זה כבר הפוסט השלישי ברציפות שמוקדש לענייני 'חבל על דאבדין'. אולי צדקה מניפה כשכתבה בפוסט שלה על צרות שבאות בצרורות משולשים.
על עמוס עוז כתבתי כבר הרבה פעמים. את כתיבתו אני אוהבת יותר מכתיבתם של כל הסופרים הישראלים האחרים. וזאת למרות שחזרתי וכתבתי לא פעם שאני מתחברת יותר לכתיבה של נשים – ולמרות העובדה שהוא לא היה אישה. אני באמת חושבת שהוא היה קוסם במילים, למרות שהיה מודע מאוד גם לחולשתן – ושידע להביע באמצעותן תחושות מאוד עמוקות.
אהבתי את רוב ספריו, גם אם לא את כולם. קשה לי מאוד לדרג איזה ספר יותר ואיזה פחות. אולי – אולי – את אותו הים קצת יותר מאחרים: ספר משונה במקצת, שלא זכה להצלחה אדירה, ושבנוי קטעים-קטעים של פרוזה לירית ענוגה וחודרת-לב, המספרת סיפור מאוד אנושי. כמו רבים אחרים מסיפוריו: מאוד אנושיים, לא פעם חומלים.
אני זוכרת שפעם ביקשתי מתלמידיי, במבחן סוף השנה, להוסיף סימני פיסוק בטקסט נתון. בחרתי לצורך כך בפרק קטן מתוך אותו הים, שאותו קיצרתי ושיניתי קצת כדי שיתאים לסַד הבחינה, והסרתי מתוכו את סימני הפיסוק. הטקסט ההוא תיאר את אַלְבֶּר, האלמן המזדקן וחשוך-הנכדים, המנסה להרדים את שני נכדיה הקטנים של ידידתו בֶּטִין ("עוצם את עיניו ושומר", עמ' 171).
באמצע הבחינה שמעתי פתאום התלחשות בין שתי תלמידות, וכשגערתי בהן על כך (בכל זאת, טוהר בחינות וכו'), נשאו שתיהן את מבטן מתוך שאלון הבחינה, ואחת מהן אמרה, כשעיניה כמעט לחות: 'אבל זה קטע כל כך יפה'. ואני חשבתי איך שפר מזלו של עמוס עוז, שאנשים מתרשמים מיפי כתיבתו אפילו כשהם נבחנים עליה.
את עמוס עוז ציטטתי כבר המון פעמים, פה ושם. הפעם בחרתי שני קטעים קצרים מתוך אותו הים. הסיבה לבחירתי היא, בין היתר, שלמרות שהוא לא היה אישה, הוא ידע לתת לנשים לדבר מתוך כתיבתו.
בקטע הראשון מספרת בטין הנ"ל לאלבר הנ"ל על נכדיה הנ"ל:
"כל שבת מביאים לי את הנכדים, אחת טָלֶה / אחד גדי, אחת קוראת לי טַתה טִי אחד אוהב / למרוט אותי. בליל שבת ישנים תמיד אתי / משני צדדיי במיטתי. אני שומרת על שניהם / מחלום רע ומִקָרָה, והם שניהם שומרים אותי / מבדידותי וממותי" (עמ' 164).
והקטע השני הוא מונולוג של נדיה, אשתו המתה של אלבר, שבדרכו המוזרה של הספר הזה, גם לה יש מה להגיד על עלילתו:
זאת אני
"עכשיו אני. אני הייתי נדיה ועכשיו / לא רוח לא גלגול לא רפָאות. כעת / אני נשימות השינה של בני על מצע / הקש אני תרדמת האישה שראשה נח / על כתפו אני גם תנומת בעלי שצנח / לישון על ספת הסלון אני חלום כלתי / שמצחה על דלפק המלון אני רפרוף / וילון שהים מרעיד בחלון. זאת אני. / אני ישֵנים." (עמ' 158).
גם עמוס עוז ישֵנים עכשיו. תהא מנוחתו נכונה, ויהא זכרו ברוך, מאוד מאוד.
