על הזמיר

קשים ורעים הימים.  נוכח כל דברי ההבל האלימים ו/או המתחסדים ששמעתי וקראתי בכל מקום,  נאלמתי לגמרי.  מה עוד נותר לומר?  אפילו 'חג שמח' קשה לאחל.

אחרי שקראתי הבוקר כמה מאמרים בעיתון הארץ והתרגזתי מרובם והחלטתי לחדול מזה,  נתקלתי שם במאמר ביקרת שכתבה עלית קרפ על הספר אל תיגע בזמיר (To Kill a Mockingbird) של הרפר לי, שיצא לאחרונה בתרגום חדש ("ספר הצקצוקים",  הארץ ספרים,  2 באוקטובר.  קישור לגרסת האינטרנט –  כאן).  והיות שמדובר בספר שאני אולי הכי אוהבת בעולם,  נעצרתי לקרוא את המאמר. ושוב התרגזתי.

את המאמר אפשר אולי לסכם בקצרה כך:  אנו הישראלים אוהבים את הספר בלי שנהיה ערים לעובדה שהוא צריך להזכיר לנו את עצמנו;  אנו מצקצקים אל מול הגזענות המתוארת בו בלי להרגיש שהוא "תמונת ראי למה שקורה כאן ועכשיו"; כי "כולנו רוצים להישאר במעגל הראשון של המצקצקים,  שבו כולנו צודקים ויפי נפש במובן החיובי של המילה".  את המסקנות הללו על החברה הישראלית מסיקה קרפ מתוך "עיון קצר באתרי הקוראים השונים" שכתבו על התרשמותם מהספר.

אין לי כוח להתחיל עכשיו לפרק לגורמים את כל חלקיהן של האמירות הנ"ל ולנתח את הבעייתיות שבהן.   לו הייתה לי סבלנות,   הייתי מתחילה אולי מפירוש המילים 'אנחנו' ו-'כולנו'. הייתי גם תוהה על השיטה החסכנית שבה חוקרת קרפ את החברה הישראלית בכללותה.  אבל אין לי סבלנות, ולכן אסתפק בהערה אחת על הפרשנות שמציעה קרפ לשם הספר:  אל תיגע בזמיר.

הזמיר איננו רק סמל ל"קולו של עורך הדין שיוצא להגנת השחורים",  כפי שמוסבר במאמר.  האמת היא שאני בכלל לא בטוחה שזה מה שהוא מסמל בספר,  שהרי הרפר לי הסבירה בעצמה, בעמודים האחרונים שלו, מה כוונת הכותרת  –  ואני אנסה להראות זאת להלן (ולמרות שמדובר בספר ותיק עד מאוד,  אשתדל בכל כוחי להימנע מספוילרים,  אף שזה עולה לי בבריאות).

אל תיגע בזמיר איננו רק סיפורה של עיירה גזענית בדרום ארצות הברית באמצע המאה העשרים.  סיפורים כאלה הרי יש למכביר.  אבל הספר הזה מציע גם הרהור על האופן שבו אנשים הגונים יכולים לפעול נוכח גזענות כזאת  –  ואנשים הגונים כאלה יש בכל מקום,  גם בעיירות בדרום ארצות הברית,  וגם בישראל.  וגם בכל מקום אחר שיש בו גילויי גזענות  –  ויש הרבה מאוד מקומות כאלה בעולם.

מעבר לכל זה עוסק הספר  גם בסיפור התבגרותם של שני ילדים בתקופה ובסביבה בעייתיות מאוד.  התמזל מזלם ואביהם הצליח להעבירם דרך היורה הרותחת סביבם בלי להפכם לשונאי אדם,  וזה לא הישג של מה בכך.  בזכותו למדו,  בין השאר,  שכל אספסוף מורכב מבני אדם,  ושאפשר לעצרו בדיוק בגלל אנושיותו (A mob's always made up of people,  no matter what…  a gang of wild animals can be stopped,  simply because they're still human ).

ועוד למדו שהציווי לא להרוג זמיר מתייחס גם לעניינים שאינם קשורים בציד ציפורים.  וכך מסבירה סקאוט בת השמונה, לקראת סוף הספר,   שחשיפת זהותו של האדם שהציל את מי שהציל ממוות אלים משולה להריגת זמיר:  בשל אופיו המיוחד מאוד של אותו אדם,  הוא לא יהיה מסוגל לשרוד מול גלי ההתעניינות וההערצה שהחשיפה תעורר כלפיו
("?It'd be sort of like shootin' a mockingbird, wouldn't it").
אשר על כן, כדי להצילו מגורל כזה,  ראוי אפילו לקבור את הפרשה ולא לגלות לציבור את פרטיה.

והחלק הזה של הסיפור אפילו לא קשור לגזענות.  חבל לשטח ספר מורכב ומעמיק כל כך לכדי פמפלט דק וצעקני.  וחבל להסיק מסקנות גורפות על סמך מידע חלקי.

יש בלוגר אחד בישראבלוג שאני מאוד אוהבת לקרוא.  אחת מהקטגוריות שהוא יצר בשביל הבלוג שלו היא "גועל נפש",  כך הוא קרא לה,  ובה הוא מציג דברים שהרגיזו אותו.  אני תוהה אם אני לא צריכה לארגן לעצמי קטגוריה כזאת גם בבלוג שלי.  אני בטוחה שהיא תתמלא במהירות.