על הקטילה, בערך

בחמישי בערב עברנו על הרשימה המוצעת של 'בתים מבפנים' בתל אביב וסימנו לנו כמה מקומות שנרצה לבקר בהם בשבת.  בשישי בבוקר הופיע בהארץ מאמר שקטל קשות גם את הבתים ובעליהם וגם את מבקריהם,  וכינה את הפרויקט כולו 'מימונה של אשכנזים'.  אני כבר לא זוכרת על מה בדיוק יצא קצפה של הכותבת (אבל כן זוכרת שהיה שם משהו על פריבילגיות,  שזו מילה אופנתית שתמיד כדאי לאוורר בכל מיני הקשרים)  –   משום שבאמצע המאמר עייפתי ממנו והפסקתי לקרוא.  מכל מקום החלטנו שנלך בכל זאת,  גם כי היינו סקרנים לראות,  וגם כי מזה שנים רבות יש לנו נטייה לעשות 'דווקא' לביקורות קטלניות.

בשבת בצהריים נסענו לתל אביב והלכנו לכמה מן הנקודות המוצעות לביקור,  אבל בכל מקום היה תור ענקי ביותר ולא היו לנו זמן וסבלנות להישאר ולחכות,  מה גם שמן הים נשבה רוח כמעט מקפיאה וכל שערותיי ברחו מן הקליפס שכלא אותן ועפו לכל עבר.   אם כי אין הצדקה לתלונות על הקור,  שהרי בקרוב לא נזכור בכלל מה פירוש המילה הזאת:  קשים החיים בקיץ הישראלי,  במיוחד בתל אביב, ויש לברך על התמהמהותו,  אף שאין לי ספק כי בוא יבוא.

קצת חבל לי שפספסנו את הדירה במרומי בניין ברחוב הרברט סמואל,  או הירקון,  שכחתי כבר,  כי מה יכול להיות רע במרפסת גבוהה המשקיפה אל הים (חוץ מהרוח.  אבל נו,  היה לי סוודר).  אבל בסוף התנחמנו ב'צלמניה' שברחוב טשרניחובסקי (אף היא חלק מפרויקט הבתים מבפנים),  שהציעה  –  לצפייה ולמכירה  –  צילומי שחור-לבן מתל אביב של פעם.  רבים מהם הזכירו לי נשכחות,  ואחרים סתם היו יפים,  ולא מאוד פריבילגיים.

זה היה היום ה-83 של פוליאנה (היום הוא היום ה-84),  ועד עכשיו לא ברור לי אם הנ"ל הוא דיווח עצוב או שמח:  כי בסך הכול היה נחמד,  אבל חבל לי שניסינו להרגיז את עיתון הארץ ולא הצלחנו.

לא פוליאנה

ימים 35 – 37.  לא מצאתי שום דבר שראוי לפרסם בבלוג על דברים טובים,  למרות שרשמתי לי כמה קטנים במחברת.  אז במקום זה,  קצת טענות ומענות:

הייתי צריכה לנחש מראש שכך יהיה:  רוגל אלפר כתב היום בביקורת הטלוויזיה של עיתון 'הארץ' על הסרט התיעודי של אתמול בערב בערוץ 10 (על דפנה מאיר שנרצחה בעתניאל,  ועל משפחתה   –  נתן מאיר והילדים).  הייתי צריכה לדעת מראש איך תיראה הביקורת ואיך אתרגז בגללה,  והייתי צריכה להימנע מקריאה  –   אבל,  כרגיל,  אני הרבה יותר טובה בתיאוריה מאשר בפרקטיקה.

זה היה סרט נוגע ללב מאוד,  אבל אלפר מזהיר:  "אסור לצפות בסרט כזה צפייה אמפטית [כך במקור] וסנטימנטלית.  זה סרט פוליטי."  אז סליחה,  אבל אני דווקא כן צפיתי צפייה אמפתית,  וב-ת' דווקא (לידיעת המערכת והמגיהים).  בניגוד לכמה אנשים במקומותינו,  אני לגמרי מאמינה שמשפחות שכולות פלסטיניות מכל הסוגים יכולות לחוות יגון עמוק  –  אבל זה לא ממעיט בעיניי את עומק היגון של משפחות שכולות יהודיות.  לפחות מהבחינה הזאת,  נראה לי שכולנו באותה הקלחת.  אולי זו משמעותה של אמפתיה,  ואני דווקא בעֲדה.

נכון שהיה בסרט משפט תמוה אחד (ורק אחד) על אבן-מצבה שרק יהודים יגעו בה,  אבל אני,  בניגוד לאלפר,  הייתי מבררת למה התכוונו שם לפני שהייתי קוטלת. כל שאר הדברים שנאמרו בסרט לא נראים לי ראויים לקטילה בכלל,  אפילו אם הם משקפים צידוק אמוני של הדין  –  צידוק שאדם לא-מאמין (כמוני) יתקשה להבינו.  בכל מקרה, אני בכלל לא יודעת איך אפשר לכתוב בסגנון שאלפר כתב בו כשמדובר באנשים ששרויים באבל,  ועיניה העצובות של הילדה הקטנה ימשיכו לרדוף אותי עוד הרבה זמן   –  אבל אלפר כנראה רואה דברים אחרים,  חשובים יותר.

למשפט המסכם של הביקורת שלו,  "אני מחפש איזו אמת מידה משותפת עם נתן מאיר,  ולא מוצא",  אני בהחלט יכולה להאמין.  השאלה היא רק מי אחראי לכך  –  נתן מאיר,  או רוגל אלפר. ואולי דווקא האמפתיה החסרה    –  זו של בני אדם כלפי בני אדם,  לא חשוב מי הם   –   אולי דווקא היא הייתה יכולה לספק את אמת-המידה האבודה.

וביום השני

(מתוך מאת הימים)

  1. בגלל הסמסטר העמוס אני בהפסקה זמנית משיעורי ציור. אבל היות שעדיין מגרד לי לא פעם באצבעות, אני מתיישבת פה ושם מול דף הפייסבוק של Shozo Ozaki ומשרבטת בעיפרון העתקות של רישומים שלו.  לפעמים זה הולך לא רע.  אין טעם להציג פה את התוצרים,  אחרי הכול אלה ציורים שלו ולא שלי,  זה טוב רק בשביל התרגול.  אבל אני מקווה שהתמדה בעניין הזה תתרום משהו גם למיומנות שלי. הנַחַת נתרמת,  וגם זה טוב.
  2. בגלל שאני עסוקה בסמסטר עמוס ובדיווחי מאת הימים,  לא נשאר לי זמן לכתוב על פוליטיקה ואקטואליה,  וזה חייב להיות דבר חיובי.  אפילו על שערוריית בני ציפר אין לי זמן לכתוב,  הידד. לא שהנ"ל ממש ראוי לכך שמישהו ישכב על הגדר למענו,  אבל בכל זאת לא נותר לי אלא לתהות:  האיום הזה שמאיימים מי שמאיימים לבטל את המינוי לעיתון הארץ אלא אם כן יפוטר העיתונאי הסורר   –   בתקופה שבה בוכים השכם והערב על סתימת פיות  –  זה לא קצת מחטיא את המטרה?  לא משנה.  אין לי זמן בשביל זה עכשיו,  לשמחתי.
  3. לא טובים הדיווחים עכשיו בטלוויזיה.  אולי יש איזו שהיא נחמה בכך שלמרות הכול, שגרת-דיווחי-מאת-הימים נמשכת.  אם כי לא בטוח. איכשהו אין מנוס מלהכיר בכך שהפוסט המרוצה הזה יצא קצת עגמומי. נדמה לי שאת סעיף 3 עדיף למחוק.

בהמשך לקודם, ועוד

בטורו השבועי בהארץ (יום שישי, 12 בפברואר) נדרש בני ציפר הפעם לסוגיית הח"כים הערבים שנפגשו עם משפחות המחבלים.  ציפר כותב כבר הרבה זמן מאמרים שמוציאים את השמאל הישראלי מדעתו מרוב רוגז.  ראיתי אפילו שהתארגנה נגדו מחאה (משמאל) הדורשת להגלותו מן העמוד האחורי של העיתון אל עמוד הדעות,  שנחשב,  כנראה,  פחות נחשק.  אבל דומה שעורך הארץ עומד בינתיים בפרץ,  כי ציפר ממשיך לפרסם את מאמריו במקומו הקבוע (וזוכה אפילו לאיור מלַווה מדי שבוע).

אני מודה שאותי הוא בדרך כלל משעשע.  בעיניי הוא לא באמת קרנף,  כפי שאוהבים לטעון  –  הוא סתם ילד רע,  ומה שחשוב יותר  –  הוא ילד משועשע.  בדמיוני אני רואה אותו יושב בכורסתו,  משלב רגל על רגל,  ומתפוצץ מצחוק.  על כולם.  על כולנו.  בעצם,  גם על עצמו.  מדי פעם,  ולאו-דווקא לעתים רחוקות,  הוא גם אומר דברי טעם,  ואפילו מעז להתעקש לחרוג מהמשבצת ולהיות מקורי (אף שיש לו נטייה להסתבך לפעמים בטיעוניו-הוא ולהרחיק לכת עד כדי כך,  שאי אפשר עוד ליישר את סבך הפיתולים של רעיונותיו ולחלץ מתוכם את הנימוק ההגיוני).

איך שלא יהיה  –  לא הייתי כותבת על זה לולא מצאתי בטורו האחרון משהו שקשור בעקיפין לפוסט הקודם שלי. בגדול, ציפר טוען שם שהח"כים של בל"ד לא באמת מייצגים את הציבור הערבי-ישראלי בכללותו,  ושהערבים ישראל, ש"סיפורי שהידים מעניינים אותם כשלג דאשתקד", רוצים ברובם רק להשתלב ולחיות בשקט.  "לעזוב אנשים בשקט   –   זהו סוג של חירות דמוקרטית שלא שמים לב אליה מספיק," כותב שם ציפר,  ובצדק.  והוא מתגולל על "הנשמות הטהורות מהשמאל היהודי" שדורשות מן האוכלוסיה הערבית בישראל "לנפנף בזהותה הערבית" ולהזדהות עם בל"ד.  כי "את הפריבילגיה הזאת,  לשקוע בייאוש מתוק וניהיליסטי ולבלות את היום סתם בקניון,  הישראלי ממדור הנשמות הטהורות לא מוכן להרשות לערבים" (ההדגשות שלי).  המממ.  אולי יש בזה משהו.

אז הנה,  שוב,  יאוש מתוק בקניון.  אולי גם בני ציפר קורא את מירה מגן,  מי יודע.

*

ובלי קשר לנ"ל:
התאונה הזאת של האוטובוס,  אתמול בערב,  בכביש אחת,  בין לטרון וענבה:  פעמיים עברתי שם אתמול  –  בבוקר ואחר הצהריים  –  באוטובוס.  ושוב,  כתמיד,  חשבתי,  כמעט בדיוק שם,  אחרי לטרון בואכה ירושלים,  לפני הסדום ועמורה של שער הגיא  –  כמה ירוק שם הירוק,  וכמה גבוהים ודקים וצפופים הברושים על המורדות והפסגות,  וכמה דומות צמרותיהם לצריחים של כנסיות (כמו שכתבתי פעם כאן).

כל כך הרבה תפילות בואכה ירושלים,  ואף לא אחת מהן נענית.

סערה על גדר חיה

באיחור, כמה מילים על הספר גדר חיה של דורית רביניאן:
קראתי אותו לא מזמן,  וגם כתבתי עליו בבלוג יותר מפעם אחת (אפשר למצוא את הפוסטים  לפי התגיות 'דורית רביניאן' או 'גדר חיה' בענן התגיות שבדף הבית ובתחתית הפוסט הזה).  היו בו דברים שאהבתי יותר ודברים שאהבתי פחות,  אבל בגדול דעתי היא  שרביניאן היא סופרת מחוננת, ושגדר חיה כתוב היטב מאוד.  אמנם לא היה עולה בדעתי להמליץ עליו כחומר לימודי בבית הספר,  אבל משהומלץ  –  אין לי בעיה מיוחדת עם ההמלצה.

מעבר להסבר-הדחייה השנוי במחלוקת שנמסר ממשרד החינוך (בעניין ההתבוללות והכפשת החיילים), אני מניחה שלא אהבו שם גם את העובדה שהישראלים (כולל גיבורת הסיפור) לא יוצאים מי-יודע-מה-טוב בספר הזה.  וגם לא את התובנה שיהודים ופלסטינים כאחד קשורים בעבותות לאותה פיסת אדמה,  לאותה תבנית נוף ולאותו אקלים,  ומכאן שרב המאחד אותם מן המפריד ביניהם,  לפחות להלכה.   הסירוב להכניס את הספר לתכנית הלימודים מעיד שמקבלי ההחלטות שם אינם עמוקים וליברליים במיוחד,  ושהם בעיקר ימניים,  שמרנים ומפוחדים.  למרבה הצער הם כנראה גם אינם מבינים את ההבדל בין חינוך-לערכים (מוכתבים מגבוה)  לבין חינוך לחשיבה על ערכים.  כל זה לא מאוד מפתיע,  אפשר למצוא את זה על כל צעד ושעל,  אצל רבים וטובים  –  החל מחרדים החוששים שמא ייוודע לילדיהם שיש גם עולם חילוני,  וכלה בחילונים החוששים שילדיהם ייחשפו לתכנים יהודיים בכמויות גדולות מדי.  מי שאינו מצייד את מחונכיו ביכולת לבדוק,  לשפוט ולחשוב בעצמם,  פוחד תמיד פן תתגלה לעיניהם פיסת מציאות שמנוגדת לאינטרסים שלו.  מכל מקום,  ממשרד שנפתלי בנט עומד בראשו לא היו לי הרבה ציפיות,  על כן לא התאכזבתי במיוחד.

אבל מדחיית הספר כמתאים לתכניות הלימודים  ועד ל'שריפת ספרים' בסגנון הנאצי (הנה,  שוב הגענו לאותו מבוי סתום-אך-פופולרי) הדרך ארוכה,  אף שהפרלמנט של פייסבוק מתקשה להבין זאת.  'פסילה' כזאת של הספר לא אומרת כלום עליו ועל איכותו.  היא תלויה רק בהערכה (צודקת או מוטעית) על מידת התאמתו להוראה בקבוצת גיל מסוימת.  היא איננה צנזורה ואיננה חרם, ואיש אינו מונע מקבוצת הגיל האמורה לשאול את הספר בספרייה ולהתעמק בו כאוות נפשה.  הכללתו בתכנית הלימודים גם איננה פרס מיוחד לסופרת,  כמו שאי-הכללתו אינה פוגעת בחשיבות יצירתה או במוניטין שלה.

איך שלא יהיה  –   התפלאתי לשמוע שדורית רביניאן,  שאת כשרונה הספרותי אני מעריכה מאוד, בכלל התערבה בוויכוח,  ואף אמרה,  אליבא דעיתון הארץ, ש"בנט לא קרא את הספר,  השתמש ברטוריקה שקרית והוציא ציטוטים מתוך הספר מהקשרם.  הדברים אינם מוסיפים לכבודו של שר החינוך ומחמירים לאין שיעור את מעשה הפסילה."  יש להניח שהיא צודקת,  ובכל זאת מוזר לי שהיא בכלל הסכימה להגיב על העניין.  נכון שאני  –  מוצאי מהמאדים,  ולא סתם מהמאדים,  אלא מימי הביניים שלו;  ובכל זאת,  על פי תפיסתי התמוהה,  סופרים ויוצרים אינם צריכים להשתתף בוויכוחים על הפרשנות הנכונה ליצירותיהם,  ובוודאי שאינם צריכים להעיד על עיסתם.  ברגע ששחררו את יצירתם לאוויר העולם,  תפקידם הסתיים.  אנשים פירשו אותה שלא בשכל?  זה קורה,  שהרי לא כל הקוראים חכמים.  האפשרות שהספר ייקרא על ידי מי שלא יבין אותו כהלכה היא סיכון מקצועי שיש להשלים עמו מראש. בין כך ובין כך אי אפשר לכפות על אנשים להבין את מה שאינם יכולים או רוצים להבין,  ואין טעם לחזור ולשלוח אותם להכין שיעורי בית. זה לא יעזור.

מפי הטף

בהארץ של יום חמישי הופיע מאמר דעה קטן ויפה ("יש לך סכין?") של סג'א אבו פני,  סטודנטית ערבייה מאוניברסיטת חיפה.  היא מספרת שנסעה באוטובוס בעיר ומולה ישבו ילד יהודי קטן עם אמו.  הילד שמע אותה מדברת ערבית ושאל אם היא ערבייה.  כשנענה בחיוב,  שאל אותה אם יש לה סכין.  היא ענתה שאין לה,  אך הוסיפה שיש לה משהו אחר בשבילו:  חיבוק.  הילד קם וניגש אליה בחפץ לב וקיבל את החיבוק המובטח. אמו התנצלה,  וסג'א אבו פני ענתה לה:  "זו לא אשמתך".  סוף הסיפור.

האמת היא שאני לא בטוחה שאפשר למצוא כאן אשמים  –  למרות שהנטייה הראשונה שלנו,  כשמשהו מפריע לנו,  היא לחפש כאלה.  מה שהיה כאן דווקא נראה כמו סיטואציה מביכה ששלושה בני אדם טובים נלכדו בתוכה על לא עוול בכפם.  הילד לא בהכרח נחשף להסתות מרושעות,  אלא מן הסתם שמע פה ושם על סכינאים ערבים (ואיך אפשר לא לשמוע),  והסיק מסקנה ילדותית שגם מבוגרים ומנוסים ממנו עלולים ליפול אליה:  שמדובר במשוואה דו סיטרית של ערבים וסכינים.  ובניגוד למבוגרים,  שכבר למדו להסתיר  –  במידה זו או אחרת של ערמומיות  –  את פחדיהם ואת דעותיהם הקדומות,  הוא פשוט אמר בקול את הדבר הראשון שעלה בדעתו.

אבל אהבתי את תגובתה של סג'א אבו פני,  שהבינה  –  אינסטינקטיבית,  או מתוך ניסיון  –  שבמשאים ומתנים שמבוגרים מנהלים עם ילדים קטנים,  המבוגר אינו יכול להרשות לעצמו למלא את תפקיד השחקן הראשי בהצגה.  כי בהצגות האלה,  הילדים הם בקדמת הבמה.  וגם כשהם אומרים דברים פוגעניים,  ובמיוחד כשאין בכוונתם לפגוע,  אין זה מן התבונה לשקוע עמוק מדי בעוול שנגרם למבוגר ובפגיעה שפגעו בו. שום תועלת לא תצמח מזה.

סג'א אבו פני מצאה דרך שובת-לב לתמרן בתוך תקרית לא נעימה   –  ועל הדרך גם לתרום משהו מעודן ואופטימי להשקפת עולמו המתעצבת של ילד צעיר.  ועיתון הארץ,  שמרגיז אותי לא אחת ולא שתיים,  השכיל לפרסם את הסיפור האנושי הקטן הזה   –  ועל כך,  שלא כהרגלי,  יש לי רק מילים טובות להגיד.

לא קרנפית, כנראה

סוף סוף הגעתי לסופו של אל תיגע בזמיר. יכולתי לכתוב כאן איך,  תוך כדי קריאתו,  התברר לי בהדרגה,  יותר ויותר,  עד כמה מאמר הביקורת שקראתי עליו (ושגרם לי בכלל להתחיל לקרוא אותו שוב) היה גרוע,  ואיך הם ממש פיספסו שם את העיקר,  אבל החלטתי לרדת מזה.  לא משנה.

סמוך לסוף הספר,  כשקראתי על סקאוט שעומדת במרפסת הכניסה של בית רדלי (הסמוך לבית פינץ'),  ליד החלון עם התריס,  התחוור לי פתאום שבכל השנים הרבות  שבהן קראתי את הספר הזה שוב ושוב,  ציירתי בדמיוני את בית רדלי כאילו הוא נראה בדיוק כמו בית השכנים שליד בית הוריי.  ממש כך.  גם החצר האחורית וגם הקדמית,  וגם השער,  וגם המרפסת הקדמית והאחורית (אבל מעניין שאת בית משפחת פינץ' לא דמיינתי מעולם כבית הוריי,  למרות שמבחינת המיקום והשכנות,  זו הייתה השוואה מתבקשת).

אני תמיד נוטה לצייר לעצמי בראש איך נראים דברים המתוארים בספרים,  אבל רק עכשיו עלה בדעתי שכל השנים דמיינתי לעצמי את בית רדלי בדיוק כך.  וזה נורא הפתיע  אותי פתאום,  וגם העציב  –  כי גם בית הוריי וגם בית השכנים כבר מזמן לא קיימים:  שניהם נעקרו ונתלשו,  ובמקומם נשתלו שם שני בתים משותפים.  ובית רדלי ובית פינץ' בין כך ובין כך לא היו קיימים באמת מעולם.

*

עד עכשיו לא כתבתי כלום על הסערות המדוברות האחרונות (הנשיא ו'שוברים שתיקה' וערוץ 20 וכל השאר).  בעיתון לאנשים חושבים נטען לאחרונה ש(כמעט) כולנו התקרנפנו,  ושאנשים פוחדים להגיד את דעתם ומעדיפים לשתוק ולהשתלב באווירה הכללית.  אז רק רציתי להגיד,  למקרה שמישהו מהעיתון מתעניין,  שלא בטוח שהתקרנפתי,  ושבטוח שאני לא פוחדת להגיד את דעתי.  גם לא ברור לי מה כבר יכול להיות כל כך מפחיד בלהגיד שלדעתי הנשיא הוא איש ראוי בהחלט,  שמסע ההכפשה נגדו מכוער וחסר-תרבות,  שאת 'שוברים שתיקה'  –  אף שפעילותם בחו"ל אינה חביבה עליי  –  אסור להשתיק,  ושהתעמולה של 'אם תרצו' היא מבחילה.  זהו,  נדמה לי שעברתי ביעף על כל הנושאים השנויים במחלוקת.  אה,  לא,  עוד משהו שכמעט שכחתי:  הכלבה של משפחת נתניהו לא מעניינת אותי בכלל,  אפילו לא טיפה.

העניין הוא לא הפחד,  אלא המיאוס.  אני קוראת את מה שכולם כותבים בדעתנות,  בלעג מר,  בפה גדול ובתוקפנות,  ואין לי כוח להיכנס לקלחת הזאת.  אם לא אכתוב על ענייני דיומא בסרקאזם תוקפני או יללני,  זה לא יעניין אף אחד;  וסרקאזם תוקפני או יללני הוא לא כוס התה שלי.  אז אני שומרת את האנרגיות שלי לעניינים מועילים יותר.

*

פסוקו של יום?  מיס מודי אטקינסון מ-אל תיגע בזמיר אמרה שהדברים אף פעם אינם גרועים כמו שהם נראים.  ואטיקוס פינץ' אמר שרוב בני האדם הם ממש בסדר,  כשסוף סוף מתפנים לראות אותם.  ואני  –  יעזור לי אלוהים,  קרנפית או לא   –  ממש מקווה שהם צדקו.  למרות שאני לא ממש בטוחה.
לפחות לא כרגע.

שגרת-לא-אינתיפאדה

* בסביבות עשר בבוקר יצאתי לסדר משהו בעיר.  אני לא יכולה להגיד שהרחובות שוממים,  אבל הם נראים לי שקטים מכרגיל. לא הרבה אנשים ואפילו לא הרבה מכוניות.  חתול מתנמנם בשמש על מקומונים שמישהו השאיר על ספסל.  על ספסל אחר,  שתי זקנות חירשות מדברות בעירנות בשפת הסימנים.  הן צוחקות,  ואני מקנאה בהן.  אולי באמת עדיף להיות חירשים בימים טרופים כאלה. בינתיים,  בשמיים,  מדי פעם טרטור של הליקופטר.  היום זה מורט את עצביי:  הליקופטרים אף פעם לא מבשרים טוב.

* לא קניתי גז פלפל.  ממילא אין לי מושג מה עושים אתו ביום-פקודה,  אז שיישאר בחנות בשביל מי שכן יודע.  בין כך ובין כך צריך להסתכל כל הזמן מעבר לכתף כשהולכים ברחוב,  כי רוכבי האופניים החשמליים לא תמיד זוכרים שהמדרכות נועדו להולכי רגל.

* כמובן,  זו לא הפעם הראשונה.  אנחנו כבר מתורגלים בעתות חירום.  בהתחלה לא בטוחים שזה באמת זה,  אחר כך מקווים שזה תכף יחלוף,  ובהדרגה נובטת ההבנה שזה כאן בשביל להישאר.  ואז לומדים טכניקות של הישרדות:  החשובה שבהן,  לא להתמכר לשידורי חדשות.
Easier said than done .

* בשבוע הבא מתחילים הלימודים אצלנו.  זה אומר פעמיים בשבוע בירושלים.  The  Final Frontier ,  נדמה לי שכך אמרו ב'מסע בין כוכבים',  למרות שלא בטוח שברעננה יותר טוב.  ירושלים,  העיר של האורות היפהפיים בין ההרים בחושך.  לפעמים יהיה לי טרמפ,  לפעמים לא.  אתמול ראיתי בטלוויזיה את המשטרה (יס"מ/ימ"מ/או איך שקוראים לזה) פורצת לתחנה המרכזית בירושלים בחיפוש אחר מחבל מסתתר.  אמרו שהם סורקים את הקומה השלישית,  זו שאני מכירה בה כל מרצפת.  אבל בצילום ראו אותם (עם קסדות ונשקים וככה) דווקא בקומה השנייה.  היס"מ בין הדוכנים של 'מגנוליה',  יורד במדרגות הנעות בתום החיפוש.  ריבונו של עולם,  אתה מסתכל על זה?  או שגם לך כבר אין כוח?

* ושוב אני יכולה רק להגיד תודה שהילדים שלי כבר גדולים.  לפחות מהתהיות המענות האלה,  אם זה בסדר להרשות להם ללכת לעיר לקנות עיפרון,  אני כבר פטורה.  אם כי אני זוכרת אותן היטב מהפעמים הקודמות,  ולבי-לבי לכל מי שמתענה בהן עכשיו.

* ובכל זאת הרהרתי הבוקר,  ביני לביני,  שכבר אין לי כוח,  למרות שזה רק התחיל.  יש איזו רוויה אחרי אלף ואחד משברים קודמים.  מצד שני,  עדיף לא לספר בפריים-טיים שאין לי כוח,  כי לא בא לי לגרום נחת למי שרוצים להתיש אותי.  מצד שלישי,  הבלוג שלי הוא לא פריים-טיים,  אז מותר לי.

* מעל לכול,  הייאוש:  לא משנה מה נעשה,  הכול בידי פייסבוק.  אפשר למשל להשתדל להשאיר בחיים סכינאים-ילדים,  אבל זה לא ישנה כלום:  ברשת יופצו הסרטונים הצפויים,  ואחר כך אבו מאזן יספר בנאום לאומה שנער פלסטיני נרצח בדם קר.  אפילו יראה תמונה כדי להוכיח.  זה שהנער מאושפז בחיים בבית חולים לא ממש משנה:  מוחות רופסים בולעים כל מעשייה שמוגשת להם,  ולעזאזל העובדות.  אגב,  לא רק אצל הפלסטינים,  גם אצלנו:
Great minds think alike .

*  אני יכולה להבין שמנהיגי המגזר הערבי מתעצבנים כשהם נדרשים "לגנות".  יש משהו פטרוני ומתנשא בדרישה כזאת.  אבל בכל זאת אני מחכה שמישהו, איפה שהוא, יאמר כבר איזו מילה על האסון שבהרעלת מוחותיהם של ילדים ובשליחתם להרוג ולהיהרג,  ואני תמהה ששום מנהיג אחראי לא מוצא לנכון להגיד על זה משהו.  לוסי אהריש אומרת,  ואני מניחה שרבים בחברה הערבית חושבים כמוה,  אבל לא מעזים להגיד.  בדיוק בגלל זה צריך שהמנהיגים יעזו,  אחרת הם בסך הכול מונהגים,  ויש הבדל בין השניים.

* אז מפייסבוק אני משתדלת להימנע.  מרפרפת מהר מדי פעם,  לא מסתבכת בשום ויכוח,  'מחלקת כוכביות' רק כשאני נתקלת במישהו שזוכר להתייחס לבני אדם כאל פרטים ולא כאל נציגי קבוצות.  נזהרת ממילים כמו 'אתם' ו'אנחנו'.

* אבל סיבוב בוקר בהארץ הוא,  למרות הכול,  כמעט בלתי נמנע.  שאלו אותי פעם למה אני כותבת רעות רק על העיתון הזה ולא על עיתונים אחרים.  התשובה פשוטה:  אני כמעט לא רואה עיתונים אחרים,  ובניגוד לכל מיני אנשים,  אני כותבת רק על מה שאני מכירה,  ולא על מה שאני לא.

* אז סיבוב הבוקר הנ"ל בעצם מיותר:  ארי שביט משנה את דעתו כל פעם על פי כיוון הרוח,  נורא קשה לעקוב אחריו ולרדת לשורשי כוונתו.  לעומתו גדעון לוי כותב כל הזמן את אותו הדבר בדיוק.  החידוש היחיד אצלו הוא שהיום הוא עבר מדיבורים על 'אנחנו' לדיבורים על 'אתם' ("מה חשבתם",  בעמוד 2 מצד שמאל).  אם כי אצלו זה לא חידוש מהותי,  כי בניגוד להגדרות המילוניות,  אליבא דגדעון לוי 'אנחנו' ו'אתם' זה בדיוק אותו דבר,  לאמור:  'כולם,  חוץ ממני'.

* לפעמים צר לי עליו ועל שכמותו.  דומה שהם מביטים כה וכה בייאוש חסר אונים ותוהים במרירות אנה פנה זיוום.  אולי הם שואלים את עצמם איך זה שהם כותבים כל השנים דברים נכונים וצודקים כל כך,  ובכל זאת כל המטומטמים לא משתכנעים. התשובה היא כמובן בגוף השאלה:  כשמתייחסים לאנשים כאל מטומטמים  –  הם לא מקשיבים.  מין חוק טבע שכזה.
כמה פשוט,  ככה עצוב.

על הזמיר

קשים ורעים הימים.  נוכח כל דברי ההבל האלימים ו/או המתחסדים ששמעתי וקראתי בכל מקום,  נאלמתי לגמרי.  מה עוד נותר לומר?  אפילו 'חג שמח' קשה לאחל.

אחרי שקראתי הבוקר כמה מאמרים בעיתון הארץ והתרגזתי מרובם והחלטתי לחדול מזה,  נתקלתי שם במאמר ביקרת שכתבה עלית קרפ על הספר אל תיגע בזמיר (To Kill a Mockingbird) של הרפר לי, שיצא לאחרונה בתרגום חדש ("ספר הצקצוקים",  הארץ ספרים,  2 באוקטובר.  קישור לגרסת האינטרנט –  כאן).  והיות שמדובר בספר שאני אולי הכי אוהבת בעולם,  נעצרתי לקרוא את המאמר. ושוב התרגזתי.

את המאמר אפשר אולי לסכם בקצרה כך:  אנו הישראלים אוהבים את הספר בלי שנהיה ערים לעובדה שהוא צריך להזכיר לנו את עצמנו;  אנו מצקצקים אל מול הגזענות המתוארת בו בלי להרגיש שהוא "תמונת ראי למה שקורה כאן ועכשיו"; כי "כולנו רוצים להישאר במעגל הראשון של המצקצקים,  שבו כולנו צודקים ויפי נפש במובן החיובי של המילה".  את המסקנות הללו על החברה הישראלית מסיקה קרפ מתוך "עיון קצר באתרי הקוראים השונים" שכתבו על התרשמותם מהספר.

אין לי כוח להתחיל עכשיו לפרק לגורמים את כל חלקיהן של האמירות הנ"ל ולנתח את הבעייתיות שבהן.   לו הייתה לי סבלנות,   הייתי מתחילה אולי מפירוש המילים 'אנחנו' ו-'כולנו'. הייתי גם תוהה על השיטה החסכנית שבה חוקרת קרפ את החברה הישראלית בכללותה.  אבל אין לי סבלנות, ולכן אסתפק בהערה אחת על הפרשנות שמציעה קרפ לשם הספר:  אל תיגע בזמיר.

הזמיר איננו רק סמל ל"קולו של עורך הדין שיוצא להגנת השחורים",  כפי שמוסבר במאמר.  האמת היא שאני בכלל לא בטוחה שזה מה שהוא מסמל בספר,  שהרי הרפר לי הסבירה בעצמה, בעמודים האחרונים שלו, מה כוונת הכותרת  –  ואני אנסה להראות זאת להלן (ולמרות שמדובר בספר ותיק עד מאוד,  אשתדל בכל כוחי להימנע מספוילרים,  אף שזה עולה לי בבריאות).

אל תיגע בזמיר איננו רק סיפורה של עיירה גזענית בדרום ארצות הברית באמצע המאה העשרים.  סיפורים כאלה הרי יש למכביר.  אבל הספר הזה מציע גם הרהור על האופן שבו אנשים הגונים יכולים לפעול נוכח גזענות כזאת  –  ואנשים הגונים כאלה יש בכל מקום,  גם בעיירות בדרום ארצות הברית,  וגם בישראל.  וגם בכל מקום אחר שיש בו גילויי גזענות  –  ויש הרבה מאוד מקומות כאלה בעולם.

מעבר לכל זה עוסק הספר  גם בסיפור התבגרותם של שני ילדים בתקופה ובסביבה בעייתיות מאוד.  התמזל מזלם ואביהם הצליח להעבירם דרך היורה הרותחת סביבם בלי להפכם לשונאי אדם,  וזה לא הישג של מה בכך.  בזכותו למדו,  בין השאר,  שכל אספסוף מורכב מבני אדם,  ושאפשר לעצרו בדיוק בגלל אנושיותו (A mob's always made up of people,  no matter what…  a gang of wild animals can be stopped,  simply because they're still human ).

ועוד למדו שהציווי לא להרוג זמיר מתייחס גם לעניינים שאינם קשורים בציד ציפורים.  וכך מסבירה סקאוט בת השמונה, לקראת סוף הספר,   שחשיפת זהותו של האדם שהציל את מי שהציל ממוות אלים משולה להריגת זמיר:  בשל אופיו המיוחד מאוד של אותו אדם,  הוא לא יהיה מסוגל לשרוד מול גלי ההתעניינות וההערצה שהחשיפה תעורר כלפיו
("?It'd be sort of like shootin' a mockingbird, wouldn't it").
אשר על כן, כדי להצילו מגורל כזה,  ראוי אפילו לקבור את הפרשה ולא לגלות לציבור את פרטיה.

והחלק הזה של הסיפור אפילו לא קשור לגזענות.  חבל לשטח ספר מורכב ומעמיק כל כך לכדי פמפלט דק וצעקני.  וחבל להסיק מסקנות גורפות על סמך מידע חלקי.

יש בלוגר אחד בישראבלוג שאני מאוד אוהבת לקרוא.  אחת מהקטגוריות שהוא יצר בשביל הבלוג שלו היא "גועל נפש",  כך הוא קרא לה,  ובה הוא מציג דברים שהרגיזו אותו.  אני תוהה אם אני לא צריכה לארגן לעצמי קטגוריה כזאת גם בבלוג שלי.  אני בטוחה שהיא תתמלא במהירות.

פוסט לראש השנה

הצרה  עם מזג האוויר המבחיל הזה היא שהאוויר פשוט לא זז.  לכן האובך מתקשה להתפזר והלחות הארורה לא מתאדה.  יצאנו בערב לסיבוב רגלי קטן ליד הים וראינו:  שום צמחייה לא זזה.   בכלל.  לא צמרות הדקלים ולא מחטי האורנים ולא ענפי השיחים:  פסלי עצים.  וזה דווקא באזור שהוא בדרך כלל ברוך-רוחות עד מאוד.

נזכרתי בסיפור על מתן תורה,  שאז "ציפור לא צייץ,  עוף לא פרח,  שור לא געה,  רוח לא נשב,  הים לא הזדעזע."  כנראה זה היה בערך כך.  אם כי שם כתוב גם ש"כל העולם שתק והחריש",  וקשה לומר שזה מה שקורה עכשיו.  הנה,  אחרי כמעט שלושה שבועות בספרד חזרתי לקרוא בעיתון הארץ,  כולל המונולוג של יוסי שריד על הסיבות שבגללן  'כבר אינו אוהב את המולדת' (ציטוט לא מדויק)   –  וחשכו עיניי. מדהים איך האנשים האלה באמת לא מבדילים בין ארצות לבין ממשלות.

לא משנה.  שתהיה לכולנו שנה טובה,  עם מזג אוויר נסבל.  עם הברברת כבר נסתדר איכשהו:  אחרי הכול,  בזה יש לנו המון ניסיון.