פרפרית פורימית

שיחת הוואטסאפ של קבוצת שיעורי הציור/אקוורל התפתחה אתמול בבוקר לשיתוף תמונות של תחפושות הילדות שלנו. בהתחלה חשבתי מה פתאום שאני אשתף, ואיפה אמצא עכשיו ואין לי זמן ואין לי מצברוח – אבל אז נזכרתי באלבום תמונות קומפקטי שאימא שלי סידרה פעם במיוחד בשבילי, וידעתי ששם יהיה לי קל למצוא. ואכן, היו שם שלל תחפושות: נסיכה ונסיך וכיפה אדומה ומיקי מאוס ורקדנית צוענייה, וגם נסיכה בוורסיה מצחיקה לימי חול, אומנם עם הכתר אבל עם חיתולי בד במקום גלימה, ועוד כהנה וכהנה. ושם מצאתי גם את זה:

אפשר להקליק להגדלה

על פי הכיתוב שאימי השאירה מאחורי התמונה, זה משנת 1960, עוד לפני שהייתי בת ארבע. כנראה התחפושת הראשונה שלי, שנה ראשונה בגן. לא זוכרת הרבה מאז, אבל המיתולוגיה המשפחתית השלימה לי פרטים, מה גם שיש ראיות מרשיעות: כמה צילומים קטנים בשחור לבן.

אני יודעת שאבא שלי השתמש באיזה חוט מתכת עבה וחזק, אבל גמיש למדי, כדי להכין את המסגרת של הכנפיים. ואז אימא שלי כנראה כרכה ותפרה על המסגרת בד לבן מחורר כלשהו, אולי מווילון ישן. ואז אבא שלי צבע את הכנפיים, בצבעי גואש או שמן. מהצילומים אי אפשר לדעת, אבל אני איכשהו זוכרת משהו עם הרבה כחול וכתום, אולי משום שאת הכנפיים מצאתי אחרי שנים באיזו פינה (במחסן או בארון הגרוטאות). היתר היה יחסית פשוט. לא זוכרת מי ואיך הכינו לי את המשושים/מחושים (אולי אחותי?), וגרביונים לבנים וחולצה לבנה וסנדלים לבנים מן הסתם לא היה קשה למצוא. וזהו.

המיתולוגיה המשפחתית מספרת שהתחפושת השאירה רושם אדיר בגן הילדים. זה היה בתקופה שלא כל כך קנו תחפושות מן המוכן (אבל כן העבירו לפעמים בהשאלה), והחג הזה הצריך הרבה עבודה ויצירתיות. בגן צילמו אותי גם עם ילד אחר בן ארבע בערך, שהתחפש לפרח (אולי רקפת): הגננת מן הסתם חשבה שזה מתאים. מעניין שדווקא בעניין הזה אני זוכרת שהצירוף הזה הביך אותי משום מה. את הילד הזה אני זוכרת היטב, כי אחר כך גם למדנו ביחד בבית הספר (היסודי, נדמה לי). לא נראה לי שהמבוכה שלי הייתה באשמתו.

אני מניחה שהתמונה המצורפת לפוסט צולמה אי שם ליד הבית שבו גרנו, כשאבא שלי שלח אותי להתעופף בין הפרחים וחיכה בצד עם מצלמה. סביר להניח שהפרחים היו סביונים או חרציות, שזה מה שצמח בדרך כלל בסביבת הולדתי. ודווקא נראה שהשתלבתי יפה בהוראות הבימוי ושעשיתי הכנות רציניות לעוט על איזה פרח ולעשות את מה שפרפרים בדרך כלל עושים (אבל מה הם עושים, זה לא ברור לי לגמרי אפילו היום). מה שנשאר זה זיכרון מחויך, והמחשבה אם אדע איך לרשום את זה בשיעור ציור הבא (כפות הידיים יהיו אתגר לא פשוט) ואיך להקים איכשהו לתחייה את צבעי הכנפיים.

יש מלחמה באוקראינה ודיבורי הקורונה שוב מרימים ראש ובאמת המצברוח (שלי לפחות) לא משהו, ובכל זאת מאחלת לכולם פורים שמח. ואפרופו פורים ופרפרים: יום הולדת שמח גם לקהילת פרפרים, שבימים אלה חוגגת שלוש שנים להיווסדה.

על מספרים ואנשים

הערב כבר הודיעו על 61 חולי קורונה בארץ [ועד שסיימתי את כתיבת הפוסט עלה המספר ל-75]. המספרים מן הסתם עוד יעלו שוב ושוב. לאחרונה, אגב, בדיווחי התקשורת, מספרי החולים לא סתם עולים, אלא 'מזנקים'. דרמה מילולית מעצבנת.

כמו כל אזרחית טובה, אני עוקבת באתר משרד הבריאות אחר הדיווחים על מסלולי החולים לפני שאובחנו, כדי לדעת אם מסלוליי הצטלבו עם מסלוליהם, ואם גם אני צריכה לסגור את עצמי בחדר מבודד (חרדת הבידוד גדולה אצלי מחרדת הקורונה, אבל זה לפוסט נפרד). אבל ככל שמספר החולים עולה, המעקב אחרי הפרטים נעשה מסובך יותר. משום מה מדווחים במשרד הבריאות על כל חולה בנפרד: ממספרים אותו ומפרטים איפה הוא היה, ואז עוברים לחולה הבא. וכך יודעת כל המדינה שחולה X חזר מחוצלארץ כזה או אחר אחרי ששהה בו רק יומיים לצורך משחק כדורגל, ומיד לאחר שובו ישב במסעדה פלונית, שתה קפה בבית קפה אלמוני, ביקר בחנויות אלה ואלה בקניון הזה והזה, וכך הלאה. שאז מתחילות ברשת ההתבדחויות (או הגערות) על חשבונו: כמה הוא אוכל ושותה וקונה ומסתובב בכל מָקום בִּמְקום לשבת בשקט בבית. בהקשר הזה כדאי לזכור שכולנו אוכלים ושותים וקונים ומסתובבים בחוץ כל עוד לא נודע לנו שאנחנו חולים וכל עוד לא נצטווינו להתבודד בבית.

אז כן, שיטת הרישום הזאת באמת פולשת לתחום הפרט, ואני לא רואה מה תרומתה לבריאותנו. הרי אם נחשפתי למחלה בסופרמרקט או באוטובוס, זה לא ממש משנה לי אם זה היה בגלל חולה X או חולה Y – אני בצרות גם כך וגם כך. נראה לי מספיק טוב שיציינו את המקומות שבהם הייתה חשיפה למחלה, שימיינו אותם לפי אזורים ותאריכים (ולא לפי חולים), ויפסיקו כבר עם המידע האישי הזה שאינו נחוץ לאיש.

וחוץ מזה, איזה פורים שקט ועצוב היה היום.

*

[עריכה מאוחרת: אופס. מן הון להון ראיתי שדווקא בYNET יש רשימה של 'מוקדי הקורונה' שמסודרת לפי תאריכים ולא לפי אנשים. יפה. אם כי בשל תקלה כלשהי, כל פעם שאני מנסה לרדת במורד הרשימה, היא קופצת למעלה בחזרה להתחלה. אולי תקלה אצלי.]

פרפרים לפורים

איכשהו בימים האחרונים הכול סביבי בסימן פרפרים. לא רק דף קהילת הבלוגרים שעליו כבר סיפרתי השבוע. גם האיורים על כריכת הספר עדיין אליס של ליסה ג'נובה (וגם בראש כל פרק) הם של פרפרים. הספר עצמו נורא מאוד. כלומר, הוא מצוין, אבל עוסק באלצהיימר, ועל כן מחריד לב ממש. עד שלא אסיים את קריאתו לא אירגע, וייתכן שגם אחר כך לא. אבל זה לא מתאים לפורים, אז נניח לזה.

חזרה לפרפרים: ראיתי בדף הפייסבוק של השירות החמוד לתחזית מזג האוויר בבירה, 'ירושמיים', צילום של פרפר ג'ינג'י יפה, והיה כתוב שם שיש בעונה הזאת המונים מהם. ובאמת, כשהסרתי אתמול את הכביסה מן החבל, נחת פרפר ג'ינג'י כזה בדיוק על הקיר לידי. ואז, היום, אחרי העדלאידע, בדרכי לסופר, עברו על פניי נחילים אינסופיים של פרפרים ג'ינג'ים. הם מהירים להפליא ושוחרי חברה פרפרית, והם טסים בזה אחר זה, צפונה, עוד ועוד. דבר כזה עוד לא ראיתי. לרגע חשבתי בבהלה על ארבה, אבל עכשיו פורים, לא פסח, וחוץ מזה הם קטנים יותר מארבה, והרבה יותר יפים. אם כי, בשל מהירותם, בקושי אפשר לראות אותם. כמו במירוץ האופניים ההוא בשנה שעברה בארץ (שכחתי איך קראו להם, אולי ג'ירו): הלכנו לצפות בהם בכביש החוף, אבל הם חלפו על פנינו כל כך מהר שבקושי הצלחנו להבחין במשהו.

היום נפלתי על כתבה בעיתון הארץ בדיוק על הפרפרים האלה. מסתבר ששמם 'נימפיות החורשף' (ירחם השם), ויש עכשיו בארץ מאות מיליונים מהם ש'נעים בכמויות' לכיוון קפריסין.

אני יכולה לדווח שבערך מיליון אחד מתוכם היה ברחוב הסמוך לביתי, בואכה הסופר.
משלוח קטן של פרפרים לפורים, ואפילו המצלול מתאים.
חג שמח!

רואה רואה

בקול צעדינו חוזרת רונית מטלון כמה פעמים לתאר ציור של Manet שהייתה להם בצריף רפרודוקציה שלו:  המרפסת (Le Balcon). מתוך התיאור ידעתי מיד על מה מדובר,  כי אני זוכרת את הציור הזה מילדותי:  אהבתי לעלעל בספר של האימפרסיוניסטים הצרפתיים שהיה לנו בבית (הוא אצלי עכשיו)  ותמיד נתקלתי בו שם,  והיה בו משהו מעורר סקרנות,  למרות שלא מאוד אהבתי אותו.  נדמה לי שלא במלאכת הציור התעניינתי כשעלעלתי בין הדפים,  אלא בסיפור שמסתתר בתוך כל תמונה:  יש תמיד דמויות שאפשר לעקוב אחר הבעותיהן,  מלבושיהן ותסרוקותיהן, ובמיוחד אפשר להמציא בשבילן סיפורים.

במרוצת השנים נודע לי שהאישה הצעירה שיושבת שם במרפסת היא Berthe Morisot,  ציירת מוכרת בפני עצמה שיש לי מקום רך בלב בשביל ציוריה  –  וזה קצת אכזב אותי,  כי יש משהו לא לגמרי נעים  בתמונה הזאת של המרפסת,  וקשה להסביר מה בדיוק.  נדמה לי שהילדה בספר (שהיא רונית מטלון עצמה) שמה לב לכך גם היא,  והיא מתארת את "הצעירה שחורת השיער [ש]רואה הכול,  רואה מהגב גם כשהיא מתבוננת לפנים…  היא רואה רואה רואה,  מפעפעת לתוך הסצינה כולה את ראייתה היוקדת,  הנעדרת,  הפסיביות הפעילה הזו המלאה צער חסום,  יגון שחסם את עצמו ונהפך למין אדמת טיט של מועקה כבדה" (עמוד 228 – 229).

מועקה.  נראה לי שיש משהו בתיאור הזה.  כולל התיאור של הדמויות האחרות על המרפסת,  במיוחד האישה מימין ליושבת,  שיש לה איזו הבעה חסודה מוזרה ("הילדה שנאה את ארשת פניה של המבוגרת…[ש]היו בלתי פתורות באופן מעצבן. … כל עמידתה או ישיבתה  שם בצד הקרינו איזו נמיכות רוח,  ביטול עצמי מקומם,  או העמדת פנים לצורך שמירת סוד" [עמוד 228]).

כאן.

*

בלי קשר,  בשולי העדלאידע:

אחרי שהכול נגמר ראיתי עשרות אלפים,  אולי מאות אלפים,  של לבבות בד קטנים,  לבנים,  מפוזרים על הכביש והמדרכות באזור שבו צעדה התהלוכה.  מרחוק הם נראו כפתיתי שלג,  בעיקר כשהרוח העיפה אותם ממקום למקום.  מקרוב יותר הם נראו כמו העלעלים הלבנים שהשושבינונת פיזרה לפני החתן-כלה בחתונה של הקטנה.  כל מה שמזכיר לי את החתונה של הקטנה הוא טוב בעיניי.

לא יודעת מי פיזר את הלבבות  –  אם הם היו חלק מן התוכנית או מעשה קונדס.  אבל חשבתי שכמו השלג,  שהוא יפהפה ברדתו אבל אחר כך מתלכלך והופך לבוץ טורדני  –  גם העלים האלה יתלכלכו ויאבדו את הברק הלבן שלהם ויצטברו בפינות ויהוו מטרד למטאטאי הרחובות ולפועלי הניקיון שיצטרכו להתמודד עם השאריות העקשניות שלהם במשך ימים רבים.

ולמרות זאת הם היו חמודים ברגע האמת הקצר שלהם.

הגיג מטאורולוגי

ההתחממות הכללית של כדור הארץ היא עובדה שאני לא מפקפקת באמיתותה.  לא צריך להבין בזה הרבה,  מספיק לצאת לפעמים החוצה ולזכור איך היה פעם.  אבל יש עוגן אחד יציב ובלתי משתנה בתוך ההפכפכות הגלובלית הזאת של מזג האוויר:  פורים.

לא משנה מתי הוא נופל,  לא משנה באיזה חודש לועזי, לא חשוב אם באדר (א') או ב'  –  תמיד אותו דבר:  משהו בלתי מוגדר  שבין שמש לגשם,  בין שמיים בהירים למעוננים,  בין חום לקור,  בין שקט לרוח,  בין אור לאובך.  כל שנה אותו סיפור,  שבו אפשר להיות בטוחים שיהיה גם חם וגם קר,  ולכן לא אוכל להחליט אם צריך גרביונים או לא,  וכל התחפושות יהיו מעיקות בכל מקרה.

אבל  –  העדלאידע הייתה נחמדה.  השנה הוקדשה לסיפורי התנ"ך.  בראשה הלך ראש העיר עם לוחות הברית,  ובעקבותיו פיזזו ילדי בתי הספר והחוגים  בין תיבת נוח לגן עדן,  בין משה בתיבה לפירמידות,  ובין דוד המלך לאסתר המלכה.  הכי חמודים היו הפילים באוברולים הסגולים שלהם.  לא יודעת למה דווקא סגולים,  אבל הם הקסימו אותי כשקיפצו וריקדו בזוגות לפני שהגיע תורם לעלות לתיבת נוח ולהינצל מן המבול. שאולי גם הוא היה,  אי-אז,  פרי התחממות (או התקררות) גלובלית,  כזאת או אחרת.  מי יודע.

פורים שמח לכולם!

ח"י

(היום השמונה עשר,  פורים)

עדלאידע:  בהשתתפות כל ילדי בתי הספר בעולם,  כמעט:
הזאב המרקד על מיטת הסבתא,  במשאית,  ואחריו,  על הכביש,  מפזזות כיפות-אדומות וסבתות,  וגם זאבים רבים;
עשרות וֶנדִיות בכתנות הלילה התכולות שלהן,  רוקדות עם הילדים האבודים ירוקי-המצנפות,  כשברקע מחוללים שודדי הים;
עליזות בארץ-הפלאות עם הארנבונים הממהרים,  והקלפים מסביב;
תזמורות כלי נשיפה מנגנות שירי פורים לאט ובחשיבות,  שלא להתבלבל   –  אפילו טוּבּוֹת קטנות ראיתי שם,  שלא לדבר על חצוצרות וקלרינטים וחלילי צד;
עץ תפוזים ארך-רגליים חוצה את הכביש בצעדים רחבים;
ועל המדרכות (וגם על מרפסות הבתים)  –  מאות ואלפי צופים,  הורים נלהבים,  והילדים הקטנים יותר;  תינוקות שעדיין מצטנפים כמעט לכדורי-עובָּרים; פועל בניין זעיר עם קסדת בד,  מאכיל את אחיו הקטן שבעגלה בקרטיב; אקדחים יורים בועות סבון; איש אבטחה צעיר אחד ישן בקרן זווית בתוך סרבלו הצהוב.

לפעמים נדמה לי שהמבוגרים נהנים מפורים אפילו יותר מן הילדים  –  כי התחפושות והחום וההתרגשות מעייפים את הקטנים במהירות רבה,  ואז הם מתחילים להיות נרגנים.  אבל אז אני רואה את הפצפונת בשמלונת הבד הקיצית,  אפילו לא תחפושת,  מחבקת בשתי ידיה את משלוח המנות הענקי שקיבלה בתוך כובע ליצן.  ואז אני משתכנעת שלא רק המבוגרים.

בצהריים קפצה הקטנה הביתה כדי להשלים ציוד בשביל תחפושת מאי הקטנה.  קראתי באינטרנט כדי לברר מי ומה והתלהבתי (וגם רשמתי אותה בעיפרון בכמה פוזות).  חמודה מאי הקטנה הזאת:  קצת זועפת,  אבל מקסימה.  תרמתי לה את צעיף המשי הוורוד שלי,  שאפשר לקשור אותו כעניבה,  כמו בתמונה.  מתאים בול:  הצעיף לתחפושת מאי הקטנה,  ומאי הקטנה לקטנה שלי.

עדלאידעתי

(פוסט שני להיום,  ירחם השם.  זה כמעט בגדר הטרדת הציבור,  אבל לא יכולתי להתאפק.)

העדלאידע הראשונה שראיתי מעודי הייתה כשהייתי כבת שש. היות שבדיוק אז הייתי בשלבי החלמה מאבעבועות רוח,  לא הורשיתי להשתתף.  אבל כשהתהלוכה התקרבה לרחוב שלנו,  אמא שלי לקחה אותי,  מחופשת (כנראה לכיפה אדומה?),  לראות.  אני זוכרת שעמדתי שם בצד עם אמא שלי,  המומה ומבוהלת מן ההמולה המבולגנת שכמותה לא ראיתי לפני כן אף פעם,  קצת עצובה על שלא צעדתי עם כיתתי,  ובעיקר שמחה,  מאותה סיבה.

מאז ראיתי עדלאידות רק בטלוויזיה.  אבל היום אספתי את עצמי והלכתי לראות את העדלאידע בעיר שלנו.  הפעם לבד,  בלי אמא שלי.  ולא מחופשת,  כמובן.

היה כיף.

אני תמיד מתרגשת כשאני רואה תוצרים של הכנות מאומצות,  שבמסגרתן חשבו על כל דבר והתכוננו היטב. לכן מצאו חן בעיניי המאבטחים שהלכו עם חבלים מסביב לכל משאית שהשתתפה בתהלוכה, עמוסת מיצגים מרהיבים,  כשהם משגיחים שאף ילד לא ירוץ לעבר גלגליו של כלי רכב עומד,  זוחל או נוסע.  וגם שמחתי לראות את כל המדריכים המלווים כל קבוצת ילדים צועדת/רוקדת, כשבידיהם או על גבם תרמילים עמוסים בבקבוקי מים מינרליים,  זמינים לכל דורש.  וטוב עשו,  כי חלק מן הילדים כבר נראו מיוגעים וסמוקים מן השמש המיטיבה אך חמה.

וכמובן, שלל הצבעים והקולות והתחפושות והילדים הצועדים והמחוללים   –  נדמה שכל ילדי העיר היו שם,  מכל בתי הספר ומכל החוגים ותנועות הנוער.  חלקם קטנים מאוד ונבוכים וקצת עייפים,  ואחרים גדולים יותר ובטוחים בעצמם ומיטיבים מאוד לרקוד.  ועוד עשרות רבות,  אם לא מאות,  של קטנטנים מחופשים וצופים מעל כתפי הוריהם ומשאר מקומות מוגבהים מאולתרים על המדרכות.

ה- Highlights שלי,  דווקא מן המדרכות ולא מן הצעדה עצמה:
– צב נינג'ה מיוגע שעון על עגלת הילדים הריקה שלו (או אולי של אחיו הקטן ממנו),  כנראה שומר עליה,  בפקודת אמו;
– וכלה זעירה צועדת בחשיבות מאחורי ההינומה שלה,  מושכת אחריה בלון מתנופף קשור בחוט.

בדרך הביתה עצרתי בחנות פרחים וקניתי עציץ חדש של רקפות (אחרי שנאלצתי להשליך את קודמותיהן,  שאותן,  להוותי,  השקיתי למוות).
במקום אוזני המן.