מאה ימים מרוצים

מסתובב עכשיו ברשת פרויקט שבו יש לרשום בסוף כל יום חמישה דברים טובים/משמחים שקרו בו ׁ (אפשר יותר),  ולהתמיד בכך במשך 100 ימים.  הרציונל הוא שעם הזמן הרושמים מתרגלים להיות יותר ויותר ערים לטוב שבחייהם.  בהתחלה התייחסתי לזה בספקנות,  אבל יש בלוגרית אחת בישרא ('אמא של אורי') שכבר עושה את זה יותר מ-20 יום,  ועוד אחת התחילה לאחרונה,  ומישהו אפילו המציא אפליקציה שאפשר להשתמש בה לצורך הזה (במקום בבלוג?),  והתחושה שלי היא שזה צובר תאוצה.  ובכלל כיף לי לקרוא את זה אצל אחרים,  ויש בזה משהו שגורם לי להרגיש את הגירוד הזה בקצות האצבעות שפירושו:  גם לי מתחשק.  בעיקר,  כנראה,  כי זה מזכיר לי את פוליאנה,  שאותה אהבתי בילדותי עד בלי די.

כמובן,  זה לא פשוט כמו שזה נשמע.  קודם כל,  מאה ימים זה מלאן תַ'אלפוֹת זמן.  דבר שני,  מאיפה אני אקח עכשיו חמישה דברים משמחים כל יום?  בחישוב מהיר מתברר שבמשך קצת יותר משלושה חודשים אני אמורה לשמוח בגלל 500 דברים שונים!  אין מצב.

וחוץ מזה,  מה אני אעשה אם יתחשק לי באחד ממאת הימים הנ"ל לכתוב על משהו אחר?  אני אפרסם שני פוסטים ביום?  שמיים,  רחמו עלינו!

בקיצור, אין לי ברירה אלא לארגן לי מראש פתחי מילוט.  לאמור,  למשל,  אם לא מאה ימים,  אז פחות.  ואם לא יום-יום,  אז פעם ב-.  ואם לא חמישה דברים ביום,  מספיק שניים,  ובמקרים חמורים במיוחד אפשר אפילו להסתפק באחד. ואם אחוס מאוד על הקוראים ואחשוש להטריחם לכאן מדי יום,  אוכל להשאיר מדי פעם את הרישום במחברת (במגירה),  בלי לפרסמו.

אז אחרי כל ההסתייגויות והבטחונות האמורים לעיל,  אני מכריזה בזאת שאתחיל ממחר.   אבל כדי להוכיח לעצמי שזה ברצינות,  בכל זאת אכתוב כאן עכשיו דבר טוב אחד להיום:

                               פרויקט מאת הימים,  היום הטרום-ראשון:

זה עתה התברר לי שאני עקבית באופיי (ועקביות זה משהו שאני מעריכה).  ההוכחה לכך:  כמו תמיד,  מה שלא חייבים לעשות מיד,  אני דוחה.

אז מחר.  באמת.

מודעות פרסומת