על הפחד להגיד

במדור ביקורת הטלוויזיה של הארץ אתמול (יום ראשון) כתבה רוית הכט על הופעתה של ענת וקסמן שלשום (שבת) בערוץ 2   –   הופעה שבה פחות או יותר התנצלה על אמירותיה הקודמות בעניין מצביעי הליכוד ש"יוצאים מן החורים",  וסיפרה בדמעות על הרדיפה ההיסטרית שרודפים אותה מאז. בהקשר הזה ניתחה הכט את יחסי הכוחות בין התקשורת השמאלנית לשלטון הימני,  והסיקה שלמרות שמאליותה של הראשונה, היא למעשה משרתת את השני.

בעצם,  חבל לשחת מילים נוספות על הפרשה האומללה הזאת.  ענת וקסמן היא שחקנית מחוננת; דעותיה הפוליטיות אינן חשובות יותר מדעותיו של אף אחד אחר;  דבריה הנזכרים היו מיותרים ומעליבים;  והקריאות להחרימה הן הזויות.  לכל העניין אין חשיבות של ממש,  ונותרו לי רק שתי תמיהות:  הראשונה,  על שאנשים בוגרים ומנוסים המכירים היטב את הקהל ואת התקשורת המודרנית על כל ענפיה וכוחותיה,  חוזרים ונכשלים שוב ושוב בלשונם,  ואחר כך מוכּים בתדהמה נוכח התוצאות הקשות.  והשנייה,  על שבאלף השלישי לספירה יש עדיין עיסוק נלהב כל כך בחרמות ובנידויים,   שהם,  כמדומה,  שרידים מבחילים למדי מימי הביניים ואף מן התקופות שקדמו להם.

מכל מקום,  לא הייתי נדרשת כלל לסוגייה הזאת לולא הייתה רוית הכט מסיימת את מאמרה במשפט האפוקליפטי הבא:
"אחרי פרשת וקסמן, אנשי ציבור,  בעיקר מהשמאל, יפחדו להגיד דברים מטומטמים כדברי טעם" [ניסוח תמוה במקצת,  ויש להניח שכוונתה הייתה שיפחדו להגיד גם דברים מטומטמים וגם –  ובעיקר (?)  –  דברי טעם].

ועל זה דווקא יש לי מה להגיד.  זה אולי לא מאוד אופנתי להגיד את זה,  בוודאי לא בעולמנו החדש והאמיץ,  ששוכניו מאמינים שכל מחשבה שנובטת במוחם חייבת לקפוץ מיד החוצה דרך שפתיהם או מקלדתם,  ולזכות בהקדם במחיאות כפיים נלהבות.  ובכל זאת אומַר שנראה לי שלא ייגרם שום נזק אם אנשי ציבור וגם אנשים פרטיים,  מהשמאל וגם מהימין, יחשבו פעמיים לפני שהם מתבטאים (בכתב או בעל פה) בפני קהל,  בנושאים פוליטיים וגם בכאלה שאינם פוליטיים.  לא יתחולל אסון אם הם ישקלו היטב,  מבעוד מועד,  אם הדברים שהם עומדים להביע אינם מטומטמים.  אגב,  גם לדברים שנדמים כדברי טעם יש לפעמים תכונה מוזרה שכזאת   –  שהם מתבררים כמטומטמים רק בדיעבד.  על כן ראוי לחשוב היטב,  ובקפדנות,  לפני הבעתם,  אם לא עדיף לגנוז אותם. ודווקא לא בגלל הפחד מהשלטונות ומאבירי ההחרמות,   אלא פשוט למען הטעם הטוב.

בניגוד לרוית הכט, לא רק שאינני חוששת שסוף העולם יגיע מיד בעקבות החשיבה-היתרה-הזאת-שטרם-דיבור,  אלא שאני אפילו מעזה לחשוב שתצמח מכך לא מעט תועלת בשביל כולנו   –   אנשי ציבור והדיוטות כאחד.  קצת איפוק עשוי להפחית במידה ניכרת את כמויות הקשקשת שגודשות את עולמנו,  ואפילו לתבל את חיינו הרועשים בטעמים חדשים ומלהיבים של שקט.

מודעות פרסומת