עלבון הפרגים

לאחרונה הגעתי למסקנה שכל השנים עשיתי עוול לפרגים.

זה מקרה קלאסי של הדשא של השכן:  בעיר שלי תמיד היו הרבה פרגים, וגם חרציות וסביונים.  בכל מקום,  אפילו בחצרות מוזנחות ובשולי מדרכות.  הם תמיד היו מובנים מאליהם ולא התלהבתי מהם.  הפרגים הרי אינם כלניות. וחרציות וסביונים הם צהובים,  ואני לא כל כך אוהבת צהוב.  היו גם הקחוונים הנחמדים,  שבטעות קראנו להם מרגניות,  והמרגניות (?) המתוקות שקראנו להן זכריני.  ומקור החסידה,  ותורמוסים,  ועוד כאלה. שום דבר מיוחד.

מה שנחשב בעיניי תמיד היו דווקא הפרחים הרחוקים:  כלניות,  רקפות,  נרקיסים.  אלה שהוכרזו מוגנים ופרחו הרחק מאוד מהבית ובקושי ראיתי אותם אי פעם,  ובעיקר למדתי עליהם בבית הספר.

עכשיו (או,  לפחות,  בשבוע שעבר) כל הארץ פרגים-פרגים.  בהמונים.  אני רואה אותם בכל מקום,  והם גם מצטלמים נהדר בבלוגים ובפייסבוק,  ופתאום חשבתי:  יופיים אינו נופל בשום דבר מיפי הכלנית.  יש מצב שהם אפילו יותר יפים,  עם עלי המשי שלהם,  שהם מקומטים בעדינות.  רק מפני שהם זמינים אפילו בחבלי-ארץ אפרוריים כחבל-הארץ שלי,  זה לא אומר שהם פחות שווים.

לא יודעת איך לא ראיתי את זה קודם.

*

ועכשיו  – חזרה למטבח.  חג שמח לכולם!

מודעות פרסומת

הכנות

מה שהתחדש מן הפעם שעברה הוא שאין הרבה חדש.  כלומר,  דלקת הריאות עברה (כנראה),  אבל השאירה אותי נידפת כעלה.  מחלה עם זנב ארוך,  מה שנקרא.  כתוצאה מזה אין לי חשק לעשות הרבה ואני עושה רק את מה שחייבים. שזה גם לא מעט,  בעצם.

בינתיים התרגשו עלינו ימי טרום-פסח  –  אלה שבהם כולם עסוקים בניקיון בעוד מזג האוויר עסוק בללכלך את הכול בחזרה.   התחלתי לנדנד לראש המשפחה שיעזור וכולי,  ואתמול הצלחתי לגייסו למשימה החשובה של ניקוי אחד המדפים בארון הספרים שבחדר העבודה.  לפני כמה שנים הוא השתלט על המדף הזה  והפך אותו למחסן ציוד לאופניים (מיני תרמילים וצעיפים וכו',  מעורבים בערמות עיתונים ישנים שאיש אינו מעיין בהם).  אני שמחה לבשר שהמדף התפנה סוף סוף,  ואני נהנית מריקנותו המרהיבה לפני שאמלא אותו בקלסריי המתפוררים שכבר לא נותר להם מקום על שולחן הכתיבה (נושא כאוב בפני עצמו,  ולא,  אל תשאלו).

מן הון להון ערכתי אתמול בשביל ראש המשפחה העסוק את רשימת הקניות השבועית לסופר,  ורשמתי שם כמובן גם חבילת מצות (שניים וחצי קילו,  רחמנא ליצלן,  אנחנו מחובבי הז'אנר),  קמח מצות ומצרכים לחרוסת.  לא רשמתי ממרח שוקולד (מתוצרת 'השחר העולה'),  אף שזה משהו שהולך נהדר עם מצות,  וגם מזכיר לי את ילדותי האבודה (וגם את ילדותם האבודה של ילדיי.  איך שהם גדלו,  זה לא ייאמן ממש).  הסיבה שלא רשמתי את הממרח היא שנבהלתי קצת מרוגל אלפר,  שבסגנונו הנלבב כתמיד אסר לאחרונה על קוראיו עתירי המחשבות לקנות אותו,  כי היצרן הודיע שהוא תורם להתנחלויות.  בבוקרו של יום האתמול נתתי לראש המשפחה הרצאה ארוכה בעניין הזה,  ותהיתי בה איך עיתון הארץ לא מתבייש לפרסם מאמרים שכתובים בסגנון הזה (ונניח עכשיו לתוכן)  –  אז ראש המשפחה היצירתי נרמז והלך וקנה בסופר,  יחד עם חבילת המצות המבוקשת,  גם את ממרח השוקולד של 'השחר העולה'. שנאמר,  דווקא וכו'.

אז עכשיו המצות על הדלפק במטבח,  והממרח על השיש,  ואני לא נוגעת באף אחד מהם,  כי אני מחכה לפסח,  וחוץ מזה אף אחד מהם לא באמת נחוץ לבריאותי.  אבל בכל פעם שאני עוברת שם אני מסתכלת על שניהם בערגה (ילדותי הרחוקה,  וכו').

כמובן שהייתי יכולה להגיד לראש המשפחה שיקנה נוטלה במקום השחר העולה.  יש להניח שיצרני נוטלה לא תורמים להתנחלויות, ולכן את זה רוגל אלפר לא אסר לצרוך בינתיים (אם כי מי יודע,  אולי בעתיד יתברר שהם אשמים באיזה חטא אחר).   מצד שני,  כידוע,  מים גנובים ימתקו. וחוץ מזה לא ממש מתחשק לי לעשות את מה שרוגל אלפר מצווה,  ואם יחשדו בי בשל כך שאני לוקה בהתקרנפות או בהשתייכות למחנה של מירי רגב ושות',  אני אצטרך פשוט להתמודד עם הסיכון ועם תוצאותיו וזהו.

חג השבועות של פוליאנה

(47 – 49.  שבעה שבועות [מרוצים?])

1.  ליל הסדר עבר בשלום. חלקים נכבדים מן המשפחה לא בארץ,  אז היה מצומצם.  זה גרם לי לעגמומיות מסוימת, אבל יצא טוב.  הילדים באו,  והביאו אתם גם את הסבתא,  ונדמה לי שהצלחנו להעניק לה ערב שמח   –  לא דבר של מה בכך בגילה,  שבו הכול נוטה להתכסות בערפל של חוסר-תוחלת.  ראש המשפחה הפליא בחידות ההגדה שלו,  ואפילו הצליח לעורר דיון.  האוכל יצא בסדר,  אף שכהרגלי חיפפתי את המנה האחרונה והסתפקתי בעוגיות-פסח ובפירות (המֵלון הראשון של העונה התברר כמוצלח מאוד).

2.  אחרי כל זה שקענו אתמול (שבת) בבטלה נעימה (שאותה,  לדעתי,  הרווחתי ביושר).  חלק נכבד ממנה השקענו בצפייה בחמשת(!) הפרקים הראשונים של העונה הראשונה של 'בית הקלפים'.  בפעם הראשונה שניסינו,  לפני שבועות אחדים,  המטתי חרפה על עצמי כשנרדמתי באמצע הפרק הראשון (אני לא אשמה,  זה היה מאוד מסובך והצריך מחשבה עמוקה,  ומעבר לזה צולמו רוב הסצנות על רקע אפרורי עד חשוך,  כמו בסרטי איכות צרפתיים שמוציאים אותי תמיד מדעתי:  מה הבעיה שלהם?  הם לא יכולים להדליק אור?).  אבל אתמול באמת השתדלתי להתרכז,  ועד מהרה נשאבנו לתוך העלילה עד כדי כך,  שנשארנו לצפות בעוד ועוד פרקים.  אמרתי לראש המשפחה שהדרישה הזאת  להתעמק ולהתאמץ להבין את מה שנאמר (ובעיקר את מה שלא) היא התעמלות מצוינת לתאים האפורים.  לדעתי,  אחרי הצפייה של אתמול,  אנחנו מחוסנים בפני אלצהיימר לפחות ב-24 השעות הקרובות (לא מתחייבת לתקופות ארוכות).

3.  לא שייך,  ובכל זאת:

עדיין
מִתּוֹךְ קְלַסְתֵּר פָּנַי
שֶׁבָּאוּ בַּיָּמִים
עֲדַיִן מַשְׁקִיפָה
יַלְדָּה;
אִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ
וְרַק אֲנִי יוֹדַעַת:
אֲנִי
עוֹדֶנִּי הִיא.

4.  וגם יצאתי לסיבוב רגלי לפנות ערב (אני חייבת אחרי יום שלם בבית,  אחרת אני משתגעת).  בשובי ראיתי,  בתוך האפלולית,  שעל הגדר החיה פורחת היערה (honeysuckle).  ריח גן עדן.

43-46

1.  נזכרתי בכוסיות הפלסטיק הצבעוניות שהיו נותנים לנו בגן כל שנה בפסח.  אני אהבתי אותן ונשבעתי לשמור על הכוסית שלי כל השנה,  אבל היא הקדימה להישבר.  ובשנה שאחר כך שוב חילקו לנו כאלה.

2.  ליד הגדר הנמוכה בין הבניין שלנו לבניין השכן,  ממש מתוך האספלט,  צמח פתאום אוליאנדר (הרדוף).  עם פרחים. ורודים. יש מאין:  אביב עירוני.

3.  התעוררתי הבוקר עם החרדות הרגילות של טרום-סדר,  בשעה מאוד מוקדמת,  ופתאום הפעיל מישהו את הממטרות למטה.  שורום-זורום-זורום-רים  (מרים ילן שטקליס?).  לרגע חשבתי:  ועכשיו ישוטו כל החרדות לים.  הלאה מכאן.

4.  אחרי טירטורים בלתי פוסקים מצדי,  ניקה סוף סוף ראש המשפחה את פינת חדר העבודה שבה צבר ניירות ומיני זבלים במשך שנים:  פינה,  זרק,  סידר, ניקה.  עוד פרק זעיר של הצלחה במאבק הסיזיפי,  שאינו נגמר לעולם,  נגד האבק. אולי בגלל זה אני מתעטשת כל הזמן? לחינם האשמתי את השיטה המכחילה המסכנה.

5.  אתמול סיימתי את בדיקת המטלות/בחנים שהקצבתי לעצמי לשבוע הזה.

6.  אתמול רשמתי כמה רישומים בעיפרון ואפילו בעט נובע.  חלקם יצאו לא רע.  אולי אסדר לי תגית חדשה בבלוג:  'בעט נובע'?

7.  ראש המשפחה מתכונן ברצינות לתפקידו כמנהל של ליל הסדר.  קיבלתי כשי לחג את ההגדה 'כולנו מסובין' בהוצאת תל"י,  והיא מלווה בקלפי משחק,  שיחה וטריוויה לשולחן הסדר.  ראש המשפחה התחיל למיין אותם ולראות מה יתאים,  אם בכלל.  אתמול לפני השינה הוא שאל אותי שאלות נבחרות משם,  והתפלא לגלות שאני יודעת את רוב התשובות.  הנה אחת חמודה:  כמה שאלות שואלים ארבעת האחים של ההגדה?

8.  הטוסטר הוורוד שלי (כן.  ראש המשפחה בחר לי אותו בחנות בתור בדיחה,  וכולם אכן צוחקים,  אבל אני אוהבת אותו)  –   ובכן,  אתמול נדמה היה שהוא הגיע לסוף דרכו.  אבל הבוקר אני רואה שהוא התאושש.  בשבוע הבא,  תודות למצות,  הוא גם יזכה בחופשה מרגיעה,  ויוכל לאסוף כוחות לקראת המשך פעילותו.

9.  הימים האחרונים קשים לי.  כל מיני דברים ביחד   –  עגמומיות חגים,  חום הקיץ המתקרב, אבק שאין סיכוי שאגיע אליו,  החששות הקבועים של ליל הסדר,  וכו' וכו' ועוד ועוד.  אבל כשהתחלתי לרשום הבוקר את פרטי פוליאנה,  התברר לי שיש די הרבה,  וזה שיפר קצת את הרגשתי.  נדמה לי שזו הפעם הראשונה שבה אני חווה באמת את הצד החיובי של הפרויקט הזה:  אם אפשר למצוא עשרה פריטים במכה אחת,  סימן שהמצב לא כל כך נורא.

10.  ביום ראשון הקרוב זה כבר יהיה היום ה-49 :  חג השבועות של פוליאנה,  באמצע הפסח.
חגים שמחים שיהיו לכולם!