני דדליינים ותביעות ביורוקרטיות שהוציאו אותי מדעתי. אני לא יכולה לסבול את זה כשמִנהָלה משתלטת על עבודה שהיא לא מבינה בה כלום. בצר לי כמעט איימתי להתפטר, לא פחות. לא כאולטימטום, שזה ממש לא הסטייל שלי, אלא יותר כהכנת מפלט. בסוף הספקתי הכול בזמן, באיכות סבירה, טיפה לפני פקיעת הדדליין, מה שהפתיע אפילו אותי.
*
א-פרופו הנ"ל, אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי, בילדותי: קודם את חוזרת מבית הספר ובוכה שעתיים על כמה שיש לך הרבה שיעורי-בית. אחר כך את מתיישבת להכין אותם וגומרת הכול בזמן. לא היה עדיף לוותר על השלב הראשון? זה היה חוסך הרבה זמן וכוח! תשובתי: בעולם אידיאלי – כן, כמובן. אבל בהתחשב במגבלותיי שאין להן שיעור – לא. בטח לא בקיץ.
*
טלפון מאחותי שמעבר לים, אתמול בערב. מן הון להון הגענו לדיון המתבקש על הסיכויים למלחמת עולם (צפון קוריאה, וזה). אמרתי לה, אין לי זמן עכשיו למלחמת עולם, אני שקועה בסילבוסים. העולם יחכה.
*
ואז שלחתי את הסילבוס האחרון אתמול בלילה, לקראת חצות. בבת אחת השתלטה עליי התחושה המוזרה שכרגע אין משהו דחוף שאני חייבת לטפל בו מיד, או מוטב, לפני יומיים. אפילו לא הרגשתי את ההקלה המתבקשת.
*
אבל, נחמה פורתא, הנה מצאתי דברים דחופים: הבית הפוך, האבק הארור חוגג, שכחתי לתלות את הכביסה, ויש הכנות הכרחיות ומציקות לקראת נסיעה שממשמשת ובאה. עד עכשיו הזנחתי הכול, אבל עכשיו חייבת לטפל גם בכל זה, ומהר.
*
עוקבת בתמיהה אחרי חדשות היום במקומותינו. בזמן שהייתי שקועה בעבודה מסתבר שההבדל המתבקש בין תפקיד התקשורת לבין תפקיד ההנהגה טרם הופנם במלואו. אני מנסחת לעצמי (בלבד, כי הרי בין כך ובין כך אף אחד לא שואל אותי) שוב את המובן מאליו: תפקיד התקשורת הוא לבקר את השלטון. אפשר להתווכח בשאלה אם היא עושה את זה טוב או רע, אבל זה תפקידה. תפקיד השלטון/הנהגה, לעומת זאת, הוא למלא את המוטל עליהם ולא להתקוטט עם התקשורת. הנימוק 'הם היו גועליים אליי אז אני אהיה גועלי אליהם בחזרה' לא תופס.
*
לא מבינה איך פתאום נעשה ברור לנתניהו ולדובריו שמפלגת העבודה ודומיה הם 'שמאל קיצוני'. אפילו על היסוד 'שמאל' אצלם אפשר להתווכח, אבל 'קיצוני'? חירפון תמוה. ומתי כבר יבינו ש'שמאל' ו'ימין' אינם כינויי גנאי.
*
נאום נתניהו בכנס האוהדים היה מביך בעיניי. נתניהו נראה רע. אני לא יודעת אם זה רק העייפות והמתח. היה משהו מבהיל בהבעת פניו, שלא לדבר על הדברים הרעים שאמר שם.
*
וגם זה לא השתנה בעיניי מאז הימים שטרם מהומות הסילבוסים אצלי: עדיין לא מתעניינת בכלבה של נתניהו. גם לא בבן שלו. אפילו, עדיין, לא באשתו. העיסוק האובססיבי בהם נראה לי רק מזיק.
*
שמעתי על אי ההסכמה המתוקשרת בין דפני ליף לאלדד יניב. האמת שאלדד יניב לא מעורר בי הרבה אמון. כבדהו וחשדהו, וכו'. המעבר שלו מקיצוניות אחת לשנייה חד מדי בעיניי. נכון שרק חמור לא משנה את דעתו (מי אמר את זה? רבין?), אבל יש מקום לשקול גם את זווית השינוי.
*
פנינים: שולה עוד ועוד מהספר אותו הים של עמוס עוז: האב שהתאלמן זה עתה כועס על בנו המאחר לשוב ממסעו למרחקים: 'אין שלום לעצמותיי / מפני נדודיך: / עד מתי?' ומיד, בעמוד הבא, כותרת: 'אבל אמו מגוננת עליו'. ובעקבותיה: 'אמו אומרת: / דעתי אחרת. / יפים הנדודים / לאובדי דרך.' (עמ' 34 – 35). והיא כבר בכלל לא בחיים, אבל בספר הזה גם המתים מדברים. הכול מתערבב בהכול.
*
במזג האוויר הזה אין מצב שאתחיל לפרט למה הציטוט למעלה מדבר אליי כל כך.
*
אבל בינתיים תליתי את הכביסה.
עַרְפִלֵּי בֹּקֶר
אֵד עוֹלֶה מִן הַשָׂדוֹת
הַנִּפְרָשִׂים
אֶל מוּל שֶׁמֶשׁ מְצֹעֶפֶת
עוֹדָם
שְׁרוּיִים בַּחֲלוֹמָם
*
זוּג יוֹנִים
יוֹן
מְהַדֵּס בְּעִקְבוֹת
יוֹנָה
הוֹמֶה לָהּ
הֶמְיָה
הֶמְיָה
הֶמְיָה
*
לְטָאָה
עַל הַמִדְרָכָה
חוֹפֶזֶת
לְטָאָה מְבֹהֶלֶת
אַף שֶׁלֹּא הִתְכַּוַּנְתִּי
*
עֶרֶב קַיִץ הָבִיל
הַיַּעֲרָה פּוֹרַחַת
רֵיחוֹת יַלְדּוּתִי שָׁבִים אֵלַי
מִמֶּרְחַקִּים
*
אחרי שזיפזפתי בין כמה ערוצי טלוויזיה הגעתי לסרט תעודי על הניסיונות להצלת יהודי הונגריה, וכבר נשארתי לצפות. מדובר במשהו ישן למדי, כנראה, עם קריינות בקולה הערב של זהרירה חריפאי, וכמובן המון עדויות בהונגרית, שאותה אני שותה בצמא. סיפורי שואה תמיד כרוכים אצלי בהונגרית, כי בה שמעתי את הדיווחים והשיחות של אמא שלי.
הקדרות שמשרים סרטים כאלה מובנת מאליה, והנופים האפורים-מושלגים עם העצים בשלכת מורטים את עצביי. וזה עוד אחרי שבבוקר ניסיתי להתעמק בפרשת קסטנר, אף היא בעניין ההונגרי, וקראתי פה ושם ולא הגעתי לשום מסקנה. הצטערתי שאני לא יכולה לשאול את אמא שלי מה הייתה דעתה על זה. נדמה לי שכמו בכל עניין אחר הייתה לה על זה דעה פרגמטית בעיקרה, כלומר נדמה לי שהיא חשבה שטוב שהצילו את מי שיכלו ולעזאזל העקרונות וההתחשבנויות, אבל אני כבר לא זוכרת. נדמה לי שהיא אמרה, אתם פשוט לא מתארים לעצמכם את חוסר האונים שהיה שם, אתם לא יכולים להבין. יש דברים שאני ממש מיטיבה לזכור, ואילו אחרים פשוט מתאדים מן התאים האפורים שלי ונמוגים ונעלמים ואינם.
בין לבין אני קוראת כל מיני דברי בלע שמתפרסמים בפייסבוק בגנות יום השואה. אני מקפידה לא להתערב: אין לי כוח לוויכוחים, בטח שלא בפייסבוק, שהוא פלטפורמה-ויכוחית מאוסה בעיניי. ורק אני זוכרת שקראתי פעם משהו שמישהו כתב (לא זוכרת מי, מתי ואיפה) על כך שרוב הישראלים סובלים מאיזו פוסט-טראומה שואתית: חלקם משוכנעים בגללה שכל העולם עומד עלינו לכלותנו ברגע הבא ממש – ומנגד סבורים אחרים שישראל היא זו שעומדת לכלות את שאר העולם (או, למצער, את הפלסטינים). אולי יש משהו בתאוריית הטראומה הזאת, זה נשמע לי די הגיוני. מכל מקום נראה לי שחוסר היכולת הזה להתייחס לשום עניין בן זמננו – פוליטי, חברתי, ביטחוני – בלי להשתמש בשואה כבסרגל מדידה – חוסר היכולת הזה אינו מעיד על בריאות נפשית טובה של כולנו. אולי אפשר להסביר זאת בכך שטראומות קולקטיביות מן הסוג הזה קשות מאוד לטיפול – אחרי הכול, לא כל כך יש ממי ללמוד איך להתגבר עליהן. אני רק מקווה שהזמן יעשה את שלו. בספר לימוד היוונית שלי היה פתגם על הזמן שהוא הטוב ברופאים. אמנם הוא רופא איטי במקצת, אבל יש להניח שהוא עוד ירפא. אני מקווה.
ובעניין אחר, בערך:
שוב תורן של החוטמיות הזיפניות בשולי הכבישים. למרות שמן האיום, הן מלאות חן בוורוד שלהן המואר באור השמש השוקעת. הייתי רוצה להאריך קצת את שהותן ולעכב את היעלמותן הצפויה, משום שאני יודעת שאחריהן, כבכל שנה, ישרור כאן רק הצהוב והמאובק, עד בוא החצבים. אתמול ירדו השמיים המעוננים נמוך-נמוך, קרוב לפני האדמה, ותרמו את שלהם למועקת הימים האלה שבין יום זיכרון ליום זיכרון. כל שנה אותו הדבר בדיוק, והפרק הזה חוזר תמיד: חוטמיות, צפירות, ציפורים שנבהלות מקול הצופרים, ואחר כך הצהוב שמשתלט על הכול. תמיד לפי אותו הסדר. אולי היה הסדר הזה יכול לנחם בזכות יציבותו הקבועה – לולא היה נדמה שהרווחים בין החזרות של הפרק הזה הולכים ומתקצרים משנה לשנה.
לאחרונה הגעתי למסקנה שכל השנים עשיתי עוול לפרגים.
זה מקרה קלאסי של הדשא של השכן: בעיר שלי תמיד היו הרבה פרגים, וגם חרציות וסביונים. בכל מקום, אפילו בחצרות מוזנחות ובשולי מדרכות. הם תמיד היו מובנים מאליהם ולא התלהבתי מהם. הפרגים הרי אינם כלניות. וחרציות וסביונים הם צהובים, ואני לא כל כך אוהבת צהוב. היו גם הקחוונים הנחמדים, שבטעות קראנו להם מרגניות, והמרגניות (?) המתוקות שקראנו להן זכריני. ומקור החסידה, ותורמוסים, ועוד כאלה. שום דבר מיוחד.
מה שנחשב בעיניי תמיד היו דווקא הפרחים הרחוקים: כלניות, רקפות, נרקיסים. אלה שהוכרזו מוגנים ופרחו הרחק מאוד מהבית ובקושי ראיתי אותם אי פעם, ובעיקר למדתי עליהם בבית הספר.
עכשיו (או, לפחות, בשבוע שעבר) כל הארץ פרגים-פרגים. בהמונים. אני רואה אותם בכל מקום, והם גם מצטלמים נהדר בבלוגים ובפייסבוק, ופתאום חשבתי: יופיים אינו נופל בשום דבר מיפי הכלנית. יש מצב שהם אפילו יותר יפים, עם עלי המשי שלהם, שהם מקומטים בעדינות. רק מפני שהם זמינים אפילו בחבלי-ארץ אפרוריים כחבל-הארץ שלי, זה לא אומר שהם פחות שווים.
לא יודעת איך לא ראיתי את זה קודם.
*
ועכשיו – חזרה למטבח. חג שמח לכולם!
