הכול בגלל מסמר קטן

ראינו את הסדרה 'צרנוביל'. אתמול בערב צפינו בפרק האחרון. סדרת זוועות. לא מפני שהיא גרועה, אלא דווקא משום שהיא עשויה היטב כל כך: שחקנים נפלאים, בימוי מצוין. המועקה שהיא משדרת קשה מאוד, והיא נשארת גם בתום הצפייה.

עשרה טעמים למועקה:

  • בגלל האווירה הקודרת, הצילומים האפלים והמוזיקה מחרידת הלב (הפרק האחרון מסקר בין השאר את השעות שקדמו לאסון: פתאום הכול צבעוני ומלא חיים, באופן מוגזם כמעט ומטריד לא פחות מן האפרוריות הכללית ששורה על שאר חלקי הסדרה).
  • בגלל שזה סיפור נורא.
  • בגלל שזה באמת קרה.
  • בגלל שזה יכול לקרות שוב, בכל מקום.
  • בגלל שאנשים מזלזלים.
  • בגלל שאנשים חמדנים.
  • בגלל שאנשים פוחדים.
  • בגלל שאנשים משקרים.
  • בגלל שאנשים עושים טעויות.
  • בגלל שהם לא אוהבים להודות בהן.

אחר כך, כששערי הגיהינום נפתחים, אנשים דווקא מגלים נכונות נדירה להתמודד ולפתור, לא פעם תוך סיכון חייהם (וחיי אחרים) והקרבה של ממש. האמת היא שברית המועצות, אחרי שורה נוראה של מחדלים, הצליחה להתגבר (במחיר כבד מאוד) על אסון גרעיני איום שאיים להסתבך עוד יותר, וכל זה בלי עזרה של ממש מבחוץ. אבל זה באמת לא עוזר לפוגג את המועקה.

הערה על הבימוי: משהו בו מזכיר לי את הסרטים של אינגמר ברגמן. האופן שבו הוא הולך עד הסוף – בלי להשאיר מקום לדמיון שימשיך לבד מנקודה מסוימת. אני לא מתכוונת דווקא לצילומי זוועה (אם כי גם כאלה יש, פה ושם) – אלא לאופן שבו המצלמה משתהה על פניו של אדם לזמן ארוך, ומראה, בלי מילים, את התהליך הנפשי שעובר עליו: בלי לוותר, בלי להרפות. שזה עוד טעם למועקה הנ"ל.

אגב, נזכרתי במשהו מן הסידרה 'האמריקאים' – כשאחד המרגלים הרוסים בארה"ב אומר בהקשר של הלוחמה הביולוגית וסכנותיה: יש לנו (כלומר, לרוסים) מוחות מעולים, אבל אין לנו תקציב, וזה מאוד מסוכן.

מה שמחזיר אותי ללגאסוב מ'צרנוביל', שאומר בסוף הסדרה, פעם הייתי שואל את עצמי כמה תעלה לנו האמת; מאז שקרה מה שקרה, אני שואל רק שאלה אחת: כמה יעלה לנו השקר.

מודעות פרסומת