משבר אישיות

ובכן, זה מביך עד לאין שיעור:  משיטוט הבוקר (ובעצם גם אתמול) בין מאמרי דעה בעיתון הארץ,  מצאתי שאני מסכימה עם דעותיהם של מי שכתיבתם בדרך כלל,  איך לומר בעדינות,  איננה כוס התה שלי.  הסכמתי עם רוגל אלפר שההתייחסות לאבי גבאי מצד גאולה אבן בחדשות 'כאן' הייתה בעייתית מאוד ולא מקצועית (וע"ע הפוסט הקודם).  הסכמתי עם אורי משגב שכתב בעד גבאי.  והסכמתי אפילו עם  גדעון לוי,  שזוכר,  כמוני,  שבימי ילדותנו הייתה מערכת החינוך הממלכתי-לא-דתי הרבה יותר דתית משהיא היום (ועל כן:  "הדתה שמדתה").

אני לא יודעת מה יהיה עכשיו.  נדמה לי שקווי המתאר של אישיותי הייחודית הולכים ומתמוססים נוכח המתואר לעיל.  ימים קשים עוברים עליי,  כנראה,  אם אני חושבת כמו הנזכרים מעלה.  אחרית הימים,  או משהו.  מה יהיה אתי ומה יעלה בגורלי.  למי אהיה דומה עכשיו?

מצד שני,  אולי מי שצריכים להיות מודאגים זה דווקא החברים שם בעיתון הארץ.

מודעות פרסומת

מגמות

השנה באמת יש פחות דגלים.  זו עובדה.  לא רק בפייסבוק כותבים על זה (לפעמים בשמחה של ממש),  אלא אפשר פשוט לספור ולראות.  אני תוהה אם ידו של עיתון הארץ בדבר:  אלון עידן שם אמנם קרא לקוראיו לתלות את הדגל למרות הסירחון ('לסתום את האף,  ולתלות'),  אבל גדעון לוי ענה שאי אפשר ('זה כבר לא הדגל שלי').  גם לא קיבלנו מהם השנה את הדגל כשי לקוראים,  בניגוד לנוהג בשנים הקודמות.  ראש המשפחה מגחך ואומר,  כמה אנשים בארץ כבר מושפעים מן העיתון הזה  –  וטוען שבטח התקלקל פס הייצור בסין ולא יובאו מספיק דגלים.  אבל האמת היא שנדמה לי שיש כאן איזו מגמה,  איזה מצברוח שנפל על רבים,  מסיבות כאלה או אחרות.  ציניות,  או ייאוש,  או אופנה.  ואולי אנחנו פשוט עוברים בהדרגה לעולם הדיגיטלי,  ומניפים (או נניף בעתיד) את הדגלים דווקא ורק שם.

איך שלא יהיה,  אני,  בדבקותי הרגילה במוכר ובקיים,  וכהרגלי בכל שנה,  תליתי את הדגל באותו מקום מחוץ לתריסולים,  כמה דקות לפני שהתחיל יום הזיכרון,  ואסיר אותו מן הסתם מתי שהוא לקראת סוף השבוע.  בינתיים אני נהנית לראותו מתנפנף ברוח הקלה מבעד לרפפות (ואפילו ניקיתי אותן אתמול מכל האבק של השנה החולפת). כך נהג אבא שלי וכך עושה אני,  ויגידו מה שיגידו.  ואת התכנים לסמלים שלי אני יוצקת בעצמי,  ולא אניח לפראי אדם כאלה או אחרים לקבוע בשבילי מה הם מסמלים.

*

קראתי הרבה על הטקס האלטרנטיבי של יום הזיכרון,  ועל האופן המכוער והאלים שבו הותקפו משתתפיו על ידי מפגינים היסטריים שמתנגדים לו.  אני דווקא מוצאת בטקס הזה הרבה היגיון,  משום שמנקודת מבט אובייקטיבית,  מרוחקת וקרה,  כל הצדדים של מלחמה הם קורבנותיה,  וכל שכול הוא שכול,  וכל צער הוא צער. הצרה היא שלא כל בני האדם מסוגלים להגיע לתובנות כאלה בדיוק כשהם שרויים עמוק כל כך בתוך הקלחת הרותחת:  עבור רבים מאוד נחוץ שיעבור זמן רב מאוד לפני שיתבוננו בזה כך.  אולי רק הדורות הבאים יוכלו. צריך להבין את חוסר היכולת הזה ולכבד גם אותו,  ממש כמו שמבינים ומכבדים את השכול של האויב.  לו היו שואלים אותי,  הייתי מציעה למארגנים לשקול לקיים את הטקס הזה ביום אחר בשנה. אבל הם לא שואלים אותי,  וגם לו היו שואלים לא היו מקבלים את עצתי,  ואני אפילו יכולה לנחש מה היו עונים. ניחא,  שיהיה כך.

*

נאומים של יום הזיכרון והעצמאות הם עניין מייגע.  אני בדרך כלל מרשה לעצמי לדלג עליהם  –  ממילא הקשב שלי בעניינים כאלה איננו משהו.  אבל אני צופה ברוב הטקסים, ולסיום ראיתי אתמול  –  כבכל שנה  –  גם את טקס הדלקת המשואות מהר הרצל.  אמנם הוא הולך ונעשה דומה יותר ויותר לאירוויזיון,  עם כל הפירוטכניקה, אבל זה העולם החדש, וככה זה מתנהל,  ומה לי כי אלין.  רק טקס הדגלנים והחלפת הדגלים לא השתנה הרבה,  ואני מחבבת אותו גם היום.  במיוחד אני מתבוננת בתימהון מחויך בכפפות של משמר הכנסת.  כפפות!(?!?)!  זה חגיגי כל כך וחמוד.  יפה בעיניי המאמץ שהושקע בבחירת המשתתפים ומדליקי המשואות ובניסיון להקפיד שיהיה ייצוג לכולם  –  לכל הקבוצות שחיות כאן בערבוב מופלא,  גם אם מייגע,  כל ימות השנה.  ושמעתי בחצי אוזן את יושב ראש הכנסת אומר שלא כל ימני הוא פשיסט ולא כל שמאלני הוא בוגד.  הוא כמובן צודק,  רק חבל שהממשלה המובלת על ידי מפלגתו אינה מקפידה על ההבחנה הדקה הזאת כל ימות השנה.  בכלל אם יבינו כאן ש'שמאל' ו'ימין' אינן מילות גנאי,  יש סיכוי שמצבנו ישתפר.

*

לסיום הערב הלכנו לגבעתנו הקבועה (בעירנו השטוחה כרקיק מצה,  אם להשתמש במטאפורה של קארין מיכאליס),  ששם יש לנו מבט פנורמי מרהיב על הזיקוקים.  מסתבר שעוד כמה וכמה מבני עירנו עלו על סוד הגבעה הזאת,  והמעקה שעליו אנחנו יושבים מדי שנה התמלא בצופים שממתינים לזיקוק המבשר הראשון.  כבר יש בינינו שם איזו אחווה  –  מתייעצים בעניין שעת ההתחלה הצפויה,  מחייכים אל האמהות מרוטות העצבים,  מנידים ראש בהסכמה לאיומי האבות ('אם זה לא מתחיל תוך עשר דקות,  אנחנו הולכים הביתה').  כל המשפחות הצופות בזיקוקים הן דומות,  אני בטוחה שגם טולסטוי היה מסכים אתי.
הזיקוקים היו מקסימים.

*

באמצע כתיבת הפוסט עבר כאן, ממש מעל לראשי וברעש מחריש אוזניים,  חלק מן המטס החגיגי.  לא הצלחתי לראות,  אבל,  הו אלוהים,  שמוע שמעתי.  הכלבה של השכנים מלמעלה נבחה שוב בבהלה.  ימים קשים עוברים  על הכלבים לאחרונה.  אבל ממחר יירגע הכול,  והחול ישוב.

*

חג עצמאות שמח!

מה קשור

חשבתי להעלות פוסט על המאמר של יוסי קליין בהארץ,  ואפילו כתבתי אותו,  אבל בסוף ויתרתי:  כמה פעמים אפשר להלין על הבוטות המכוערת של הכתיבה ושל התגובות לה, בעד ונגד.  כמה פעמים אפשר לתהות מה יוצא מכתיבה כזאת ואת מי היא משכנעת ואיזה אינטרס חיובי היא משרתת,  וכמה פעמים אפשר להסביר שלא,  זו לא שאלה של נימוסים והליכות ולא של סגנון.  אם עוד פעם אשמע את המטפורה השחוקה 'מציב מראָה מול עינינו', אני אצרח.  לעולם לא אבין את הכותבים המשוכנעים שדווקא הכיעור של ההשתקפות במראָה (ולא הכיעור של אופן ההתבוננות שלהם עצמם) הוא מה שמעורר את המחלוקת.  אבל לא משנה,  נניח לזה.  במקום זה אספר על ספר שאני קוראת,  בין אם זה קשור לעניין או לא.

אז אני קוראת את הספר של אן טיילר,  A Spool of Blue Thread ('סליל של חוט כחול'),  ואוהבת מאוד.  קראתי ספרים רבים שלה,  ואהבתי את רובם,  אם לא את כולם.  היא תמיד כותבת על אנשים רגילים (לפחות לכאורה) במשפחות רגילות בעיר בולטימור,  שבה היא חיה עד היום,  והכתיבה שלה תמיד מדברת אליי.  יש בה משהו צנוע ומעמיק,  כאשר אהבתי.

לפיכך מוזר שאני לא מוצאת ציטוט יפה מהספר כדי להביאו כאן.  אולי זה משום שהספר הזה הוא כולו עלילה הנפרשת לאיטה,  וההרהורים שזורים דרכה באופן שאינו בולט ואינו ניתן להפרדה ולשליפה בקלות.  ואולי אמצא משהו בהמשך.  בינתיים אני דווקא רוצה לצטט משהו מתוך ביקורת שהתפרסמה על הספר בעיתון  The Sunday Telegraph (כפי שהיא מופיעה בעמודים הראשונים של המהדורה שבידיי).  נכתב שם שטיילר מאמינה ש-
"a kindly eye is not necessarily a dishonest one",
כלומר,  בערך, שמבט חומל איננו בהכרח בלתי-הגון.
זה חומר מתאים למחשבה עבור חסידי הכתיבה הבוטה שמאמינים שהיא אותנטית ואפקטיבית יותר מכל כתיבה אחרת.  אבל נניח לזה.

בדרך כלל אין לי בעיה עם האנגלית,  אבל לפעמים אני נתקעת ונדרשת למילון.  כמובן שהיום איש אינו נזקק באמת למילון,  גם אני לא,  כי יש גוגל.  שם התברר לי,  למשל,  ש-spool הוא סליל.  לא ידעתי.  אבל אתמול בלילה נתקלתי במילים pinking shears  ולא היה לי מושג מה פירושן וזה הציק לי והייתי חייבת לברר. המחשב כבר היה סגור וגוגל לא היה יכול להושיעני,  על כן חזרתי אל מילוני האנגלי-אנגלי הכבד והעתיק,  ההוא שהיה בן לוויתי הקבוע בימים שהייתי סטודנטית,  ושמונח בשנים האחרונות על המדף כאבן שאין לה הופכין.  ושם התברר לי ש-pinking shears הם מספריים שגוזרים בגזירת זיג-זג.  הידעתם?  זה מופלא בעיניי,  איך הצבע האהוב עליי  נושא משמעויות שלא הייתי משערת מימיי.

בו זמנית גם גיליתי,  שבשנים שעברו מאז שנדרשתי למילון הזה בפעם האחרונה,  קטנו אותיותיו באופן מעציב ביותר.

הכנות

מה שהתחדש מן הפעם שעברה הוא שאין הרבה חדש.  כלומר,  דלקת הריאות עברה (כנראה),  אבל השאירה אותי נידפת כעלה.  מחלה עם זנב ארוך,  מה שנקרא.  כתוצאה מזה אין לי חשק לעשות הרבה ואני עושה רק את מה שחייבים. שזה גם לא מעט,  בעצם.

בינתיים התרגשו עלינו ימי טרום-פסח  –  אלה שבהם כולם עסוקים בניקיון בעוד מזג האוויר עסוק בללכלך את הכול בחזרה.   התחלתי לנדנד לראש המשפחה שיעזור וכולי,  ואתמול הצלחתי לגייסו למשימה החשובה של ניקוי אחד המדפים בארון הספרים שבחדר העבודה.  לפני כמה שנים הוא השתלט על המדף הזה  והפך אותו למחסן ציוד לאופניים (מיני תרמילים וצעיפים וכו',  מעורבים בערמות עיתונים ישנים שאיש אינו מעיין בהם).  אני שמחה לבשר שהמדף התפנה סוף סוף,  ואני נהנית מריקנותו המרהיבה לפני שאמלא אותו בקלסריי המתפוררים שכבר לא נותר להם מקום על שולחן הכתיבה (נושא כאוב בפני עצמו,  ולא,  אל תשאלו).

מן הון להון ערכתי אתמול בשביל ראש המשפחה העסוק את רשימת הקניות השבועית לסופר,  ורשמתי שם כמובן גם חבילת מצות (שניים וחצי קילו,  רחמנא ליצלן,  אנחנו מחובבי הז'אנר),  קמח מצות ומצרכים לחרוסת.  לא רשמתי ממרח שוקולד (מתוצרת 'השחר העולה'),  אף שזה משהו שהולך נהדר עם מצות,  וגם מזכיר לי את ילדותי האבודה (וגם את ילדותם האבודה של ילדיי.  איך שהם גדלו,  זה לא ייאמן ממש).  הסיבה שלא רשמתי את הממרח היא שנבהלתי קצת מרוגל אלפר,  שבסגנונו הנלבב כתמיד אסר לאחרונה על קוראיו עתירי המחשבות לקנות אותו,  כי היצרן הודיע שהוא תורם להתנחלויות.  בבוקרו של יום האתמול נתתי לראש המשפחה הרצאה ארוכה בעניין הזה,  ותהיתי בה איך עיתון הארץ לא מתבייש לפרסם מאמרים שכתובים בסגנון הזה (ונניח עכשיו לתוכן)  –  אז ראש המשפחה היצירתי נרמז והלך וקנה בסופר,  יחד עם חבילת המצות המבוקשת,  גם את ממרח השוקולד של 'השחר העולה'. שנאמר,  דווקא וכו'.

אז עכשיו המצות על הדלפק במטבח,  והממרח על השיש,  ואני לא נוגעת באף אחד מהם,  כי אני מחכה לפסח,  וחוץ מזה אף אחד מהם לא באמת נחוץ לבריאותי.  אבל בכל פעם שאני עוברת שם אני מסתכלת על שניהם בערגה (ילדותי הרחוקה,  וכו').

כמובן שהייתי יכולה להגיד לראש המשפחה שיקנה נוטלה במקום השחר העולה.  יש להניח שיצרני נוטלה לא תורמים להתנחלויות, ולכן את זה רוגל אלפר לא אסר לצרוך בינתיים (אם כי מי יודע,  אולי בעתיד יתברר שהם אשמים באיזה חטא אחר).   מצד שני,  כידוע,  מים גנובים ימתקו. וחוץ מזה לא ממש מתחשק לי לעשות את מה שרוגל אלפר מצווה,  ואם יחשדו בי בשל כך שאני לוקה בהתקרנפות או בהשתייכות למחנה של מירי רגב ושות',  אני אצטרך פשוט להתמודד עם הסיכון ועם תוצאותיו וזהו.

תשעים ותשע

נו,  אי אפשר לדלג על ההזדמנות לכתוב כותרת כזאת. איזה מספר.

  1.  מאת הימים הפוליאניים מסתיימים מחר.  אני אסכם אותם מחר,  או בהמשך השבוע,  אבל כבר עכשיו אני יכולה להגיד שלא הייתי מי-יודע-מה מוצלחת בתיעודם.   עצלות וזה.  והגירוד באצבעות לתעד כל יום, ולו רק למגירה, עבר לי די מהר,  לבושתי.
  2. העט הסגול שלי,  שעשה לי וַיִּבְרַח ונעלם לפני כשבוע,  שב והפציע.  מסתבר ששכחתי אותו בתוך מחברת הטלפונים שלי,  והבוקר,  כשחיפשתי איזה מספר,  מצאתי אותו שם.  שמחה גדולה.
  3. תמו החגים,  תמו הבישולים.  עכשיו שקט עד ראש השנה.   יש בזה גם משהו מנחם.  ממחר אני חוזרת גם לשיעורי הציור.  לא שיש פחות עבודה  –   העבודה היא חיינו  –   אבל היא חוזרת להתפזרות נורמלית יותר על פני השבוע.  מקווה שאספיק הכול.
  4. רשמית,  גם האביב נגמר,  או כמעט.  שזה טוב,  כי האביב הישראלי מכיל יותר מדי שינויים תזזיתיים ומכות אובך מכדי שאוכל להחשיבו כעונה נעימה.  עכשיו סתם יהיה חם כל הזמן.
  5. הגעתי לאיזה מודוס ויוונדי עם עצמי באיזה עניין שהציק לי.  החלטתי לא להחליט,  והוקל לי,  לפחות בינתיים.  להלכה זו ההחלטה הכי גרועה שיכולה להיות,  אבל מאז שאני קוראת אצל אמפיארטי (מותר להוסיף קישור?  מותר,  הרשו לי.  הנה. ) על ה'שהייה' בתחושה וכו',  אני פתאום ערה יותר לכך שלא תמיד חיים בתוך פתרון,  אלא,  לפעמים,  בתוך הדרך אליו.
  6. לסיום,  חייבת קצת תלונות:  אחרי שהגלו את בני ציפר מטורו הקבוע בהארץ,  הציבו שם במקומו מישהי אחרת שזוכה,  כמדומה,  להצלחה רבה.  ביום שישי האחרון היא נדרשה שם לסוגיית שיער-החזה של נתניהו,  המבצבץ מבעד למפתח חולצתו.  זה היה כתוב בטעם כל כך רע (לדעתי),  שתהיתי מדוע חושב שם מישהו שזה שיפור לעומת בני ציפר (שגם על חוסר עידונו אפשר לומר דבר אחד או שניים).  אבל אחרי שראיתי באיזו חדווה זה שותף בפייסבוק,  אמרתי לעצמי,  חַבִּיבְּתִי,  זמנך עבר.  ִּלעולם לא תביני.  תרדי מזה ודי.

על הקטילה, בערך

בחמישי בערב עברנו על הרשימה המוצעת של 'בתים מבפנים' בתל אביב וסימנו לנו כמה מקומות שנרצה לבקר בהם בשבת.  בשישי בבוקר הופיע בהארץ מאמר שקטל קשות גם את הבתים ובעליהם וגם את מבקריהם,  וכינה את הפרויקט כולו 'מימונה של אשכנזים'.  אני כבר לא זוכרת על מה בדיוק יצא קצפה של הכותבת (אבל כן זוכרת שהיה שם משהו על פריבילגיות,  שזו מילה אופנתית שתמיד כדאי לאוורר בכל מיני הקשרים)  –   משום שבאמצע המאמר עייפתי ממנו והפסקתי לקרוא.  מכל מקום החלטנו שנלך בכל זאת,  גם כי היינו סקרנים לראות,  וגם כי מזה שנים רבות יש לנו נטייה לעשות 'דווקא' לביקורות קטלניות.

בשבת בצהריים נסענו לתל אביב והלכנו לכמה מן הנקודות המוצעות לביקור,  אבל בכל מקום היה תור ענקי ביותר ולא היו לנו זמן וסבלנות להישאר ולחכות,  מה גם שמן הים נשבה רוח כמעט מקפיאה וכל שערותיי ברחו מן הקליפס שכלא אותן ועפו לכל עבר.   אם כי אין הצדקה לתלונות על הקור,  שהרי בקרוב לא נזכור בכלל מה פירוש המילה הזאת:  קשים החיים בקיץ הישראלי,  במיוחד בתל אביב, ויש לברך על התמהמהותו,  אף שאין לי ספק כי בוא יבוא.

קצת חבל לי שפספסנו את הדירה במרומי בניין ברחוב הרברט סמואל,  או הירקון,  שכחתי כבר,  כי מה יכול להיות רע במרפסת גבוהה המשקיפה אל הים (חוץ מהרוח.  אבל נו,  היה לי סוודר).  אבל בסוף התנחמנו ב'צלמניה' שברחוב טשרניחובסקי (אף היא חלק מפרויקט הבתים מבפנים),  שהציעה  –  לצפייה ולמכירה  –  צילומי שחור-לבן מתל אביב של פעם.  רבים מהם הזכירו לי נשכחות,  ואחרים סתם היו יפים,  ולא מאוד פריבילגיים.

זה היה היום ה-83 של פוליאנה (היום הוא היום ה-84),  ועד עכשיו לא ברור לי אם הנ"ל הוא דיווח עצוב או שמח:  כי בסך הכול היה נחמד,  אבל חבל לי שניסינו להרגיז את עיתון הארץ ולא הצלחנו.

לא פוליאנה

ימים 35 – 37.  לא מצאתי שום דבר שראוי לפרסם בבלוג על דברים טובים,  למרות שרשמתי לי כמה קטנים במחברת.  אז במקום זה,  קצת טענות ומענות:

הייתי צריכה לנחש מראש שכך יהיה:  רוגל אלפר כתב היום בביקורת הטלוויזיה של עיתון 'הארץ' על הסרט התיעודי של אתמול בערב בערוץ 10 (על דפנה מאיר שנרצחה בעתניאל,  ועל משפחתה   –  נתן מאיר והילדים).  הייתי צריכה לדעת מראש איך תיראה הביקורת ואיך אתרגז בגללה,  והייתי צריכה להימנע מקריאה  –   אבל,  כרגיל,  אני הרבה יותר טובה בתיאוריה מאשר בפרקטיקה.

זה היה סרט נוגע ללב מאוד,  אבל אלפר מזהיר:  "אסור לצפות בסרט כזה צפייה אמפטית [כך במקור] וסנטימנטלית.  זה סרט פוליטי."  אז סליחה,  אבל אני דווקא כן צפיתי צפייה אמפתית,  וב-ת' דווקא (לידיעת המערכת והמגיהים).  בניגוד לכמה אנשים במקומותינו,  אני לגמרי מאמינה שמשפחות שכולות פלסטיניות מכל הסוגים יכולות לחוות יגון עמוק  –  אבל זה לא ממעיט בעיניי את עומק היגון של משפחות שכולות יהודיות.  לפחות מהבחינה הזאת,  נראה לי שכולנו באותה הקלחת.  אולי זו משמעותה של אמפתיה,  ואני דווקא בעֲדה.

נכון שהיה בסרט משפט תמוה אחד (ורק אחד) על אבן-מצבה שרק יהודים יגעו בה,  אבל אני,  בניגוד לאלפר,  הייתי מבררת למה התכוונו שם לפני שהייתי קוטלת. כל שאר הדברים שנאמרו בסרט לא נראים לי ראויים לקטילה בכלל,  אפילו אם הם משקפים צידוק אמוני של הדין  –  צידוק שאדם לא-מאמין (כמוני) יתקשה להבינו.  בכל מקרה, אני בכלל לא יודעת איך אפשר לכתוב בסגנון שאלפר כתב בו כשמדובר באנשים ששרויים באבל,  ועיניה העצובות של הילדה הקטנה ימשיכו לרדוף אותי עוד הרבה זמן   –  אבל אלפר כנראה רואה דברים אחרים,  חשובים יותר.

למשפט המסכם של הביקורת שלו,  "אני מחפש איזו אמת מידה משותפת עם נתן מאיר,  ולא מוצא",  אני בהחלט יכולה להאמין.  השאלה היא רק מי אחראי לכך  –  נתן מאיר,  או רוגל אלפר. ואולי דווקא האמפתיה החסרה    –  זו של בני אדם כלפי בני אדם,  לא חשוב מי הם   –   אולי דווקא היא הייתה יכולה לספק את אמת-המידה האבודה.

וביום השני

(מתוך מאת הימים)

  1. בגלל הסמסטר העמוס אני בהפסקה זמנית משיעורי ציור. אבל היות שעדיין מגרד לי לא פעם באצבעות, אני מתיישבת פה ושם מול דף הפייסבוק של Shozo Ozaki ומשרבטת בעיפרון העתקות של רישומים שלו.  לפעמים זה הולך לא רע.  אין טעם להציג פה את התוצרים,  אחרי הכול אלה ציורים שלו ולא שלי,  זה טוב רק בשביל התרגול.  אבל אני מקווה שהתמדה בעניין הזה תתרום משהו גם למיומנות שלי. הנַחַת נתרמת,  וגם זה טוב.
  2. בגלל שאני עסוקה בסמסטר עמוס ובדיווחי מאת הימים,  לא נשאר לי זמן לכתוב על פוליטיקה ואקטואליה,  וזה חייב להיות דבר חיובי.  אפילו על שערוריית בני ציפר אין לי זמן לכתוב,  הידד. לא שהנ"ל ממש ראוי לכך שמישהו ישכב על הגדר למענו,  אבל בכל זאת לא נותר לי אלא לתהות:  האיום הזה שמאיימים מי שמאיימים לבטל את המינוי לעיתון הארץ אלא אם כן יפוטר העיתונאי הסורר   –   בתקופה שבה בוכים השכם והערב על סתימת פיות  –  זה לא קצת מחטיא את המטרה?  לא משנה.  אין לי זמן בשביל זה עכשיו,  לשמחתי.
  3. לא טובים הדיווחים עכשיו בטלוויזיה.  אולי יש איזו שהיא נחמה בכך שלמרות הכול, שגרת-דיווחי-מאת-הימים נמשכת.  אם כי לא בטוח. איכשהו אין מנוס מלהכיר בכך שהפוסט המרוצה הזה יצא קצת עגמומי. נדמה לי שאת סעיף 3 עדיף למחוק.

בהמשך לקודם, ועוד

בטורו השבועי בהארץ (יום שישי, 12 בפברואר) נדרש בני ציפר הפעם לסוגיית הח"כים הערבים שנפגשו עם משפחות המחבלים.  ציפר כותב כבר הרבה זמן מאמרים שמוציאים את השמאל הישראלי מדעתו מרוב רוגז.  ראיתי אפילו שהתארגנה נגדו מחאה (משמאל) הדורשת להגלותו מן העמוד האחורי של העיתון אל עמוד הדעות,  שנחשב,  כנראה,  פחות נחשק.  אבל דומה שעורך הארץ עומד בינתיים בפרץ,  כי ציפר ממשיך לפרסם את מאמריו במקומו הקבוע (וזוכה אפילו לאיור מלַווה מדי שבוע).

אני מודה שאותי הוא בדרך כלל משעשע.  בעיניי הוא לא באמת קרנף,  כפי שאוהבים לטעון  –  הוא סתם ילד רע,  ומה שחשוב יותר  –  הוא ילד משועשע.  בדמיוני אני רואה אותו יושב בכורסתו,  משלב רגל על רגל,  ומתפוצץ מצחוק.  על כולם.  על כולנו.  בעצם,  גם על עצמו.  מדי פעם,  ולאו-דווקא לעתים רחוקות,  הוא גם אומר דברי טעם,  ואפילו מעז להתעקש לחרוג מהמשבצת ולהיות מקורי (אף שיש לו נטייה להסתבך לפעמים בטיעוניו-הוא ולהרחיק לכת עד כדי כך,  שאי אפשר עוד ליישר את סבך הפיתולים של רעיונותיו ולחלץ מתוכם את הנימוק ההגיוני).

איך שלא יהיה  –  לא הייתי כותבת על זה לולא מצאתי בטורו האחרון משהו שקשור בעקיפין לפוסט הקודם שלי. בגדול, ציפר טוען שם שהח"כים של בל"ד לא באמת מייצגים את הציבור הערבי-ישראלי בכללותו,  ושהערבים ישראל, ש"סיפורי שהידים מעניינים אותם כשלג דאשתקד", רוצים ברובם רק להשתלב ולחיות בשקט.  "לעזוב אנשים בשקט   –   זהו סוג של חירות דמוקרטית שלא שמים לב אליה מספיק," כותב שם ציפר,  ובצדק.  והוא מתגולל על "הנשמות הטהורות מהשמאל היהודי" שדורשות מן האוכלוסיה הערבית בישראל "לנפנף בזהותה הערבית" ולהזדהות עם בל"ד.  כי "את הפריבילגיה הזאת,  לשקוע בייאוש מתוק וניהיליסטי ולבלות את היום סתם בקניון,  הישראלי ממדור הנשמות הטהורות לא מוכן להרשות לערבים" (ההדגשות שלי).  המממ.  אולי יש בזה משהו.

אז הנה,  שוב,  יאוש מתוק בקניון.  אולי גם בני ציפר קורא את מירה מגן,  מי יודע.

*

ובלי קשר לנ"ל:
התאונה הזאת של האוטובוס,  אתמול בערב,  בכביש אחת,  בין לטרון וענבה:  פעמיים עברתי שם אתמול  –  בבוקר ואחר הצהריים  –  באוטובוס.  ושוב,  כתמיד,  חשבתי,  כמעט בדיוק שם,  אחרי לטרון בואכה ירושלים,  לפני הסדום ועמורה של שער הגיא  –  כמה ירוק שם הירוק,  וכמה גבוהים ודקים וצפופים הברושים על המורדות והפסגות,  וכמה דומות צמרותיהם לצריחים של כנסיות (כמו שכתבתי פעם כאן).

כל כך הרבה תפילות בואכה ירושלים,  ואף לא אחת מהן נענית.

סערה על גדר חיה

באיחור, כמה מילים על הספר גדר חיה של דורית רביניאן:
קראתי אותו לא מזמן,  וגם כתבתי עליו בבלוג יותר מפעם אחת (אפשר למצוא את הפוסטים  לפי התגיות 'דורית רביניאן' או 'גדר חיה' בענן התגיות שבדף הבית ובתחתית הפוסט הזה).  היו בו דברים שאהבתי יותר ודברים שאהבתי פחות,  אבל בגדול דעתי היא  שרביניאן היא סופרת מחוננת, ושגדר חיה כתוב היטב מאוד.  אמנם לא היה עולה בדעתי להמליץ עליו כחומר לימודי בבית הספר,  אבל משהומלץ  –  אין לי בעיה מיוחדת עם ההמלצה.

מעבר להסבר-הדחייה השנוי במחלוקת שנמסר ממשרד החינוך (בעניין ההתבוללות והכפשת החיילים), אני מניחה שלא אהבו שם גם את העובדה שהישראלים (כולל גיבורת הסיפור) לא יוצאים מי-יודע-מה-טוב בספר הזה.  וגם לא את התובנה שיהודים ופלסטינים כאחד קשורים בעבותות לאותה פיסת אדמה,  לאותה תבנית נוף ולאותו אקלים,  ומכאן שרב המאחד אותם מן המפריד ביניהם,  לפחות להלכה.   הסירוב להכניס את הספר לתכנית הלימודים מעיד שמקבלי ההחלטות שם אינם עמוקים וליברליים במיוחד,  ושהם בעיקר ימניים,  שמרנים ומפוחדים.  למרבה הצער הם כנראה גם אינם מבינים את ההבדל בין חינוך-לערכים (מוכתבים מגבוה)  לבין חינוך לחשיבה על ערכים.  כל זה לא מאוד מפתיע,  אפשר למצוא את זה על כל צעד ושעל,  אצל רבים וטובים  –  החל מחרדים החוששים שמא ייוודע לילדיהם שיש גם עולם חילוני,  וכלה בחילונים החוששים שילדיהם ייחשפו לתכנים יהודיים בכמויות גדולות מדי.  מי שאינו מצייד את מחונכיו ביכולת לבדוק,  לשפוט ולחשוב בעצמם,  פוחד תמיד פן תתגלה לעיניהם פיסת מציאות שמנוגדת לאינטרסים שלו.  מכל מקום,  ממשרד שנפתלי בנט עומד בראשו לא היו לי הרבה ציפיות,  על כן לא התאכזבתי במיוחד.

אבל מדחיית הספר כמתאים לתכניות הלימודים  ועד ל'שריפת ספרים' בסגנון הנאצי (הנה,  שוב הגענו לאותו מבוי סתום-אך-פופולרי) הדרך ארוכה,  אף שהפרלמנט של פייסבוק מתקשה להבין זאת.  'פסילה' כזאת של הספר לא אומרת כלום עליו ועל איכותו.  היא תלויה רק בהערכה (צודקת או מוטעית) על מידת התאמתו להוראה בקבוצת גיל מסוימת.  היא איננה צנזורה ואיננה חרם, ואיש אינו מונע מקבוצת הגיל האמורה לשאול את הספר בספרייה ולהתעמק בו כאוות נפשה.  הכללתו בתכנית הלימודים גם איננה פרס מיוחד לסופרת,  כמו שאי-הכללתו אינה פוגעת בחשיבות יצירתה או במוניטין שלה.

איך שלא יהיה  –   התפלאתי לשמוע שדורית רביניאן,  שאת כשרונה הספרותי אני מעריכה מאוד, בכלל התערבה בוויכוח,  ואף אמרה,  אליבא דעיתון הארץ, ש"בנט לא קרא את הספר,  השתמש ברטוריקה שקרית והוציא ציטוטים מתוך הספר מהקשרם.  הדברים אינם מוסיפים לכבודו של שר החינוך ומחמירים לאין שיעור את מעשה הפסילה."  יש להניח שהיא צודקת,  ובכל זאת מוזר לי שהיא בכלל הסכימה להגיב על העניין.  נכון שאני  –  מוצאי מהמאדים,  ולא סתם מהמאדים,  אלא מימי הביניים שלו;  ובכל זאת,  על פי תפיסתי התמוהה,  סופרים ויוצרים אינם צריכים להשתתף בוויכוחים על הפרשנות הנכונה ליצירותיהם,  ובוודאי שאינם צריכים להעיד על עיסתם.  ברגע ששחררו את יצירתם לאוויר העולם,  תפקידם הסתיים.  אנשים פירשו אותה שלא בשכל?  זה קורה,  שהרי לא כל הקוראים חכמים.  האפשרות שהספר ייקרא על ידי מי שלא יבין אותו כהלכה היא סיכון מקצועי שיש להשלים עמו מראש. בין כך ובין כך אי אפשר לכפות על אנשים להבין את מה שאינם יכולים או רוצים להבין,  ואין טעם לחזור ולשלוח אותם להכין שיעורי בית. זה לא יעזור.