מוֹתר הרכילות

יצא שישבתי פה ושם בספריית המכללה כדי לדפדף בספרו של יובל נח הררי,  קיצור תולדות האנושות.  בעיקר עיינתי בעמודים המוקדשים ל'מהפכה הלשונית' (לפני 70 אלף שנה,  אם אני לא טועה),  ובהמצאת הכתב (הרבה יותר מאוחר מן הנ"ל).  זה נראה ספר קל לקריאה ומאלף מאוד,  ואולי באמת הייתי צריכה לקרוא אותו מתחילתו עד סופו,  אבל אין מצב שאספיק בשלב זה של חיי.  בנושא הכתב לא מצאתי הרבה פרטים שלא ידעתי עליהם מקודם,  אבל בעניין הלשון דווקא כן,  וכמה מן הדברים שם הרשימו אותי כל כך שהעתקתי אותם לעצמי,  שלא אשכח.

הררי סוקר שם את התנאים והגורמים שהובילו להתפתחותה של השפה האנושית.  אחד מהם הוא כדלהלן: "השפה התפתחה כדי שנוכל לרכל… מותר האדם מן הבהמה הוא הרכילות" (עמ' 32). זה נשמע משעשע,  אבל כוונתו בנ"ל היא הצורך האנושי לעיסוק במידע חברתי.

בהמשך הוא מסביר שהישג חשוב הרבה יותר של השפה האנושית  (בניגוד לדרכי תקשורת שונות בעולם החי) הוא יכולתה לדבר על מה שלא באמת קיים (למשל,  על מיתוסים ואגדות).  "למיטב הבנתם של היסטוריונים, אין בעולם אֵלים,  אין לאומים, אין חברות עסקיות, אין כסף, אין זכויות אדם,  אין חוקים ואין צדק  –  אלא בדמיונם המשותף של בני האדם" (עמ' 37).  כלומר,  תודות לשפה שיכולה לעסוק גם במה שלא קיים.  כמובן,  דמיון אינו נתפס כאן כדבר רע.

כתוצאה מן הנ"ל,  "בני אדם טוו עם השנים רשת סבוכה להפליא של מילים… אם כל בני האדם ישכחו לפתע את שפתם,  או יאבדו את היכולת לדבר על דברים שלא קיימים במציאות,  חברת פיג'ו תיעלם מיד,  ויחד אתה ייעלמו גם הדת,  המדינה,  הלאום,  הכסף וזכויות האדם" (עמ' 40).

המממ.  חומר למחשבה.

ואחרי שנקשרו כל הכתרים האלה לראשה של היכולת האנושית,  אקנח בכמה מילים מתוך קלהיימרין של ענת פרי,  שאני עדיין קוראת גם אותו.  כמה מילים על מעגל קסמים לא מאוד מחמיא שיוצרים בני אדם, בין השאר באמצעות יכולתם הלשונית (ואני לא זוכרת כרגע אם זה בתקופה של מלחמות העולם או לפניהן או אחריהן, וזה גם לא מאוד משנה):

"הצ'כים שנאו את הסלובקים ואמרו לכל מי שרצה ושלא רצה לשמוע שבכול אשמים הסלובקים…  הפולנים,  לעומתם,  שנאו מאוד את הצ'כים.  הם שנאו את הצ'כים יותר מאשר את הגרמנים והרוסים.  ההונגרים העדיפו לשנוא את הרומנים ששנאו אותם בתמורה,  וכולם ביחד שנאו את היהודים… (עמ' 99).

שמחה וששון.  כל הדברים שציטטתי בפוסט נשמעים די מבודחים,  אבל בעצם הם לא.

מודעות פרסומת

מילות היחס, ועוד

אמש,  לפני כיבוי אורות,  אמרתי לראש המשפחה:
–  זה שצריך לפחוד גם מטילים של הג'יהאד האיסלאמי וגם מרעידת אדמה  –  זה יותר מדי פחדים בשביל לילה אחד.

ראש המשפחה פיהק בשוויון נפש.  הוא אחד מן האנשים שאינם מטרידים את מוחותיהם בנושאים שאינם תלויים בהם.  הם שייכים למפלגה שדואגת בשביל,  בעוד שהמפלגה שלי דואגת בגלל. הכול תלוי במילות היחס,  תמיד ידעתי את זה. על פניו נדמה שהמפלגה היריבה הרבה יותר נבונה ומעשית,  אבל לדעתי המפלגה שלי דווקא יותר נורמלית.

לא משנה.  עובדה שהבוקר הגיע בשלום.  יש מצב שהפונקציונרים של הטילים היו עייפים ופשוט נרדמו,  ושגם הלוחות הטקטוניים שקעו בשינה מבורכת.  עייפות יכולה להיות דבר מומלץ מאוד,  ומבחינתי טוב שהיא תישאר בעינה.

*

קלהיימרין של ענת פרי הוא ספר מוזר במקצת,  ולפחות על פניו הוא עוסק בדברים שלא מאוד מדברים אליי –  למשל במסעות של ספינות עץ על הדנובה במאה ה-19.  אבל בעצם הוא עוסק בהרבה יותר מזה,  ואת רוב התיאורים שבו אני אוהבת לקרוא.

כמו למשל תיאור הבנות של המספרת,  למשל בתה הקטנה, שהיה לה "כישרון לאושר":
"מאז שהיא נולדה היא הייתה מאושרת.  היא עמדה בלול והייתה מאושרת,  ירדה מן העריסה והייתה מאושרת,  טיפסה על עמודי התמרורים בדרך לגן והייתה מאושרת, קטפה לה פרח והצטחקה לעצמה ושרה לעצמה שירים" (עמ' 80).
וכשהמספרת הייתה חולה או עצובה,  הייתה הבת הקטנה הזאת באה ומחבקת אותה ואומרת
–  "אל תבכי אמא,  את אמא חמודה" (עמ' 71).
שזה חמוד ונוגע ללב.  ואני יכולה גם לתאר לעצמי את כפות ידיה הקטנות כשהיא מנסה ללטף ולנחם. אני זוכרת את המגע של ידיים קטנות  ומנחמות כאלה עד היום.

דף בוקר

למען היושר,  הכותרת היא לתפארת המליצה בלבד.  לא כתבתי את זה בבוקר,  אלא לפנות ערב.  אבל נכון שזה הסתובב לי בראש כבר מהבוקר,  כלומר זה נרשם איפה שהוא,  איכשהו,  כדף בוקר  –  בלי נייר ובלי עט ובלי מקלדת.  מה שדומה כאן לדף בוקר הוא הקפיצות מעניין לעניין,  שרק חוטים דקים של אסוציאציות מקשרים ביניהם.

התחלתי לקרוא את קֶלְהַיְימֶרִין של ענת פרי. קלהיימרין הוא שמה של ספינת עץ ששטה אי-אז על הדנובה, באוסטריה. אני עוד די בהתחלה ולא ממש יכולה לומר הרבה על העלילה,  אבל אוהבת את הכתיבה של ענת פרי שאליה התוודעתי בבלוג שלה.

בין השאר קראתי בספר שהספינות שעל הדנובה הובילו בזמנו מלח ממכרות המלח שבאוסטריה.  מה שהזכיר לי שבשעה שאמי ואחותה נשלחו לאושוויץ-בירקנאו,  שולחו שני אחיהן (=דודיי) למחנה עבודה באוסטריה,  ושם הועבדו במכרות מלח.  אחד האחים לא שרד את התנאים הקשים.  בנו של השני,  שכן שרד,  סיפר לי פעם את מה שסיפר לו אביו על משמעותה של עבודה במכרות מלח.  התיאור מעורר חלחלה.

לא ייאמן כמה קשה עובדים בני אדם כדי להפיק את התבלין הזה שנראה כל כך בסיסי במטבחינו.  סיפרו לי שבאתיופיה אוספים מלח בחום של כמעט 50 מעלות (לאו דווקא במעמקי האדמה).  גם בסדרה על המסע להודו של פבלו רוזנברג ושות' סופר על משהו דומה.  כמובן שבמטבח שלי לא מרגישים דבר מכל זה.

אבל נזכרתי שאמי תמיד רגזה על ההרגל של אבי להוסיף מלח לכל דבר-אוכל בלי לטעום אותו לפני כן.  איך אתה יודע שחסר,  טענה בפניו,  ובצדק.  אבל אבי סבר שהיא אינה מטפלת נכון בענייני תיבול מכל הסוגים.  לכן גם ביקש ממנה שכשהיא מכינה לו כוס קפה,  שתוסיף סוכר בכמות של כפית אחת יותר ממה שהיא חושבת שצריך.  משהו בבקשה הזאת היה תמוה בעיניי משום שהיא מכילה סתירה פנימית שעלולה להוביל לכמויות אינסופיות של סוכר בקפה.  אבל אמי התעלמה באלגנטיות הן מן הבקשה והן מן הסתירה,  ואבי התרגל לשתות קפה עני בסוכר.

רק יחסית,  כמובן.