אשוחים בשלג

פתאום נהיה חורף.  שזה מצוין,  חוץ מהברקים והרעמים.  בוורדפרס אפילו הוסיפו את האפשרות להוריד שלג על הבלוג,  בלחיצת כפתור.  זה לכבוד חג המולד וכו',  וכמעט התפתיתי,  אבל אני לא בטוחה שזה יעשה טוב לרקפות.  במקום זה דפדפתי בפינטרסט ומצאתי אקוורל יפה של אשוחים.  ניסיתי לרשום משהו דומה בעיפרון,  וזה מה שיצא:

%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%9c%d7%92

אַשּׁוּחִים בַּשֶּלֶג:
לְכָל אַשּׁוּחַ
יֵשׁ צְרִיחַ

מודעות פרסומת

הכול זורם

בפוסט שכתבתי כאן פעם על צילי וגילי שאלתי את עצמי על התקשורת בין אנשים (קרובים מאוד) שאינם מדברים זה את לשונו של זה וזקוקים לשפה מתווכת.  כלומר,  צריכים כל הזמן לתרגם את מחשבותיהם. מאז ומתמיד חשבתי שתרגום מדויק הוא משאת נפש שקשה להשיג. במיוחד,  נניח, תרגום שירה,  שמזכיר לי את הניסיון להעביר מים ממקום למקום באמצעות דלי מלא חורים.

איך שלא יהיה,  יהודית רותם,  בספר מתי תבוא אליי, מקדישה כמה מילים יפות לעניין הזה.  שולמית שלה תוהה "איך תוכל לאהוב אדם שאינו מבין את שפתה,  שאינו שותף לה בדקויות המילים",  ואחר כך חושבת (מחשבה שעשויה להתפרש בכיוונים שונים,  אבל לי נראה שהיא [גם] באותו עניין של תרגום):  "זהו כאב המילים האובדות, שמתפתלות בחיפושן אחר חלופה מדויקת,  שמתנדפות כמו בועה לפני שהן מגיעות ליעדן"  (עמוד 272).

ובלי קשר לדליים,  בועות והתנדפויות  –  קראתי לפני כמה זמן על Pinterest,  שזו מין רשת חברתית(?) שבה לא מדברים ולא מתווכחים ולא מנסים להרשים שום איש   –  אלא רק זה: כולם תולים על לוחות המודעות שלהם כל מיני דברים יפים שמצאו פה ושם,  כדי לא לשכוח אותם.  הלכתי לראות והוקסמתי מהשקט והשלווה והיופי (למשל,  רישומים.  למשל,  אקוורלים.  וגם צילומים,  ורעיונות לעבודות יד,  ועוד ועוד).  ובלי פרץ ובלי צווחה.  כלומר, כאמור בכותרת:  הכול זורם (כדברי הרקליטוס),  אבל בשקט.

(מה שמתאים לציטוט שמצאתי שם:
"The quieter you become,  the more you can hear" ).