בסוף השבוע האחרון קראתי במוסף הארץ את הריאיון שערך גדעון לוי עם אליל נעוריו: רוג'ר ווטרס – לשעבר חבר בלהקת פינק פלויד, כיום מראשי תנועת החרם נגד ישראל (BDS). כצפוי, מן הסתם, לא אהבתי את הריאיון ואפילו התרגזתי בגללו לא מעט. כתבתי עליו משהו מאוד זועם, אבל אחר כך נמלכתי בדעתי והורדתי את הכתוב להשהיה בטיוטות: וורדפרס שומר הכול. עכשיו אני מוציאה אותו מהמקפיא ומתבוננת בו שוב, ועושה כמה קיצוצים הכרחיים לפני הפרסום.
לא נעים להיות בצד המוחרם. אותי זה אפילו מקומם. אבל מה שהרגיז במאמר היו גם דברים אחרים. בין היתר כמה הערות מתחסדות שיש בהן משהו מבחיל ממש (רוג'רס איננו אנטישמי – הא ראיה שלאמו הייתה חברה יהודייה ניצולת אושוויץ, עם מספר על היד – מה ש"הותיר בו רושם עז בילדותו"; וליבו נקרע גם "אם מתאבד מתפוצץ באוטובוס בתל אביב או בירושלים, ברור שגם זה מזעזע"). וכך גם הטיעון הדקדקני-לכאורה שהוא "צריך ייעוץ משפטי כדי לדעת אם יש ראיות שחאלד משעל ביצע פשעי מלחמה. לא ראיתי ראיות לכך" (אבל הראיות לפשעי המלחמה שביצע שמעון פרס ברורות לו גם בלי ייעוץ משפטי, שהרי "ראינו את מעשי הטבח בדרום לבנון").
הדיאלוג הבא מאיר עיניים במיוחד:
גדעון לוי שואל:
– "אבל אין חשש ש-BDS יאחד את הישראלים ויעשה אותם לאומניים עוד יותר?"
והעיפרון המחודד בקלמר משיב:
– "אני לא חושב כך. אני חושב שזה ייתן לישראלים, שלא מרוצים מהמדיניות של ארצם, כוח לדעת שיש להם תומכים וחברים בעולם, שעומדים לצדם ומריעים להם".
וזה, בקליפת אגוז, העיוורון של מי ששקועים כל כך עמוק בתחושת המוסר הנעלה של עצמם (ובהטפות נגד עיוורונם של אחרים), עד שאינם ערים כלל לצידו האפל של הירח. אני התרגלתי כבר לאמירות שמגיע לי להיות מוחרמת משום שאני אשמה כקין. הפנמתי גם את הקביעה שלמען טובת הכלל מגיע גם לי לסבול. אבל זו הפעם הראשונה שבה אני שומעת שהחרם אמור לשפר את הרגשתי. בכך, חייבים להודות, מגלה ווטרס מקוריות יצירתית, גם אם לא בהכרח תבונה יתרה.
כי האמת המרה היא, מר ווטרס הנכבד, שאף שאני "ישראלית שלא מרוצה מהמדיניות של ארצי", אתה אינך "תומך וחבר" שלי. אתה אינך "עומד לצדי". אינך "מריע לי". בוודאי שאינך "נותן לי כוח". להפך, אתה מחרים אותי. גם אם מטרתו של החרם טובה (ועל זה אפשר להתווכח, אבל לא אתווכח), יש הבדל בינו לבין תמיכה.
לעצם העניין, מר ווטרס: BDS אינו הופך אותי ללאומנית יותר: אני תמימה דיִי כדי לחשוב שאני בכלל לא מאוד לאומנית, עם או בלי החרם שלך, ותפיסותיי המוסריות והפוליטיות לא באמת מושפעות ממנו. אבל הוא גורם לי לבוז לך, אפילו אם לנתניהו אני בזה יותר. דומה שזו אחת מנקודות התורפה של מוחות פשטניים כשלך, המחלקים את העולם כולו לשחור וללבן, בלי לדעת בכלל שיש גם צבע אפור: אין הם מבינים שהעובדה שאני מתנגדת למדיניות הישראלית הנוכחית לא בהכרח תדחף אותי אל בין זרועותיך. ההתנגדות שלי לכיבוש אינה מאירה אותך באור מצודד דווקא. אין לי אינטרס לשאת חן בעיניך. אני לעולם לא אנסה להוכיח לך שאני "בסדר". אינני מכירה בסמכותך המוסרית-מחנכת (הידעת? גם אני לא צריכה חינוך!), ובוודאי שלא בסמכותך השכלית.
מילה על המוזיקה שלך: על פינק פלויד אמנם שמעתי, אבל על קיומך האישי נודע לי רק לאחרונה. מעולם לא הייתי בהופעה שלך ומעולם לא חשתי בחסרונך. אם הבנתי נכון, הבטחת שכשממשלת ישראל תתאים את עצמה לדרישותיך, תבוא להופיע בפנינו. אני מן הסתם לא אצטרף לקהל המעריצים בהופעה המובטחת. אולי גם בגלל שיהיה לי נחמד להחרים קצת בעצמי, אבל בעיקר מסיבה פרוזאית הרבה יותר: בשביל להוציא אותי לבילוי של שעות ארוכות בפארק, תחת כיפת השמיים, בלחות הבלתי נסבלת של מישור החוף בחום יולי-אוגוסט, יהיה צורך בתמריץ מפתה יותר ממך.
מה שמזכיר לי, שוב, את מה שאמר אי-אז הסופר ההונגרי פרנץ מולנר (מחבר הספר מחניים, הידוע גם בכותרת הנערים מרחוב פאל), לאחר שפוטר מעבודתו בשל גבהות-לבו: רבותיי, טוב שתרגישו תמיד שאין לכם תחליף. אבל, למען השם – לעולם אל תנסו להוכיח זאת.
בלוגיעדה 