חוכמת הנסתר

היום הייתה לי נחת רוח אמיתית כשקראתי בעיתון 'הארץ' את מאמרו של יוסי קליין ('הם לא יודעים כלום'). צחקתי כל כך הרבה עד שרוחי ממש התעודדה (וזה לא קורה לי הרבה בימי קורונה, בטח לא כתוצאה מקריאת מאמרים ב'הארץ').

יוסי קליין כותב שם על המומחים והפרשנים והעיתונאים בתקשורת, שמשגעים אותנו מבוקר ועד ערב בעניין הקורונה (הנ"ל זה ניסוח שלי, לא שלו). להלן כמה ציטוטים שקיבצתי, שמצאו חן בעיניי במיוחד:

"תראו לי מומחה אחד, לא חשוב מאיזה תחום, שמקבל הזמנה להופיע בתוכנית בוקר ואומר לתחקירן: מצטער, אני אומנם מומחה, אבל על הנושא הזה אני באמת לא יודע כלום, אז תודה, סליחה ושלום. … רוב המומחים, לענייני לא-חשוב-מה, מסתרקים, מתאפרים ולובשים את החולצה הכי יפה שלהם ואומרים בטלוויזיה בחשיבות גדולה (הם מומחים, לא?) את מה שהם לא יודעים, או משערים שהם יודעים, או שנדמה להם שהם יודעים כי פעם ידעו. מה שהם יודעים כבר לא רלוונטי, כי הם לא שותפים בקבלת ההחלטות ולא יושבים בוועדות, והמידע שיש להם הוא המידע שיש לי ולך מהעיתונים, מהרשת ומהחברים בקפה. …

הם [המומחים] לא יודעים כלום ומעמידים פנים שהם יודעים הכול. ייתכן שדווקא שם, בוועדת הקורונה, הם אומרים זה לזה: חבר'ה, בינינו? הרי אין לנו מושג מה לעשות, אבל אסור שיידעו. …

ואז הם פונים לסטטיסטיקה, שהיא מפלטו של מי שלא יודע. הם מתאמצים לשכנע את הקורונה להתיישר לפי המספרים שלהם. … חמושים בסטטיסטיקה הם חותרים אל חוף מבטחים, אל העולם שהם מכירים … ורגע! למה לא סגר? הרי בסגר הם מבינים.

על השאלות הקטנות שלפני הסגר הם מדלגים. הם לא עונים על השאלה, מה ההבדל בין חולה קשה למונשם, …. ומה סודי כל כך בהסכם של פייזר. ומה עם מכונות ההנשמה, שטובי בנינו סילקו מתחת לאפם של אויבינו? …

הם לא יודעים וגם אנחנו לא. אנחנו סומכים על העיתונות, או בשמה המעודכן 'התקשורת'. ובכן, גם היא לא יודעת כלום, אבל זה אף פעם לא הפריע לה להתבטא בנחרצות. היא עמוק בפנים, היא לא מהאו"ם, נדב אייל בעד וערד ניר נגד. הם לא יודעים יותר מכם, אבל להם יש 'מקורות'. גם המקורות לא יודעים הרבה, אבל אי ידיעה אף פעם לא סתמה אצלנו אפילו פה אחד. ותזכרו: יש להם שש שעות ניוז למלא [קריאת ביניים: רק שש?? לדעתי, הרבה יותר] – כל כך הרבה זמן וכל כך מעט תוכן. …

אנחנו לא יודעים, וזה משגע אותנו. … כשאף אחד לא יודע כלום, עובר הוויכוח למקומות שבהם כולם יודעים הכול, למקומות של שנאה והסתה. בשנאה אנחנו מבינים. תנו לנו ונראה לכם מה עושים בה. …

כשאין מידע, הנטייה היא להפוך בעיה פרטית ללאומית: שאחרים יחליטו בשבילי. אבל אני לא מתכוון שיחליטו עבורי. למומחים אני לא מאמין, גם לא לפרשנים. אז איך אחליט? אני שומע את המתנגדים, מקשיב לתומכים, מבקש המלצות וקשוב לאזהרות. אבחר להתחסן (או שלא) כמו שאבחר סדרה בנטפליקס."

כמה הערות שלי על הנ"ל:

1. נראה לי שערד ניר דווקא כן מבין קצת יותר מעיתונאים אחרים, בזכות העובדה שהוא לפחות למד רפואה (וטרינריה, נדמה לי), מה שאומר שלפחות הוא מבין את המונחים שהוא משתמש בהם. או שלא. ויש פה ושם גם מומחים שמתבטאים בענווה הראויה. אבל הם לא רבים.
2. גם אני החלטתי בערך כמו שבוחרים סדרה בנטפליקס: אתמול הלכתי והתחסנתי בחיסון שלישי. כולם הולכים, כולם רואים, אז גם אני. אם לא יועיל, לפחות לא יזיק (בשאיפה). עבר בשלום (בינתיים).
3. ראש המשפחה, לעומתי, יבחר כנראה לצפות בסדרה אחרת. לפחות לעת עתה.
4. מסקנה: יפה ענווה לחכמים, וגם לטיפשים אינה מכוערת. בקיצור, לכולנו.

כה אמרה הדודה

במוסף 'ספרים' של הארץ הופיע בסוף השבוע מאמר קטלני במיוחד של יהודה ויזן, שבו שפך את מררתו על המשוררת אגי משעול, לרגל פרסום ספרה החדש, מה לך נשמונת. לא אחזור כאן על הדברים המכוערים שכתב, די לי בכותרת ("קנו לדודה מתנה לחג" [ונניח לשאלה מה חטאו הדודות]). האמת שלא קראתי את הספר (בכלל נראה לי מוזר 'לקרוא ספר שירה' – עדיף בעיניי לטעום שיר פה ושיר שם. וגם אם לא אוהבים אחד מהם, אין מניעה לכך שבעמוד הבא ניפול על שיר נפלא). אבל קראתי ספרים/שירים אחרים של אגי משעול, למשל את ספר הפרידה הזעיר מן ההורים, נרות נץ החלב. דווקא הייתי שולחת את יהודה ויזן לקרוא אותו, אבל היות שהוא לא דודה, וכנראה גם לא יהיה, אולי יקשה עליו להתמודד. רק אזכיר כאן את שיר מס' 11:

בגינתך הדליק מישהו את נץ-החלב / לא ייאמן איך עלו ופרחו כולם לכבודך / כל הגינה / היית צריכה לראות –

יכולתי לתהות כאן איך מרשה לעצמו עיתון כמו הארץ, שמתיימר להיות רציני, לפרסם ביקורת כזאת – אבל הרי זאת לא הפעם הראשונה. אז אסתפק בהגיג הבא:

בפתח מאמרו – בגסות אופיינית – מתוודה ויזן כי "אין זה אתי להיטפל לספרים שכאלה" (כנראה משום חולשתם. הייתי אומרת שלשיטתו זה מייתר את המאמר כולו, אבל אני אתאפק). ועל זה אני יכולה רק להציע, בפרפראזה, שאין זה אתי להיטפל למאמרי ביקורת מן הסוג שכתב יהודה ויזן: זה סתם נותן להם רוח גבית ופרסום מיותר, ומוסיף לכותביהם שביעות רצון עצמית, ובאמת שאין בזה שום צורך ואין לזה שום הצדקה. כמאמר חז"לינו, יפה שתיקה לחכמים, וגם לטיפשים (ולדודות) היא אינה מכוערת.

אמרה ועשתה.

פרפרים לפורים

איכשהו בימים האחרונים הכול סביבי בסימן פרפרים. לא רק דף קהילת הבלוגרים שעליו כבר סיפרתי השבוע. גם האיורים על כריכת הספר עדיין אליס של ליסה ג'נובה (וגם בראש כל פרק) הם של פרפרים. הספר עצמו נורא מאוד. כלומר, הוא מצוין, אבל עוסק באלצהיימר, ועל כן מחריד לב ממש. עד שלא אסיים את קריאתו לא אירגע, וייתכן שגם אחר כך לא. אבל זה לא מתאים לפורים, אז נניח לזה.

חזרה לפרפרים: ראיתי בדף הפייסבוק של השירות החמוד לתחזית מזג האוויר בבירה, 'ירושמיים', צילום של פרפר ג'ינג'י יפה, והיה כתוב שם שיש בעונה הזאת המונים מהם. ובאמת, כשהסרתי אתמול את הכביסה מן החבל, נחת פרפר ג'ינג'י כזה בדיוק על הקיר לידי. ואז, היום, אחרי העדלאידע, בדרכי לסופר, עברו על פניי נחילים אינסופיים של פרפרים ג'ינג'ים. הם מהירים להפליא ושוחרי חברה פרפרית, והם טסים בזה אחר זה, צפונה, עוד ועוד. דבר כזה עוד לא ראיתי. לרגע חשבתי בבהלה על ארבה, אבל עכשיו פורים, לא פסח, וחוץ מזה הם קטנים יותר מארבה, והרבה יותר יפים. אם כי, בשל מהירותם, בקושי אפשר לראות אותם. כמו במירוץ האופניים ההוא בשנה שעברה בארץ (שכחתי איך קראו להם, אולי ג'ירו): הלכנו לצפות בהם בכביש החוף, אבל הם חלפו על פנינו כל כך מהר שבקושי הצלחנו להבחין במשהו.

היום נפלתי על כתבה בעיתון הארץ בדיוק על הפרפרים האלה. מסתבר ששמם 'נימפיות החורשף' (ירחם השם), ויש עכשיו בארץ מאות מיליונים מהם ש'נעים בכמויות' לכיוון קפריסין.

אני יכולה לדווח שבערך מיליון אחד מתוכם היה ברחוב הסמוך לביתי, בואכה הסופר.
משלוח קטן של פרפרים לפורים, ואפילו המצלול מתאים.
חג שמח!

למען הסדר הטוב

אז בהמשך לקודם, מוסף התרבות והספרות של 'הארץ' הציע בסופ"ש הנוכחי תיקון קטן למאמר ההוא של דן מירון על עמוס עוז. א"ב יהושע כתב בו משהו קטן ויפה ולא לוחמני, ואחר כך נסים קלדרון הגיב במאמר מושחז (אולי מושחז מדי) על מה שכתב דן מירון בשבוע שעבר. הוא עשה קצת סדר בשפעת הנימוקים המרגיזים של מירון, השווה אותו (במידה מסוימת של צדק) למי שבא אל קברו של עוז "כדי ליידות בו אבן", ונתן תשובות טובות להשגות המעליבות של קודמו (והגן גם על אותו הים!). הוא גם כתב משהו על הענווה, שאותו, לדעתי, כדאי לצטט (מעניין שגם בעיתון השתמשו בציטוט הזה ככותרת משנה של המאמר):

"טעם אישי הוא מה שכדאי למצוא בביקורת. טעם אישי של מבקר, של מירון, יכול להזמין טעם אישי אחר. הוא מזמין קוראים להשוות, לחשוב, להרגיש, להתווכח. אבל בשביל זה צריך לכתוב את המילה הקטנה 'לדעתי' , וקצת לתת לה לנשום. מירון לא שמע על המילה 'לדעתי'. הוא לא כותב כקורא אחד. הוא קורא כקורא כללי שהוא מפקח כללי. מי שקורא ספרים כדי לרשום להם ציונים לא קורא ספרים כדי לתת לעצמו, ולקוראיו השונים ממנו, לנשום על יד ספרים."

בדיוק. ואני הייתי ממליצה גם על שימוש תכוף במילה 'אולי'. אוהבת'ותה.

אפשר לוותר

בסוף השבוע קראתי במוסף 'תרבות וספרות' של עיתון 'הארץ' מאמר שהיה עדיף לוותר עליו (גם על קריאתו, ומבחינתי אפילו על כתיבתו). מבקר הספרות דן מירון הציע בו ביקורת מסכמת (ומרושעת למדי) על פועלו של עמוס עוז ("עכשיו שאבק הזהב שהמטירו הספדנים על גווייתו המיוסרת… התחיל לשקוע"). מיד בתחילת הקריאה, כבר במשפט המצוטט לעיל, התחיל לצאת לי עשן מהאוזניים, והוא לא התפוגג עד עתה.

ברור לי כמובן שלא כולם חייבים לאהוב את הכתיבה של עמוס עוז, ואפילו מקובל עליי הטיעון שאנשים פשוטי-מוח כמוני אוהבים את כתיבתו בלי להבינה לעומק. אני יכולה אולי גם להשלים עם התפיסה שאפשר לשקול ולמדוד ספרות בכלים ממש מדעיים. אבל משהו במלל הארוך והמייגע של המאמר האמור פשוט הוציא אותי מכליי.

להלן כמה מעיקרי טיעוניו של דן מירון [ובסוגריים המרובעים – תגובות חלקיות שלי]:

• בכתיבה של עמוס עוז היו הרבה עליות ומורדות [שזה דווקא טיעון מתקבל על הדעת]. הרומן אותו הים, למשל, משקף מורד: זה רומן של שיממון [!!!] שסגנונו "נעשה בלתי נסבל כשהמחבר מפמפם לתוכו גם מידות גדושות של דבש לירי".
• העברית של עמוס עוז היא לא משהו: עובדה, התרגומים לאנגלית הרבה יותר טובים מן המקור, מומלץ לקרוא דווקא אותם [כן, בטח].
• עמוס עוז לא היה מספיק מהפכן, בשום תחום [אולי זה נכון. אז מה?].
• בכתיבתו יש "סוג של הגזמה ספרותית, משהו מעין בולימיה תארנית וסגנונית".
• יחד עם זאת, מצטיינת "העברית המצוינת שלו" בחיסרון אחד: האיפוק [לא הבנתי איך זה מסתדר עם הבולימיה מהסעיף הקודם, אבל נניח לזה. כשלעצמי, אני די מסכימה עם הקביעה בעניין האיפוק, רק שאני לא רואה בו חיסרון, להפך].
• היה שם גם איזה הגיג שהשווה את השמאל הישראלי למיכאל גונן ממיכאל שלי – וכפועל יוצא מזה, אם הבנתי נכון, גם את הימין הישראלי לחנה גונן מאותו רומן. אבל יש מצב שלא הבנתי נכון: בשלב כלשהו עייפתי מן המאמץ השכלי הכרוך בקריאת המאמר והתחלתי לרפרף. כך או כך, ליבי ליבי לזוג גונן, שחי חיים צנועים ואפורים, ושנגרר עתה שלא בטובתו אל תוך הפוליטיקה הישראלית המטורללת.

מודה שהתרגזתי קשות כשאותו הים תואר כמשמים. לא פחות מזה הרגיז אותי שמי שמבקר את סגנונו של עמוס עוז, כותב בעצמו משפטים מפותלים באורך הגלות, כאלה שאפילו אנשים די משכילים (כמוני) מתקשים מאוד בהבנתם.

דיגרסיה קלה:
כשהייתי צריכה – אי אז בימים – להחליט אם לבחור ללמוד לתואר שני ספרות (אנגלית) או בלשנות (שמית), בחרתי באפשרות השנייה. אחת הסיבות לכך הייתה תפיסתי (הילדותית, אולי) שעיקר עיסוקי במקצוע הספרות (אם אבחר בו) יהיה ביקורת על מה שאחרים כתבו – כלומר, על מה שאני לא בהכרח יודעת לעשות בעצמי. סביר להניח שזה באמת ילדותי מצידי לחשוב כך, אבל זה לא לגמרי תלוש מן המציאות, ולא רציתי להיות חלק מזה. אז נהייתי בלשנית.
סוף דיגרסיה.

וזה מה שמרגיז אותי עוד יותר בביקורת הזאת של דן מירון: שהוא מותח ביקורת על תוצרים שאותם הוא לא היה יכול להפיק בעצמו. ומבחינתי הילדותית – פשוט חבל על האנרגיה. יש עוד המון מקצועות שם בחוץ, אפשר בשקט לבחור משהו אחר.

קלפים טרופים

רציתי לפרסם פוסט על הג'ירו,  שאפילו ראיתי מקרוב (באמת!), והיה יפה  –  אבל למי יש עכשיו ראש בשביל הג'ירו.  והיה לי גם פוסט מוכן בסדרה האינסופית 'הגיגים לשעת בוקר מוקדמת של מי שקמה לפני הציפורים',  אבל גם אותו גנזתי.  הלילה בכלל אי אפשר היה לישון, כי העירייה אצלנו פצחה בעבודות חפירה,  או משהו,  סמוך לרחוב שלנו,  והרכבים הכבדים נשמעו כאילו הם סוללים (בחושך!) כביש-חוף חדש בחצר האחורית שלנו.  כשהם נחו לרגע,  התמלא חלל האוויר בשאון המטוסים העוברים מעל,  והם נשמעו באמת מאיימים,  וחשבתי על כך שבעוד דקות אחדות מישהו,  איפה שהוא,  הולך למות.  לא משהו שמקל על ההירדמות.  בבוקר התברר שהייתה מלחמה קטנה על יד הגולן,  והעתיד כולו לוט בערפל.

אם לסמוך על חבריי בפייסבוק,  או לפחות על חלקם (אלה שתמיד בטוחים במה שזה לא יהיה),  סוף העולם ממש בפתח.  אם לסמוך על ראש המשפחה,  אין מה להתרגש.  ואם לסמוך עליי (לא רעיון טוב בשום מקרה),  הרי שבעיקר חבל לי שאני לא מצליחה לסמוך על השלישייה המנצחת על המלאכה,  נתניהו-ליברמן-טראמפ,  אף שמנגד,  קשה עד מאוד לדעת.

מדי בוקר אני מבקשת מראש המשפחה שיסכם בשבילי 'מה אומרים בעיתון הארץ'.  התשובה היא,  כמובן,  שתלוי מה קוראים בו.  ראש המשפחה מדלג על גדעון לוי – רוגל אלפר – אורי משגב ושות',  מפני שהוא רואה את הקריאה אצלם כבזבוז זמן.  מה נשאר?  הרבה כלכלה,  חדשות חוץ,  ספורט,  וגם חדשות בענייני ביטחון  –  בלי פרשנויות של השילוש הקדוש הנ"ל, לוי-אלפר-ושות'.  מסתבר שאם קוראים כך,  נתקלים בהרבה פחות תחזיות היסטריות:  דומה שכשצריך פשוט לדווח על עובדות, יש פחות זמן לתלות בחלון הראווה את כל הרגשות הענוגים/מחוכמים של הכותבים.

לי עצמי נגמר הסוס מהעיתון הזה.  אני חושבת שמה ששבר את גב הגמל (גן חיות שלם יש לך כאן,  עדה ק.) הוא הפרויקט החגיגי שלהם ליום העצמאות,  שבו התבקשו הכתבים הכוכבים לבחור את השיר הישראלי השנוא עליהם ביותר.  לא התעמקתי בבחירותיהם,  אבל נמאס לי מהפוזה המתחכמת וה-הו כה מקורית שלהם.  אני תוהה אם הנשאלים יכלו לבחור שלא לענות על השאלון.  זו לבטח הייתה הבחירה שלי,  לו רק היו פונים אליי.  אבל איש לא פנה.

א-פרופו שירים:  אז אירוויזיון.  ראש המשפחה ואנוכי הגענו למסקנה המצערת שלגמרי עברנו את הגיל בשביל הדברים האלה.  הפירוטכניקה מעייפת לי את העיניים,  ואני לא מצליחה למצוא בשירים האלה שום בדל של מנגינה שאפשר לעקוב אחריה.  לא משנה,  שיהיה בהצלחה.  סך הכול הנציגה שלנו נראית טיפוס לעניין  –  ילדה אמיצה ונחמדה.  וגם אם לא תזכה,  לא נורא. מה שכן  –  הצחיקו אותי מִתקני החתולים (מה זה הדבר הזה) שעמדו ברקע המיצג שלה.  הזכירו נורא את ארונות הקלסרים/דיסקים של נתניהו,  וכפי שכבר טענתי בפוסט הקודם,  מעתה ועד עולם יעלה הרעיון של ארון קלסרים חיוך אצל רבים.

ל-BDS היה כמובן מה להגיד נגד הנציגה הנ"ל,  וגם קראתי איפה שהוא מאמר ישראלי שהסביר שהיא הרי שירתה בלהקת חיל הים,  ושרה 'המלח שלי הוא המלאך שלי', בפני חיילי החיל לפני צאתם להפגיז את עזה,  ועל כן,  כמו כולנו,  היא אשמה בכיבוש.  מעניין  –  אני דווקא התרשמתי שחיל הים הוא צבא פרווֶה למדי,  וזוכרת בעיקר את חייליו שטים בסירות גומי (ובתחתונים לא מיליטריסטיים בעליל) ברחובות המוצפים של דרום תל אביב כדי לחלץ את מי שנלכדו בדירות נמוכות ונטולות ניקוז.  טוב,  זה רק אני וזיכרונותיי מעידן הדינוזאורים.

הכי אין לי סבלנות לכל מיני דגי רקק בחיתולים שכותבים מאמרים מלומדים על אשמת הכיבוש.  בקושי אני מתאפקת מלצעוק בפניהם,  אבל אנחנו ידענו את כל זה עוד לפני שנולדתם  –  ולא נראה שאתם מצליחים להציע פתרונות טובים יותר ממה שאנחנו ניסינו.  אלא אם כן בירבורי פייסבוק (מה שבאמת לא היה בתקופתנו) נחשבים לפתרונות.

טוב,  הפוסט הזה גולש לתהומות של נרגנות,  אז אולי מספיק.  הנרגנות היא פשוט מפני שלא ישנתי בלילה,  וכבר הסברתי למה ואין טעם להמשיך.  אז אסתפק באיחולי שקט ורוגע לכולם.  זה אף פעם לא יכול להזיק, לאף אחד.

משבר אישיות

ובכן, זה מביך עד לאין שיעור:  משיטוט הבוקר (ובעצם גם אתמול) בין מאמרי דעה בעיתון הארץ,  מצאתי שאני מסכימה עם דעותיהם של מי שכתיבתם בדרך כלל,  איך לומר בעדינות,  איננה כוס התה שלי.  הסכמתי עם רוגל אלפר שההתייחסות לאבי גבאי מצד גאולה אבן בחדשות 'כאן' הייתה בעייתית מאוד ולא מקצועית (וע"ע הפוסט הקודם).  הסכמתי עם אורי משגב שכתב בעד גבאי.  והסכמתי אפילו עם  גדעון לוי,  שזוכר,  כמוני,  שבימי ילדותנו הייתה מערכת החינוך הממלכתי-לא-דתי הרבה יותר דתית משהיא היום (ועל כן:  "הדתה שמדתה").

אני לא יודעת מה יהיה עכשיו.  נדמה לי שקווי המתאר של אישיותי הייחודית הולכים ומתמוססים נוכח המתואר לעיל.  ימים קשים עוברים עליי,  כנראה,  אם אני חושבת כמו הנזכרים מעלה.  אחרית הימים,  או משהו.  מה יהיה אתי ומה יעלה בגורלי.  למי אהיה דומה עכשיו?

מצד שני,  אולי מי שצריכים להיות מודאגים זה דווקא החברים שם בעיתון הארץ.

מגמות

השנה באמת יש פחות דגלים.  זו עובדה.  לא רק בפייסבוק כותבים על זה (לפעמים בשמחה של ממש),  אלא אפשר פשוט לספור ולראות.  אני תוהה אם ידו של עיתון הארץ בדבר:  אלון עידן שם אמנם קרא לקוראיו לתלות את הדגל למרות הסירחון ('לסתום את האף,  ולתלות'),  אבל גדעון לוי ענה שאי אפשר ('זה כבר לא הדגל שלי').  גם לא קיבלנו מהם השנה את הדגל כשי לקוראים,  בניגוד לנוהג בשנים הקודמות.  ראש המשפחה מגחך ואומר,  כמה אנשים בארץ כבר מושפעים מן העיתון הזה  –  וטוען שבטח התקלקל פס הייצור בסין ולא יובאו מספיק דגלים.  אבל האמת היא שנדמה לי שיש כאן איזו מגמה,  איזה מצברוח שנפל על רבים,  מסיבות כאלה או אחרות.  ציניות,  או ייאוש,  או אופנה.  ואולי אנחנו פשוט עוברים בהדרגה לעולם הדיגיטלי,  ומניפים (או נניף בעתיד) את הדגלים דווקא ורק שם.

איך שלא יהיה,  אני,  בדבקותי הרגילה במוכר ובקיים,  וכהרגלי בכל שנה,  תליתי את הדגל באותו מקום מחוץ לתריסולים,  כמה דקות לפני שהתחיל יום הזיכרון,  ואסיר אותו מן הסתם מתי שהוא לקראת סוף השבוע.  בינתיים אני נהנית לראותו מתנפנף ברוח הקלה מבעד לרפפות (ואפילו ניקיתי אותן אתמול מכל האבק של השנה החולפת). כך נהג אבא שלי וכך עושה אני,  ויגידו מה שיגידו.  ואת התכנים לסמלים שלי אני יוצקת בעצמי,  ולא אניח לפראי אדם כאלה או אחרים לקבוע בשבילי מה הם מסמלים.

*

קראתי הרבה על הטקס האלטרנטיבי של יום הזיכרון,  ועל האופן המכוער והאלים שבו הותקפו משתתפיו על ידי מפגינים היסטריים שמתנגדים לו.  אני דווקא מוצאת בטקס הזה הרבה היגיון,  משום שמנקודת מבט אובייקטיבית,  מרוחקת וקרה,  כל הצדדים של מלחמה הם קורבנותיה,  וכל שכול הוא שכול,  וכל צער הוא צער. הצרה היא שלא כל בני האדם מסוגלים להגיע לתובנות כאלה בדיוק כשהם שרויים עמוק כל כך בתוך הקלחת הרותחת:  עבור רבים מאוד נחוץ שיעבור זמן רב מאוד לפני שיתבוננו בזה כך.  אולי רק הדורות הבאים יוכלו. צריך להבין את חוסר היכולת הזה ולכבד גם אותו,  ממש כמו שמבינים ומכבדים את השכול של האויב.  לו היו שואלים אותי,  הייתי מציעה למארגנים לשקול לקיים את הטקס הזה ביום אחר בשנה. אבל הם לא שואלים אותי,  וגם לו היו שואלים לא היו מקבלים את עצתי,  ואני אפילו יכולה לנחש מה היו עונים. ניחא,  שיהיה כך.

*

נאומים של יום הזיכרון והעצמאות הם עניין מייגע.  אני בדרך כלל מרשה לעצמי לדלג עליהם  –  ממילא הקשב שלי בעניינים כאלה איננו משהו.  אבל אני צופה ברוב הטקסים, ולסיום ראיתי אתמול  –  כבכל שנה  –  גם את טקס הדלקת המשואות מהר הרצל.  אמנם הוא הולך ונעשה דומה יותר ויותר לאירוויזיון,  עם כל הפירוטכניקה, אבל זה העולם החדש, וככה זה מתנהל,  ומה לי כי אלין.  רק טקס הדגלנים והחלפת הדגלים לא השתנה הרבה,  ואני מחבבת אותו גם היום.  במיוחד אני מתבוננת בתימהון מחויך בכפפות של משמר הכנסת.  כפפות!(?!?)!  זה חגיגי כל כך וחמוד.  יפה בעיניי המאמץ שהושקע בבחירת המשתתפים ומדליקי המשואות ובניסיון להקפיד שיהיה ייצוג לכולם  –  לכל הקבוצות שחיות כאן בערבוב מופלא,  גם אם מייגע,  כל ימות השנה.  ושמעתי בחצי אוזן את יושב ראש הכנסת אומר שלא כל ימני הוא פשיסט ולא כל שמאלני הוא בוגד.  הוא כמובן צודק,  רק חבל שהממשלה המובלת על ידי מפלגתו אינה מקפידה על ההבחנה הדקה הזאת כל ימות השנה.  בכלל אם יבינו כאן ש'שמאל' ו'ימין' אינן מילות גנאי,  יש סיכוי שמצבנו ישתפר.

*

לסיום הערב הלכנו לגבעתנו הקבועה (בעירנו השטוחה כרקיק מצה,  אם להשתמש במטאפורה של קארין מיכאליס),  ששם יש לנו מבט פנורמי מרהיב על הזיקוקים.  מסתבר שעוד כמה וכמה מבני עירנו עלו על סוד הגבעה הזאת,  והמעקה שעליו אנחנו יושבים מדי שנה התמלא בצופים שממתינים לזיקוק המבשר הראשון.  כבר יש בינינו שם איזו אחווה  –  מתייעצים בעניין שעת ההתחלה הצפויה,  מחייכים אל האמהות מרוטות העצבים,  מנידים ראש בהסכמה לאיומי האבות ('אם זה לא מתחיל תוך עשר דקות,  אנחנו הולכים הביתה').  כל המשפחות הצופות בזיקוקים הן דומות,  אני בטוחה שגם טולסטוי היה מסכים אתי.
הזיקוקים היו מקסימים.

*

באמצע כתיבת הפוסט עבר כאן, ממש מעל לראשי וברעש מחריש אוזניים,  חלק מן המטס החגיגי.  לא הצלחתי לראות,  אבל,  הו אלוהים,  שמוע שמעתי.  הכלבה של השכנים מלמעלה נבחה שוב בבהלה.  ימים קשים עוברים  על הכלבים לאחרונה.  אבל ממחר יירגע הכול,  והחול ישוב.

*

חג עצמאות שמח!

מה קשור

חשבתי להעלות פוסט על המאמר של יוסי קליין בהארץ,  ואפילו כתבתי אותו,  אבל בסוף ויתרתי:  כמה פעמים אפשר להלין על הבוטות המכוערת של הכתיבה ושל התגובות לה, בעד ונגד.  כמה פעמים אפשר לתהות מה יוצא מכתיבה כזאת ואת מי היא משכנעת ואיזה אינטרס חיובי היא משרתת,  וכמה פעמים אפשר להסביר שלא,  זו לא שאלה של נימוסים והליכות ולא של סגנון.  אם עוד פעם אשמע את המטפורה השחוקה 'מציב מראָה מול עינינו', אני אצרח.  לעולם לא אבין את הכותבים המשוכנעים שדווקא הכיעור של ההשתקפות במראָה (ולא הכיעור של אופן ההתבוננות שלהם עצמם) הוא מה שמעורר את המחלוקת.  אבל לא משנה,  נניח לזה.  במקום זה אספר על ספר שאני קוראת,  בין אם זה קשור לעניין או לא.

אז אני קוראת את הספר של אן טיילר,  A Spool of Blue Thread ('סליל של חוט כחול'),  ואוהבת מאוד.  קראתי ספרים רבים שלה,  ואהבתי את רובם,  אם לא את כולם.  היא תמיד כותבת על אנשים רגילים (לפחות לכאורה) במשפחות רגילות בעיר בולטימור,  שבה היא חיה עד היום,  והכתיבה שלה תמיד מדברת אליי.  יש בה משהו צנוע ומעמיק,  כאשר אהבתי.

לפיכך מוזר שאני לא מוצאת ציטוט יפה מהספר כדי להביאו כאן.  אולי זה משום שהספר הזה הוא כולו עלילה הנפרשת לאיטה,  וההרהורים שזורים דרכה באופן שאינו בולט ואינו ניתן להפרדה ולשליפה בקלות.  ואולי אמצא משהו בהמשך.  בינתיים אני דווקא רוצה לצטט משהו מתוך ביקורת שהתפרסמה על הספר בעיתון  The Sunday Telegraph (כפי שהיא מופיעה בעמודים הראשונים של המהדורה שבידיי).  נכתב שם שטיילר מאמינה ש-
"a kindly eye is not necessarily a dishonest one",
כלומר,  בערך, שמבט חומל איננו בהכרח בלתי-הגון.
זה חומר מתאים למחשבה עבור חסידי הכתיבה הבוטה שמאמינים שהיא אותנטית ואפקטיבית יותר מכל כתיבה אחרת.  אבל נניח לזה.

בדרך כלל אין לי בעיה עם האנגלית,  אבל לפעמים אני נתקעת ונדרשת למילון.  כמובן שהיום איש אינו נזקק באמת למילון,  גם אני לא,  כי יש גוגל.  שם התברר לי,  למשל,  ש-spool הוא סליל.  לא ידעתי.  אבל אתמול בלילה נתקלתי במילים pinking shears  ולא היה לי מושג מה פירושן וזה הציק לי והייתי חייבת לברר. המחשב כבר היה סגור וגוגל לא היה יכול להושיעני,  על כן חזרתי אל מילוני האנגלי-אנגלי הכבד והעתיק,  ההוא שהיה בן לוויתי הקבוע בימים שהייתי סטודנטית,  ושמונח בשנים האחרונות על המדף כאבן שאין לה הופכין.  ושם התברר לי ש-pinking shears הם מספריים שגוזרים בגזירת זיג-זג.  הידעתם?  זה מופלא בעיניי,  איך הצבע האהוב עליי  נושא משמעויות שלא הייתי משערת מימיי.

בו זמנית גם גיליתי,  שבשנים שעברו מאז שנדרשתי למילון הזה בפעם האחרונה,  קטנו אותיותיו באופן מעציב ביותר.

הכנות

מה שהתחדש מן הפעם שעברה הוא שאין הרבה חדש.  כלומר,  דלקת הריאות עברה (כנראה),  אבל השאירה אותי נידפת כעלה.  מחלה עם זנב ארוך,  מה שנקרא.  כתוצאה מזה אין לי חשק לעשות הרבה ואני עושה רק את מה שחייבים. שזה גם לא מעט,  בעצם.

בינתיים התרגשו עלינו ימי טרום-פסח  –  אלה שבהם כולם עסוקים בניקיון בעוד מזג האוויר עסוק בללכלך את הכול בחזרה.   התחלתי לנדנד לראש המשפחה שיעזור וכולי,  ואתמול הצלחתי לגייסו למשימה החשובה של ניקוי אחד המדפים בארון הספרים שבחדר העבודה.  לפני כמה שנים הוא השתלט על המדף הזה  והפך אותו למחסן ציוד לאופניים (מיני תרמילים וצעיפים וכו',  מעורבים בערמות עיתונים ישנים שאיש אינו מעיין בהם).  אני שמחה לבשר שהמדף התפנה סוף סוף,  ואני נהנית מריקנותו המרהיבה לפני שאמלא אותו בקלסריי המתפוררים שכבר לא נותר להם מקום על שולחן הכתיבה (נושא כאוב בפני עצמו,  ולא,  אל תשאלו).

מן הון להון ערכתי אתמול בשביל ראש המשפחה העסוק את רשימת הקניות השבועית לסופר,  ורשמתי שם כמובן גם חבילת מצות (שניים וחצי קילו,  רחמנא ליצלן,  אנחנו מחובבי הז'אנר),  קמח מצות ומצרכים לחרוסת.  לא רשמתי ממרח שוקולד (מתוצרת 'השחר העולה'),  אף שזה משהו שהולך נהדר עם מצות,  וגם מזכיר לי את ילדותי האבודה (וגם את ילדותם האבודה של ילדיי.  איך שהם גדלו,  זה לא ייאמן ממש).  הסיבה שלא רשמתי את הממרח היא שנבהלתי קצת מרוגל אלפר,  שבסגנונו הנלבב כתמיד אסר לאחרונה על קוראיו עתירי המחשבות לקנות אותו,  כי היצרן הודיע שהוא תורם להתנחלויות.  בבוקרו של יום האתמול נתתי לראש המשפחה הרצאה ארוכה בעניין הזה,  ותהיתי בה איך עיתון הארץ לא מתבייש לפרסם מאמרים שכתובים בסגנון הזה (ונניח עכשיו לתוכן)  –  אז ראש המשפחה היצירתי נרמז והלך וקנה בסופר,  יחד עם חבילת המצות המבוקשת,  גם את ממרח השוקולד של 'השחר העולה'. שנאמר,  דווקא וכו'.

אז עכשיו המצות על הדלפק במטבח,  והממרח על השיש,  ואני לא נוגעת באף אחד מהם,  כי אני מחכה לפסח,  וחוץ מזה אף אחד מהם לא באמת נחוץ לבריאותי.  אבל בכל פעם שאני עוברת שם אני מסתכלת על שניהם בערגה (ילדותי הרחוקה,  וכו').

כמובן שהייתי יכולה להגיד לראש המשפחה שיקנה נוטלה במקום השחר העולה.  יש להניח שיצרני נוטלה לא תורמים להתנחלויות, ולכן את זה רוגל אלפר לא אסר לצרוך בינתיים (אם כי מי יודע,  אולי בעתיד יתברר שהם אשמים באיזה חטא אחר).   מצד שני,  כידוע,  מים גנובים ימתקו. וחוץ מזה לא ממש מתחשק לי לעשות את מה שרוגל אלפר מצווה,  ואם יחשדו בי בשל כך שאני לוקה בהתקרנפות או בהשתייכות למחנה של מירי רגב ושות',  אני אצטרך פשוט להתמודד עם הסיכון ועם תוצאותיו וזהו.