סוף סוף ראיתי אתמול את 'פוקסטרוט' (זהירות, ספוילרים).
למי שלא זוכר, זה היה בערך כך:
מירי רגב יצאה נגד הסרט בטענה שהוא מכפיש את חיילי צה"ל ביחסו להם פשע שהם לא באמת ביצעו.
ליאור אשכנזי יצא נגד מירי רגב בטענה שמשום שלא קראה את צ'כוב היא לא מבינה מה זאת מטפורה.
ואני תהיתי איך אפשר לטעון שסיפור על משהו רע שלא באמת קרה יכול להיחשב כאמצעי אומנותי. אז הסתקרנתי וצפיתי.
אולי באמת אני לא עמוקה מספיק – אבל היה לי בעיקר משעמם. זה סרט איטי וקודר, יומרני ומסוגנן, עתיר סמלים ודימויים, שופע שתיקות דרמתיות, מבטים רבי-משמעות ומוזיקה מדכאת. המסר העיקרי שלו (כפי שאני הבנתי) הוא שהכיבוש הוא בוץ טובעני שכולנו, כובשים ונכבשים, לכודים בתוכו – שזה דבר שרבים מאתנו ידעו עוד לפני שחלק מן המעורבים ביצירת הסרט בכלל נולדו. וכן, הבוץ הוא מטפורה, אין להכחיש.
למרבה הצער, הסצנה המפורסמת של הדחפור איננה מטפורה כי אם חלק מן העלילה. ואני רוצה לקוות שרק לי היא הדהדה את צילומי הדחפורים קוברי הגופות בברגן-בלזן כפי שצולמו על ידי הכוחות הבריטיים ששחררו את המחנה ב-1945 – ושזה לא הקישור שאליו כיוונו יוצרי הסרט.
יש המון הבדלים ביני לבין מירי רגב:
למשל, שבניגוד לה, אני משתדלת לא לדבר על מה שאני לא יודעת.
למשל, שאני קראתי את צ'כוב, והיא לא.
ולמשל, שהיא לא ראתה את הסרט, ואני כן.
ולמרות כל הנ"ל, אני מסכימה אתה בדבר אחד: סצנת הדחפור דווקא כן מציגה את צה"ל כאשם בפשע שהוא לא ביצע – והצופה התמים אכן עלול לחשוב שזה דווקא מעשה אמיתי שהיה.
צריך כמובן להודות שהסרט בכללותו אינו מציג את החיילים כרוצחים אכזריים – ההפך הוא הנכון. ואפשר כמובן להתווכח על האופן שבו ראוי להציג בסרטים שמוקרנים גם בחו"ל את מה שצבא ההגנה לישראל עושה. אפשר אפילו לטעון שהיות שהוא עושה לא פעם גם דברים רעים, אין טעם להציגו כמי שעסוק רק במעשי חסדים. אבל לקרוא לסצנה הזאת 'מטפורה' ולקבוע שמירי רגב לא הבינה – זאת פשוט חוצפה.
בלוגיעדה 