רואה רואה

בקול צעדינו חוזרת רונית מטלון כמה פעמים לתאר ציור של Manet שהייתה להם בצריף רפרודוקציה שלו:  המרפסת (Le Balcon). מתוך התיאור ידעתי מיד על מה מדובר,  כי אני זוכרת את הציור הזה מילדותי:  אהבתי לעלעל בספר של האימפרסיוניסטים הצרפתיים שהיה לנו בבית (הוא אצלי עכשיו)  ותמיד נתקלתי בו שם,  והיה בו משהו מעורר סקרנות,  למרות שלא מאוד אהבתי אותו.  נדמה לי שלא במלאכת הציור התעניינתי כשעלעלתי בין הדפים,  אלא בסיפור שמסתתר בתוך כל תמונה:  יש תמיד דמויות שאפשר לעקוב אחר הבעותיהן,  מלבושיהן ותסרוקותיהן, ובמיוחד אפשר להמציא בשבילן סיפורים.

במרוצת השנים נודע לי שהאישה הצעירה שיושבת שם במרפסת היא Berthe Morisot,  ציירת מוכרת בפני עצמה שיש לי מקום רך בלב בשביל ציוריה  –  וזה קצת אכזב אותי,  כי יש משהו לא לגמרי נעים  בתמונה הזאת של המרפסת,  וקשה להסביר מה בדיוק.  נדמה לי שהילדה בספר (שהיא רונית מטלון עצמה) שמה לב לכך גם היא,  והיא מתארת את "הצעירה שחורת השיער [ש]רואה הכול,  רואה מהגב גם כשהיא מתבוננת לפנים…  היא רואה רואה רואה,  מפעפעת לתוך הסצינה כולה את ראייתה היוקדת,  הנעדרת,  הפסיביות הפעילה הזו המלאה צער חסום,  יגון שחסם את עצמו ונהפך למין אדמת טיט של מועקה כבדה" (עמוד 228 – 229).

מועקה.  נראה לי שיש משהו בתיאור הזה.  כולל התיאור של הדמויות האחרות על המרפסת,  במיוחד האישה מימין ליושבת,  שיש לה איזו הבעה חסודה מוזרה ("הילדה שנאה את ארשת פניה של המבוגרת…[ש]היו בלתי פתורות באופן מעצבן. … כל עמידתה או ישיבתה  שם בצד הקרינו איזו נמיכות רוח,  ביטול עצמי מקומם,  או העמדת פנים לצורך שמירת סוד" [עמוד 228]).

כאן.

*

בלי קשר,  בשולי העדלאידע:

אחרי שהכול נגמר ראיתי עשרות אלפים,  אולי מאות אלפים,  של לבבות בד קטנים,  לבנים,  מפוזרים על הכביש והמדרכות באזור שבו צעדה התהלוכה.  מרחוק הם נראו כפתיתי שלג,  בעיקר כשהרוח העיפה אותם ממקום למקום.  מקרוב יותר הם נראו כמו העלעלים הלבנים שהשושבינונת פיזרה לפני החתן-כלה בחתונה של הקטנה.  כל מה שמזכיר לי את החתונה של הקטנה הוא טוב בעיניי.

לא יודעת מי פיזר את הלבבות  –  אם הם היו חלק מן התוכנית או מעשה קונדס.  אבל חשבתי שכמו השלג,  שהוא יפהפה ברדתו אבל אחר כך מתלכלך והופך לבוץ טורדני  –  גם העלים האלה יתלכלכו ויאבדו את הברק הלבן שלהם ויצטברו בפינות ויהוו מטרד למטאטאי הרחובות ולפועלי הניקיון שיצטרכו להתמודד עם השאריות העקשניות שלהם במשך ימים רבים.

ולמרות זאת הם היו חמודים ברגע האמת הקצר שלהם.

מודעות פרסומת

הגיג מטאורולוגי

ההתחממות הכללית של כדור הארץ היא עובדה שאני לא מפקפקת באמיתותה.  לא צריך להבין בזה הרבה,  מספיק לצאת לפעמים החוצה ולזכור איך היה פעם.  אבל יש עוגן אחד יציב ובלתי משתנה בתוך ההפכפכות הגלובלית הזאת של מזג האוויר:  פורים.

לא משנה מתי הוא נופל,  לא משנה באיזה חודש לועזי, לא חשוב אם באדר (א') או ב'  –  תמיד אותו דבר:  משהו בלתי מוגדר  שבין שמש לגשם,  בין שמיים בהירים למעוננים,  בין חום לקור,  בין שקט לרוח,  בין אור לאובך.  כל שנה אותו סיפור,  שבו אפשר להיות בטוחים שיהיה גם חם וגם קר,  ולכן לא אוכל להחליט אם צריך גרביונים או לא,  וכל התחפושות יהיו מעיקות בכל מקרה.

אבל  –  העדלאידע הייתה נחמדה.  השנה הוקדשה לסיפורי התנ"ך.  בראשה הלך ראש העיר עם לוחות הברית,  ובעקבותיו פיזזו ילדי בתי הספר והחוגים  בין תיבת נוח לגן עדן,  בין משה בתיבה לפירמידות,  ובין דוד המלך לאסתר המלכה.  הכי חמודים היו הפילים באוברולים הסגולים שלהם.  לא יודעת למה דווקא סגולים,  אבל הם הקסימו אותי כשקיפצו וריקדו בזוגות לפני שהגיע תורם לעלות לתיבת נוח ולהינצל מן המבול. שאולי גם הוא היה,  אי-אז,  פרי התחממות (או התקררות) גלובלית,  כזאת או אחרת.  מי יודע.

פורים שמח לכולם!

ח"י

(היום השמונה עשר,  פורים)

עדלאידע:  בהשתתפות כל ילדי בתי הספר בעולם,  כמעט:
הזאב המרקד על מיטת הסבתא,  במשאית,  ואחריו,  על הכביש,  מפזזות כיפות-אדומות וסבתות,  וגם זאבים רבים;
עשרות וֶנדִיות בכתנות הלילה התכולות שלהן,  רוקדות עם הילדים האבודים ירוקי-המצנפות,  כשברקע מחוללים שודדי הים;
עליזות בארץ-הפלאות עם הארנבונים הממהרים,  והקלפים מסביב;
תזמורות כלי נשיפה מנגנות שירי פורים לאט ובחשיבות,  שלא להתבלבל   –  אפילו טוּבּוֹת קטנות ראיתי שם,  שלא לדבר על חצוצרות וקלרינטים וחלילי צד;
עץ תפוזים ארך-רגליים חוצה את הכביש בצעדים רחבים;
ועל המדרכות (וגם על מרפסות הבתים)  –  מאות ואלפי צופים,  הורים נלהבים,  והילדים הקטנים יותר;  תינוקות שעדיין מצטנפים כמעט לכדורי-עובָּרים; פועל בניין זעיר עם קסדת בד,  מאכיל את אחיו הקטן שבעגלה בקרטיב; אקדחים יורים בועות סבון; איש אבטחה צעיר אחד ישן בקרן זווית בתוך סרבלו הצהוב.

לפעמים נדמה לי שהמבוגרים נהנים מפורים אפילו יותר מן הילדים  –  כי התחפושות והחום וההתרגשות מעייפים את הקטנים במהירות רבה,  ואז הם מתחילים להיות נרגנים.  אבל אז אני רואה את הפצפונת בשמלונת הבד הקיצית,  אפילו לא תחפושת,  מחבקת בשתי ידיה את משלוח המנות הענקי שקיבלה בתוך כובע ליצן.  ואז אני משתכנעת שלא רק המבוגרים.

בצהריים קפצה הקטנה הביתה כדי להשלים ציוד בשביל תחפושת מאי הקטנה.  קראתי באינטרנט כדי לברר מי ומה והתלהבתי (וגם רשמתי אותה בעיפרון בכמה פוזות).  חמודה מאי הקטנה הזאת:  קצת זועפת,  אבל מקסימה.  תרמתי לה את צעיף המשי הוורוד שלי,  שאפשר לקשור אותו כעניבה,  כמו בתמונה.  מתאים בול:  הצעיף לתחפושת מאי הקטנה,  ומאי הקטנה לקטנה שלי.

עדלאידעתי

(פוסט שני להיום,  ירחם השם.  זה כמעט בגדר הטרדת הציבור,  אבל לא יכולתי להתאפק.)

העדלאידע הראשונה שראיתי מעודי הייתה כשהייתי כבת שש. היות שבדיוק אז הייתי בשלבי החלמה מאבעבועות רוח,  לא הורשיתי להשתתף.  אבל כשהתהלוכה התקרבה לרחוב שלנו,  אמא שלי לקחה אותי,  מחופשת (כנראה לכיפה אדומה?),  לראות.  אני זוכרת שעמדתי שם בצד עם אמא שלי,  המומה ומבוהלת מן ההמולה המבולגנת שכמותה לא ראיתי לפני כן אף פעם,  קצת עצובה על שלא צעדתי עם כיתתי,  ובעיקר שמחה,  מאותה סיבה.

מאז ראיתי עדלאידות רק בטלוויזיה.  אבל היום אספתי את עצמי והלכתי לראות את העדלאידע בעיר שלנו.  הפעם לבד,  בלי אמא שלי.  ולא מחופשת,  כמובן.

היה כיף.

אני תמיד מתרגשת כשאני רואה תוצרים של הכנות מאומצות,  שבמסגרתן חשבו על כל דבר והתכוננו היטב. לכן מצאו חן בעיניי המאבטחים שהלכו עם חבלים מסביב לכל משאית שהשתתפה בתהלוכה, עמוסת מיצגים מרהיבים,  כשהם משגיחים שאף ילד לא ירוץ לעבר גלגליו של כלי רכב עומד,  זוחל או נוסע.  וגם שמחתי לראות את כל המדריכים המלווים כל קבוצת ילדים צועדת/רוקדת, כשבידיהם או על גבם תרמילים עמוסים בבקבוקי מים מינרליים,  זמינים לכל דורש.  וטוב עשו,  כי חלק מן הילדים כבר נראו מיוגעים וסמוקים מן השמש המיטיבה אך חמה.

וכמובן, שלל הצבעים והקולות והתחפושות והילדים הצועדים והמחוללים   –  נדמה שכל ילדי העיר היו שם,  מכל בתי הספר ומכל החוגים ותנועות הנוער.  חלקם קטנים מאוד ונבוכים וקצת עייפים,  ואחרים גדולים יותר ובטוחים בעצמם ומיטיבים מאוד לרקוד.  ועוד עשרות רבות,  אם לא מאות,  של קטנטנים מחופשים וצופים מעל כתפי הוריהם ומשאר מקומות מוגבהים מאולתרים על המדרכות.

ה- Highlights שלי,  דווקא מן המדרכות ולא מן הצעדה עצמה:
– צב נינג'ה מיוגע שעון על עגלת הילדים הריקה שלו (או אולי של אחיו הקטן ממנו),  כנראה שומר עליה,  בפקודת אמו;
– וכלה זעירה צועדת בחשיבות מאחורי ההינומה שלה,  מושכת אחריה בלון מתנופף קשור בחוט.

בדרך הביתה עצרתי בחנות פרחים וקניתי עציץ חדש של רקפות (אחרי שנאלצתי להשליך את קודמותיהן,  שאותן,  להוותי,  השקיתי למוות).
במקום אוזני המן.