סתם יום של חול (המועד)

יצא לאחרונה שהתחלתי לעקוב אחרי מה שבני ציפר כותב בפייסבוק, כדי שאבין סוף סוף מהו הדבר שמוציא חברים נבחרים שלי שם מדעתם.  מסתבר שמאז הופסקה כתיבתו בהארץ מפרסם ציפר תכופות כל מיני הגיגים ברשת החברתית,  ובהם הוא מתוודה בדרך כלל על הערצתו למנהיג הדגול נתניהו.  אני מודה שנואשתי מליישר את פיתוליו של השבלול הזה.  בתחילה חשבתי שהוא צוחק על כולם   –   ועל נתניהו (וגם על עצמו) בכלל זה   –   אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.  לפעמים נדמה שהוא ממש רציני.  אז טוב,  כבר נתקלתי באנשים שעברו משמאל לימין (וגם בכיוון ההפוך),   וגם בכאלה שסבורים שנתניהו בסך הכול עושה גם דברים טובים,  ולדעתי אין ההליכים  הנ"ל מעידים בהכרח על טירוף או שחיתות.  אבל לא נתקלתי עד עתה בשירי הלל המתארים את נתניהו פחות או יותר כשמש העמים (ונניח עכשיו לתיאורים של רעייתו),  כפי שקורה במשנתו המוזרה של ציפר.

אתמול פרסם ציפר פוסט לרגל הולדת נכד חדש שלו.  הפוסט כולל גם את דברי השבח הרגילים לנתניהו ("שהוא לכל הדעות סוג של נפוליאון ישראלי… [אשר] מבצר את מעמדנו מכל הבחינות ושומר על מלכות ישראל שלא יארע לה רע"),  וגם הצהרה המיועדת 'לחברים מן השמאל' שקוראים לו 'מתקרנף' ("איני שייך לשום עדר אלא עומד כאקזמפלר בודד   –  ולכן אני מעצבן כל כך").  עם הציטוט השני אני די מסכימה,  אבל ההשוואה עם נפוליאון שוב מעלה בי את התהיות האלה   –  אולי הוא בכל זאת מתבדח.  זה הרי לא כבוד מי-יודע-מה גדול להיות נפוליאון. ומה פתאום "לכל הדעות"?  ובכלל,  ממתי הפכנו פתאום ל"מלכות"?

אבל לא על זה רציתי לכתוב.  רציתי לכתוב שלרגל הולדת הנכד החדש כתב שם ציפר  גם כמה דברים יפים על סַבָּאוּת, שמזמנת לשרויים בה את ההזדמנות "להתבונן על הכעסים היומיומיים ממעוף הציפור ולהבין שהכול ייפתר".  בעיניי זו הגדרה יפה עבור הפרספקטיבה של מי שיכול להרשות לעצמו קצת ריחוק ונהנה עם זאת גם מהרבה ניסיון.  ותהיתי איך ייתכן שהתובנה הנאה הזאת לוותה בדברים התמוהים שעליהם דיווחתי בפסקה הקודמת.

לא משנה.

האירוע העיקרי שקרה לי בחג סוכות הנוכחי הוא שנפלה עליי צננת עיקשת,  ושכל תוכניותיי החגיגיות נגנזו.  והאירוע העיקרי שקרה אתמול הוא היורה,  שהוא תופעה מרנינת נפש (אם כי אולי פחות מכך ליושבי הסוכות,  אבל אני מקווה שהם יכלו לחזור אליהן בתומו).  בכל הספרים והשירים כתוב שהסגריר גורם לדיכאון,  אבל אני חושבת שכותביהם לא חוו את הקיץ הישראלי ולפיכך אינם יודעים מה הם שָׂחִים.  אני כשלעצמי יכולה להעיד שהדיכאון (החלקי) היחידי שאני חווה בימים אלה קשור אך ורק באַפּי הדולף ובתופעות הרעות הנלוות אליו,  ושבשום אופן אין לו נגיעה למזג האוויר,  שהוא,  באופן כללי,  פשוט נהדר.

מודעות פרסומת

סופעונה

כמה הערות מפה ומשם:  ליותר מזה אין כוח במזג האוויר הנתון:

הכותרת היא wishful thinking.  לא ממש סוף הקיץ.  אם כי מתחיל להתענן,  וצבע האור משתנה,  כמו תמיד בסביבות מחצית אוגוסט.  אני בולשת אחר הסימנים האלה בערגה,  וכשאני לא מוצאת,  אני ממציאה את חלקם.
*
נחמות בודדות של עונה מהבילה:   קוביות קרח;  אבטיחים;  מאווררים (אפילו יותר מן המזגן,  שאליו אני עדיין מתייחסת בחשדנות).  גיליתי,  להוותי,  שלמען שלוות הנפש אני חייבת המיה של מאוורר ורמז של תנועת-אוויר,  אחרת אני מתחרפנת. שורש מעניין למילה 'מתחרפנת',  בעיקר בקיץ.
*
החופש שלי,  אם בכלל,  מתחיל היום.  די מאוחר בהתחשב בעובדה ששנת הלימודים הסתיימה לפני חודש וחצי.  היו כל מיני דדליינים ותביעות ביורוקרטיות שהוציאו אותי מדעתי. אני לא יכולה לסבול את זה כשמִנהָלה משתלטת על עבודה שהיא לא מבינה בה כלום. בצר לי כמעט איימתי להתפטר,  לא פחות.  לא כאולטימטום,  שזה ממש לא הסטייל שלי,  אלא יותר כהכנת  מפלט.  בסוף הספקתי הכול בזמן,  באיכות סבירה,  טיפה לפני פקיעת הדדליין,  מה שהפתיע אפילו אותי.
*
א-פרופו הנ"ל,  אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי,  בילדותי:  קודם את חוזרת מבית הספר ובוכה שעתיים על כמה שיש לך הרבה שיעורי-בית.  אחר כך את מתיישבת להכין אותם וגומרת הכול בזמן.  לא היה עדיף לוותר על השלב הראשון?  זה היה חוסך הרבה זמן וכוח! תשובתי:  בעולם אידיאלי  –  כן,  כמובן.  אבל בהתחשב במגבלותיי שאין להן שיעור  –  לא.  בטח לא בקיץ.
*
טלפון מאחותי שמעבר לים,  אתמול בערב.  מן הון להון הגענו לדיון המתבקש על הסיכויים למלחמת עולם (צפון קוריאה,  וזה).  אמרתי לה,  אין לי זמן עכשיו למלחמת עולם,  אני שקועה בסילבוסים.  העולם יחכה.
*
ואז שלחתי את הסילבוס האחרון אתמול בלילה,  לקראת חצות.  בבת אחת השתלטה עליי התחושה המוזרה שכרגע אין משהו דחוף שאני חייבת לטפל בו מיד,  או מוטב,  לפני יומיים. אפילו לא הרגשתי את ההקלה המתבקשת.
*
אבל, נחמה פורתא,  הנה מצאתי דברים דחופים:  הבית הפוך,  האבק הארור חוגג, שכחתי לתלות את הכביסה,  ויש הכנות הכרחיות ומציקות לקראת נסיעה שממשמשת ובאה.  עד עכשיו הזנחתי הכול,  אבל עכשיו חייבת לטפל גם בכל זה,  ומהר.
*
עוקבת בתמיהה אחרי חדשות היום במקומותינו.  בזמן שהייתי שקועה בעבודה מסתבר שההבדל המתבקש בין תפקיד התקשורת לבין תפקיד ההנהגה טרם הופנם במלואו.  אני מנסחת לעצמי (בלבד,  כי הרי בין כך ובין כך אף אחד לא שואל אותי) שוב את המובן מאליו:  תפקיד התקשורת הוא לבקר את השלטון.  אפשר להתווכח בשאלה אם היא עושה את זה טוב או רע,  אבל זה תפקידה.  תפקיד השלטון/הנהגה,  לעומת זאת,  הוא למלא את המוטל עליהם  ולא להתקוטט עם התקשורת.  הנימוק 'הם היו גועליים אליי אז אני אהיה גועלי אליהם בחזרה' לא תופס.
*
לא מבינה איך פתאום נעשה ברור לנתניהו ולדובריו שמפלגת העבודה ודומיה הם  'שמאל קיצוני'.  אפילו על היסוד 'שמאל' אצלם אפשר להתווכח,  אבל 'קיצוני'?  חירפון תמוה.  ומתי כבר יבינו ש'שמאל' ו'ימין' אינם כינויי גנאי.
*
נאום נתניהו בכנס האוהדים היה מביך בעיניי.  נתניהו נראה רע.  אני לא יודעת אם זה רק העייפות והמתח.  היה משהו מבהיל בהבעת פניו,  שלא לדבר על הדברים הרעים שאמר שם.
*
וגם זה לא השתנה בעיניי מאז הימים שטרם מהומות הסילבוסים אצלי:  עדיין לא מתעניינת בכלבה של נתניהו.  גם לא בבן שלו.  אפילו,  עדיין,  לא באשתו.  העיסוק האובססיבי בהם נראה לי רק מזיק.
*
שמעתי על אי ההסכמה המתוקשרת בין דפני ליף לאלדד יניב.  האמת שאלדד יניב לא מעורר בי הרבה אמון.  כבדהו וחשדהו,  וכו'. המעבר שלו מקיצוניות אחת לשנייה חד מדי בעיניי.   נכון שרק חמור לא משנה את דעתו (מי אמר את זה?  רבין?),  אבל יש מקום לשקול גם את זווית השינוי.
*
פנינים:  שולה עוד ועוד מהספר  אותו הים של עמוס עוז:  האב שהתאלמן זה עתה כועס על בנו המאחר לשוב ממסעו למרחקים:  'אין שלום לעצמותיי / מפני נדודיך: / עד מתי?'  ומיד,  בעמוד הבא,  כותרת:  'אבל אמו מגוננת עליו'.  ובעקבותיה:  'אמו אומרת: / דעתי אחרת. / יפים הנדודים / לאובדי דרך.'  (עמ' 34 – 35).  והיא כבר בכלל לא בחיים,  אבל בספר הזה גם המתים מדברים. הכול מתערבב בהכול.
*
במזג האוויר הזה אין מצב שאתחיל לפרט למה הציטוט למעלה מדבר אליי כל כך.
*
אבל בינתיים תליתי את הכביסה.

קצרים מאוד

עַרְפִלֵּי בֹּקֶר

אֵד עוֹלֶה מִן הַשָׂדוֹת
הַנִּפְרָשִׂים
אֶל מוּל שֶׁמֶשׁ מְצֹעֶפֶת
עוֹדָם
שְׁרוּיִים בַּחֲלוֹמָם

*

זוּג יוֹנִים

יוֹן
מְהַדֵּס בְּעִקְבוֹת
יוֹנָה
הוֹמֶה לָהּ
הֶמְיָה
הֶמְיָה
הֶמְיָה

*

לְטָאָה

עַל הַמִדְרָכָה
חוֹפֶזֶת
לְטָאָה מְבֹהֶלֶת
אַף שֶׁלֹּא הִתְכַּוַּנְתִּי

*

עֶרֶב קַיִץ הָבִיל

הַיַּעֲרָה פּוֹרַחַת
רֵיחוֹת יַלְדּוּתִי שָׁבִים אֵלַי
מִמֶּרְחַקִּים

*

שעון החול

אחרי שזיפזפתי בין כמה ערוצי טלוויזיה הגעתי לסרט תעודי על הניסיונות להצלת יהודי הונגריה,  וכבר נשארתי לצפות.  מדובר במשהו ישן למדי,  כנראה,  עם קריינות בקולה הערב של זהרירה חריפאי,  וכמובן המון עדויות בהונגרית,  שאותה אני שותה בצמא.  סיפורי שואה תמיד כרוכים אצלי בהונגרית,  כי בה שמעתי את הדיווחים והשיחות של אמא שלי.

הקדרות שמשרים סרטים כאלה מובנת מאליה,  והנופים האפורים-מושלגים עם העצים בשלכת מורטים את עצביי.  וזה עוד אחרי שבבוקר ניסיתי להתעמק בפרשת קסטנר,  אף היא בעניין ההונגרי,  וקראתי פה ושם ולא הגעתי לשום מסקנה.  הצטערתי שאני לא יכולה לשאול את אמא שלי מה הייתה דעתה על זה.  נדמה לי שכמו בכל עניין אחר הייתה לה על זה דעה פרגמטית בעיקרה,  כלומר נדמה לי שהיא חשבה שטוב שהצילו את מי שיכלו  ולעזאזל העקרונות וההתחשבנויות,   אבל אני כבר לא זוכרת.  נדמה לי שהיא אמרה,  אתם פשוט לא מתארים לעצמכם את חוסר האונים שהיה שם,  אתם לא יכולים להבין. יש דברים שאני ממש מיטיבה לזכור,  ואילו אחרים פשוט מתאדים מן התאים האפורים שלי ונמוגים ונעלמים ואינם.

בין לבין אני קוראת כל מיני דברי בלע שמתפרסמים בפייסבוק בגנות יום השואה.  אני מקפידה לא להתערב:  אין לי כוח לוויכוחים,  בטח שלא בפייסבוק,  שהוא פלטפורמה-ויכוחית מאוסה בעיניי.  ורק אני זוכרת שקראתי פעם משהו שמישהו כתב (לא זוכרת מי,  מתי ואיפה) על כך שרוב הישראלים סובלים מאיזו פוסט-טראומה שואתית:  חלקם משוכנעים בגללה שכל העולם עומד עלינו לכלותנו ברגע הבא ממש   –  ומנגד סבורים אחרים שישראל היא זו שעומדת לכלות את שאר העולם (או,  למצער,  את הפלסטינים).  אולי יש משהו בתאוריית הטראומה הזאת,  זה נשמע לי די הגיוני.  מכל מקום נראה לי שחוסר היכולת הזה להתייחס לשום עניין בן זמננו  –   פוליטי, חברתי,  ביטחוני  –  בלי להשתמש בשואה כבסרגל מדידה  –  חוסר היכולת הזה אינו מעיד על בריאות נפשית טובה של כולנו.  אולי אפשר להסביר זאת בכך שטראומות קולקטיביות מן הסוג הזה קשות מאוד לטיפול  –  אחרי הכול,  לא כל כך יש ממי ללמוד איך להתגבר עליהן.  אני רק מקווה שהזמן יעשה את שלו.  בספר לימוד היוונית שלי היה פתגם על הזמן שהוא הטוב ברופאים.  אמנם הוא רופא איטי במקצת,  אבל יש להניח שהוא עוד ירפא.  אני מקווה.

ובעניין אחר,  בערך:

שוב תורן של החוטמיות הזיפניות בשולי הכבישים.  למרות שמן האיום,  הן מלאות חן בוורוד שלהן המואר באור השמש השוקעת.  הייתי רוצה להאריך קצת את שהותן ולעכב את היעלמותן הצפויה,  משום שאני יודעת שאחריהן,  כבכל שנה,  ישרור כאן רק הצהוב והמאובק,  עד בוא החצבים.  אתמול ירדו השמיים המעוננים נמוך-נמוך,  קרוב לפני האדמה,  ותרמו את שלהם למועקת הימים האלה שבין יום זיכרון ליום זיכרון.  כל שנה אותו הדבר בדיוק,  והפרק הזה חוזר תמיד:  חוטמיות,  צפירות,  ציפורים שנבהלות מקול הצופרים,  ואחר כך הצהוב שמשתלט על הכול.  תמיד לפי אותו הסדר. אולי היה הסדר הזה יכול לנחם בזכות יציבותו הקבועה   –  לולא היה נדמה שהרווחים בין החזרות של הפרק הזה הולכים ומתקצרים משנה לשנה.

עלבון הפרגים

לאחרונה הגעתי למסקנה שכל השנים עשיתי עוול לפרגים.

זה מקרה קלאסי של הדשא של השכן:  בעיר שלי תמיד היו הרבה פרגים, וגם חרציות וסביונים.  בכל מקום,  אפילו בחצרות מוזנחות ובשולי מדרכות.  הם תמיד היו מובנים מאליהם ולא התלהבתי מהם.  הפרגים הרי אינם כלניות. וחרציות וסביונים הם צהובים,  ואני לא כל כך אוהבת צהוב.  היו גם הקחוונים הנחמדים,  שבטעות קראנו להם מרגניות,  והמרגניות (?) המתוקות שקראנו להן זכריני.  ומקור החסידה,  ותורמוסים,  ועוד כאלה. שום דבר מיוחד.

מה שנחשב בעיניי תמיד היו דווקא הפרחים הרחוקים:  כלניות,  רקפות,  נרקיסים.  אלה שהוכרזו מוגנים ופרחו הרחק מאוד מהבית ובקושי ראיתי אותם אי פעם,  ובעיקר למדתי עליהם בבית הספר.

עכשיו (או,  לפחות,  בשבוע שעבר) כל הארץ פרגים-פרגים.  בהמונים.  אני רואה אותם בכל מקום,  והם גם מצטלמים נהדר בבלוגים ובפייסבוק,  ופתאום חשבתי:  יופיים אינו נופל בשום דבר מיפי הכלנית.  יש מצב שהם אפילו יותר יפים,  עם עלי המשי שלהם,  שהם מקומטים בעדינות.  רק מפני שהם זמינים אפילו בחבלי-ארץ אפרוריים כחבל-הארץ שלי,  זה לא אומר שהם פחות שווים.

לא יודעת איך לא ראיתי את זה קודם.

*

ועכשיו  – חזרה למטבח.  חג שמח לכולם!

הכנות

מה שהתחדש מן הפעם שעברה הוא שאין הרבה חדש.  כלומר,  דלקת הריאות עברה (כנראה),  אבל השאירה אותי נידפת כעלה.  מחלה עם זנב ארוך,  מה שנקרא.  כתוצאה מזה אין לי חשק לעשות הרבה ואני עושה רק את מה שחייבים. שזה גם לא מעט,  בעצם.

בינתיים התרגשו עלינו ימי טרום-פסח  –  אלה שבהם כולם עסוקים בניקיון בעוד מזג האוויר עסוק בללכלך את הכול בחזרה.   התחלתי לנדנד לראש המשפחה שיעזור וכולי,  ואתמול הצלחתי לגייסו למשימה החשובה של ניקוי אחד המדפים בארון הספרים שבחדר העבודה.  לפני כמה שנים הוא השתלט על המדף הזה  והפך אותו למחסן ציוד לאופניים (מיני תרמילים וצעיפים וכו',  מעורבים בערמות עיתונים ישנים שאיש אינו מעיין בהם).  אני שמחה לבשר שהמדף התפנה סוף סוף,  ואני נהנית מריקנותו המרהיבה לפני שאמלא אותו בקלסריי המתפוררים שכבר לא נותר להם מקום על שולחן הכתיבה (נושא כאוב בפני עצמו,  ולא,  אל תשאלו).

מן הון להון ערכתי אתמול בשביל ראש המשפחה העסוק את רשימת הקניות השבועית לסופר,  ורשמתי שם כמובן גם חבילת מצות (שניים וחצי קילו,  רחמנא ליצלן,  אנחנו מחובבי הז'אנר),  קמח מצות ומצרכים לחרוסת.  לא רשמתי ממרח שוקולד (מתוצרת 'השחר העולה'),  אף שזה משהו שהולך נהדר עם מצות,  וגם מזכיר לי את ילדותי האבודה (וגם את ילדותם האבודה של ילדיי.  איך שהם גדלו,  זה לא ייאמן ממש).  הסיבה שלא רשמתי את הממרח היא שנבהלתי קצת מרוגל אלפר,  שבסגנונו הנלבב כתמיד אסר לאחרונה על קוראיו עתירי המחשבות לקנות אותו,  כי היצרן הודיע שהוא תורם להתנחלויות.  בבוקרו של יום האתמול נתתי לראש המשפחה הרצאה ארוכה בעניין הזה,  ותהיתי בה איך עיתון הארץ לא מתבייש לפרסם מאמרים שכתובים בסגנון הזה (ונניח עכשיו לתוכן)  –  אז ראש המשפחה היצירתי נרמז והלך וקנה בסופר,  יחד עם חבילת המצות המבוקשת,  גם את ממרח השוקולד של 'השחר העולה'. שנאמר,  דווקא וכו'.

אז עכשיו המצות על הדלפק במטבח,  והממרח על השיש,  ואני לא נוגעת באף אחד מהם,  כי אני מחכה לפסח,  וחוץ מזה אף אחד מהם לא באמת נחוץ לבריאותי.  אבל בכל פעם שאני עוברת שם אני מסתכלת על שניהם בערגה (ילדותי הרחוקה,  וכו').

כמובן שהייתי יכולה להגיד לראש המשפחה שיקנה נוטלה במקום השחר העולה.  יש להניח שיצרני נוטלה לא תורמים להתנחלויות, ולכן את זה רוגל אלפר לא אסר לצרוך בינתיים (אם כי מי יודע,  אולי בעתיד יתברר שהם אשמים באיזה חטא אחר).   מצד שני,  כידוע,  מים גנובים ימתקו. וחוץ מזה לא ממש מתחשק לי לעשות את מה שרוגל אלפר מצווה,  ואם יחשדו בי בשל כך שאני לוקה בהתקרנפות או בהשתייכות למחנה של מירי רגב ושות',  אני אצטרך פשוט להתמודד עם הסיכון ועם תוצאותיו וזהו.

הגיג מטאורולוגי

ההתחממות הכללית של כדור הארץ היא עובדה שאני לא מפקפקת באמיתותה.  לא צריך להבין בזה הרבה,  מספיק לצאת לפעמים החוצה ולזכור איך היה פעם.  אבל יש עוגן אחד יציב ובלתי משתנה בתוך ההפכפכות הגלובלית הזאת של מזג האוויר:  פורים.

לא משנה מתי הוא נופל,  לא משנה באיזה חודש לועזי, לא חשוב אם באדר (א') או ב'  –  תמיד אותו דבר:  משהו בלתי מוגדר  שבין שמש לגשם,  בין שמיים בהירים למעוננים,  בין חום לקור,  בין שקט לרוח,  בין אור לאובך.  כל שנה אותו סיפור,  שבו אפשר להיות בטוחים שיהיה גם חם וגם קר,  ולכן לא אוכל להחליט אם צריך גרביונים או לא,  וכל התחפושות יהיו מעיקות בכל מקרה.

אבל  –  העדלאידע הייתה נחמדה.  השנה הוקדשה לסיפורי התנ"ך.  בראשה הלך ראש העיר עם לוחות הברית,  ובעקבותיו פיזזו ילדי בתי הספר והחוגים  בין תיבת נוח לגן עדן,  בין משה בתיבה לפירמידות,  ובין דוד המלך לאסתר המלכה.  הכי חמודים היו הפילים באוברולים הסגולים שלהם.  לא יודעת למה דווקא סגולים,  אבל הם הקסימו אותי כשקיפצו וריקדו בזוגות לפני שהגיע תורם לעלות לתיבת נוח ולהינצל מן המבול. שאולי גם הוא היה,  אי-אז,  פרי התחממות (או התקררות) גלובלית,  כזאת או אחרת.  מי יודע.

פורים שמח לכולם!

נסתרים ונסתרות ועוד

לרגל האוסקר והסיום של חופשת הסמסטר יצא שראינו לאחרונה שני סרטים שהיו מועמדים (וכנראה לא זכו,  אם כי לא כל כך עקבתי).

הראשון היה 'מאחורי המספרים',  הסרט על המתמטיקאיות השחורות שעבדו בנאסא בשנות השישים ונאלצו להתמודד עם גילויים קשים של גזענות. הסרט עצמו לא פורץ דרך משום בחינה,  אבל עשוי היטב,  ואהבתי מאוד.  וגם חשבתי על הדרך הארוכה שארה"ב עשתה מאז שנות השישים,  ועל הסכנה החדשה של הידרדרות לאחור.

שתי הערות לשוניות:

האחת  –  לנשים האלה קראו computers,  ולא במובן של מַחשבים שבקושי היו אז (ה-IBM הראשון פורץ לתודעה באמצע הסרט),  אלא פשוט באופן מילולי:  מחַשבות,  עושות חשבונות.

והשנייה  –  ממש בסיום,  עם הקרדיטים,  ראיתי ששמו המקורי של הסרט הוא Hidden Figures ,  שזה שם הרבה יותר מוצלח מ-'מאחורי המספרים',  כי Figures הם גם מספרים וגם אנשים.  יפה.

*

הסרט השני שראינו היה 'המפגש' (Arrival),  שהוא סרט מדע בדיוני המספר,  לפחות רשמית,  על ביקור חייזרים ועל התקשורת עמם (ובעצם עוסק בשאלת-השאלות של מסתרי הזמן).  חשבתי שהוא ידבר אליי במיוחד כי במרכזו עומדת מישהי שהיא מומחית לשפות,  או לתרגום,  או לבלשנות,  לא קלטתי בדיוק מה,  וקיוויתי שתהליך הפיענוח של שפת-החייזרים יעניין אותי.  בפועל הייתה העלילה כל כך מסובכת שלא הבנתי כלום (לעומתה,  'בין כוכבים' [Interstellar] הזכור לטוב הוא לגמרי למתחילים). הכול שם היה מסתורי, עמוק וקודר,  ורוב הזמן שרר חושך על פני המסך,  עד כדי כך שפה ושם אפילו נרדמתי בחינניות (או בלעדיה),  ומכל מקום איבדתי את הסבלנות.

ורק הצטערתי שבתחילת הסרט הבטיחה הגיבורה לתלמידיה שהיא תסביר להם למה שונה הפורטוגזית בצליליה משאר אחיותיה הרומאניות,  אבל ההסבר נקטע באיבו מסיבות של עלילה,  והגיבורה לא חזרה אליו עוד.  שזה ממש חבל,  כי נדמה לי שדווקא את ההסבר ההוא הייתי מצליחה להבין,  לו רק הייתה משלימה אותו.

*

ועוד משהו שקשור חלקית לנ"ל:

ראיתי אתמול בערב בחצי עין סרט תיעודי-למחצה על ההתחממות הגלובלית (שכחתי מה היה שמו.  בערוץ הראשון).  הוא היה גרוע למדי,  אולי משום שיוצריו סברו כנראה שאם הנושא הכאוב הזה יטופל כבדיחה,  הוא יצליח לשכנע יותר צופים ולעורר אותם לפעולה.  בפועל נראה לי שההפך הוא מה שקרה.  מכל מקום,  אחד המדענים שרואיינו שם קבע  בביטחון שבשל ההתחממות הנ"ל, האנושות תחדל להתקיים עד שנת 2030 (שזה ממש עוד מעט,  למי שתוהים).  אבל הסרט בכל זאת נגמר בנימה קצת יותר אופטימית,  אם כי מודאגת מאוד (ואף מפתיעה:  מן הון להון מסתבר שלא ישראל היא האשמה המרכזית בהתחממות הגלובלית,  אלא  [בין היתר] קנדה,  שהיא דווקא מדינה נחמדה ונוחה לבריות.  מי היה מאמין).

איך שלא יהיה,  הסרט ההוא רק הגביר את עגמימותי הכללית,  בין היתר משום שעתה,  בתחילת מרץ,  כבר ברור לגמרי שהחורף נגמר,  ושלמרות ההתחלה המבטיחה שלו בדצמבר האחרון,  הוא שוב היה לא-משהו,  כלומר,  שחון למדי.  גרוע מזה:  ממש בשבוע האחרון המליץ סטיבן הוקינג למין האנושי להתכונן לעזיבת כדור הארץ,  מטעמים גלובליים מובנים.  אני מניחה שמערכת השמש החדשה שנתגלתה לאחרונה במרחק של (רק) 40 שנות אור (שזה פחות ממיליון שנות טיסה,  ומה זה כבר בשבילנו) תעודד אצל כולם את יצר הנדודים.  מתברר ש'בין כוכבים' אפילו לא היה סרט כל כך בידיוני ומופרך!  והלא זה מה שטענתי על אודותיו כל הזמן.  מש"ל.

ושוב היא

עולם כמנהגו נוהג.  הרקפות הירושלמיות תמיד מאחרות.  בשבוע שעבר עוד בדקתי (בפעם האלף) בפינת הרחוב של הרקפת הבודדת   –  ועדיין לא כלום.  היו שם כל מיני עלעלים של כל מיני עשבים,  פזורים בין מחטי-אורן שנשרו,  אבל שום רקפת.

ואז אתמול,  בבת אחת,  פתאום   –  הַמְרָאָה:  ראשוני העלים הירוקים.  עדיין לא פרושים כהלכה,  ומזכירים קצת מטריות סגורות שאינן בשימוש,  אבל זה כבר ללא ספק הם.

היא עוד מחכה שם,  הרקפונת,  מתחת לאדמה,  בתוך הפקעת שלה.  מתמהמהת, אבל בוא תבוא. לבדה,  כתמיד,  ובזמנה החופשי.

אשוחים בשלג

פתאום נהיה חורף.  שזה מצוין,  חוץ מהברקים והרעמים.  בוורדפרס אפילו הוסיפו את האפשרות להוריד שלג על הבלוג,  בלחיצת כפתור.  זה לכבוד חג המולד וכו',  וכמעט התפתיתי,  אבל אני לא בטוחה שזה יעשה טוב לרקפות.  במקום זה דפדפתי בפינטרסט ומצאתי אקוורל יפה של אשוחים.  ניסיתי לרשום משהו דומה בעיפרון,  וזה מה שיצא:

%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%9c%d7%92

אַשּׁוּחִים בַּשֶּלֶג:
לְכָל אַשּׁוּחַ
יֵשׁ צְרִיחַ