על נמלים ואנשים

תשע"ח החלה בקטל המוני,  והוא יושב לי על המצפון.

מאז שובנו מקרואטיה התחלתי לגלות יותר מדי נמלים מסתובבות לי בבית,  בעיקר באזור של פינת האוכל,  שאני קוראת לה כך למרות שאין בה אוכל ואין בה שולחן אוכל,  אלא רק פינה,  חלון,  פסנתר ושידה. נמלים חומות,  די גדולות (כאלה שאפילו אני רואה מרחוק, בלי משקפיים),  זריזות להפליא ועקשניות רצח.  ריססתי פה ושם  –  וללא הועיל:  למחרת הן שוב בשיא פעילותן.

אבא שלי שינן לי כל ילדותי לא להרוג חרקים סתם.  במיוחד לא עכבישים,  שאותם חיבב במיוחד  –  אבל הוא נטה חסד גם לנמלים.  אמנם יתושים הוציאו אותו מדעתו ולכן היו תמיד מותרים בהריגה,  וגם על ג'וקים ברור שאין מה לדבר ולאסוֹר  –  אבל לנמלים,  שהן שקטות וחרוצות,  אסוּר להתאכזר.

ואני באמת משתדלת לא להרוג סתם.  אני תמיד מנסה לגלות מאיפה הן באות ולרסס קצת רק שם,  בתקווה שהשורדות יירמזו ויסתלקו.  אני סומכת על תושייתן המהירה.  אבל בשנים האחרונות זה מסתבך, כי ראייתי התקלקלה, ולכן נדמה תמיד שכל הנמלים,  גם הקטנות וגם הגדולות,  הן זומביות שמסתובבות ללא מטרה ברורה.  אני לא מצליחה לגלות את מסלולן ולא רואה מאיפה הן באות,  וסתם להרוג אותן באמצע המסלול אין טעם  –  כך שהן  נשארות אצלי כל הזמן.

אבל הגדולות החומות האלה של אחרי-קרואטיה באמת הגזימו.  הן שלחו מרגלות  לתור את כל חדרי הבית והתחילו לטייל לי בארונות המטבח,  גילו עניין בלתי מוסבר אפילו במקרר,  ונכנסו מדי פעם לכוסות מים שרציתי לשתות (וברחו בשנייה האחרונה לפני הטביעה). בכלל התקבל בהדרגה הרושם שכל הבית רוחש,  וזה התחיל להיות  מלחיץ למדי.

אתמול בלילה,  א' בתשרי,  נכנסתי למטבח לסיבוב אחרון לפני השינה,  וראיתי אותן מתרוצצות שוב על הדלפק,  ושוב שיירה שלהן ליד חלון פינת האוכל.  חרקתי שיניים והלכתי להביא שוב את התרסיס. התחלתי לרסס פה ושם,  וראיתי תנועה חשודה שלהן גם בתוך השידה.  טפשות קטנות,  אמרתי להן, מה יש לכן לחפש שם?  כבלים שאין בהם חפץ,  חוטים מאריכים,  טרנזיסטור ישן,  תנור מיותר, שתי מכוניות עם שלט-רחוק שראש המשפחה מסרב לזרוק לפח.  למה זה כל כך מעניין אתכן?

מן הון להון מצאתי:  בתוך השידה גיליתי לאימתי קופסת קרטון ישנה שרחשה מאות רבות,  אולי אלפים  (אני לא מגזימה)  של נמלים חומות.  הן פשוט בנו להן קן בתוכה,  עם כל מה שנלווה לזה (העדפתי לא לבדוק יותר מדי).  לרגע חשבתי להזעיק את צוותי החירום של העירייה,  אבל נדמה לי שהם מטפלים רק בדבורים (ולא בלילה).  אחר כך שקלתי להוציא את כל הקופסה לחצר,  עם תכולתה,  אבל הנמלים האלה כל כך מהירות שחציין היו קופצות מתוכה באמצע הדרך ונשארות אצלי בבית, וחציין השני היה משתקע בחדר המדרגות ונכנס לדירות השכנים.  בייאושי התחלתי לרסס,  די באלימות.  הן מיד התחילו לגסוס. אבא שלי לא היה אוהב את זה,  אבל לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר שאפשר לעשות.

אחרי ניקוי וסידור הלכתי לישון.  אמרתי לראש המשפחה שאין סיכוי שאוכל להירדם עכשיו:  אני פוחדת שהשורדות יזעיקו את כל החברות שלהן מכל הארץ ויבואו להתנקם בי על שהרסתי להן את הקן.  ראש המשפחה פקד עליי להירדם תכף ומיד ולא לבלבל את מוחו (ואת מוחי) בהבלים,  ולמרבה הפלא כך גם עשיתי (ע"ע שנת החרופ,  וכו',  בפוסט הקודם). נפלתי שדודה ממלחמות וישנתי כמו שק תפוחי אדמה,  אולי גם בזכות העובדה שהוא הבטיח לי שהיום הוא יבדוק את השידה וישליך מתוכה את כל הדברים המיותרים (כלומר,  בשאיפה, את כל תכולתה).

כשהתעוררתי הבוקר נזכרתי שאמם של הנינים של אמי,  בארה"ב,  הזמינה בשבילם בדואר ערכה לימודית-משחקית על נמלים.  הנמלים הגיעו בדואר אוויר יום-יומיים לפני הקן הלימודי שלהן,  מה שיצר אי-אילו בעיות לוגיסטיות:  איפה הן יגורו בינתיים?  ומה יאכלו?  אבל אֵם-הנינים היא רבת תושייה,  והיא מצאה פתרון כלשהו.  צא ולמד:  מעבר לאוקיינוס מזמינים אנשים  נמלים בדואר  ומשלמים עבורן טבין ותקילין,  ואילו אני,  ברצחנותי המזרח-תיכונית,  משמידה קן שלם שהיה לי בחינם בבית,  ועוד באמצע החג.

מיד בקומי הלכתי לחדר האוכל ובדקתי בדחילו ורחימו:  שקט יחסי בזירת השידה.  אני עוד רואה נמלים אבודות מטיילות פה ושם,  מחפשות כנראה אנה פנה זיוון.  צר לי עליהן ועל ביתן שאבד,  אבל בשום אופן לא ארשה להן לבנות אצלי קן חלופי.  אני תופסת אותן אחת אחת בממחטת-נייר (בלי לקווצ'ץ'!),  אומרת להן:  לא-לא,  בנות, אתן יוצאות עכשיו החוצה,  יש מספיק מקום בחצר    –  ומשליכה אותן אל מחוץ  לתריסולים.  אני מוודאת שהן באמת מסתלקות משם,  ולפעמים אפילו נושפת עליהן ליתר ביטחון,  כדי שלא ייכנסו בחזרה.  לזה אני חושבת שאבא שלי היה מסכים.

ולמרות זאת אני מרגישה רוצחת.

מודעות פרסומת

ערה"ש תשע"ח

שמעתי אתמול הסבר על הברכה 'שנה טובה ומתוקה'.  על שום מה מברכים גם 'טובה' וגם 'מתוקה',  ולמה לא מספיק לומר רק 'טובה'.  מסתבר שעל פי תפיסת ההסבר,  ברור שהשנה תהיה טובה,  כי הרי הכול טוב והכול לטובה.  אבל 'מתוקה' פירושו שגם נרגיש את הטוב ונוכל ליהנות ממנו,  שהרי אנו נוטים שלא לראותו ולא להעריכו.

התפיסה שהכול טוב היא דתית במקצת ואולי גם תמימה במקצת,  אבל ההבחנה בעניין הנטייה לא לראות את הטוב איננה תמימה כלל,  וההסבר כולו מצא חן בעיניי.  והשתעשעתי במחשבה על הקביעה הקבועה של ראש המשפחה,  לפיה אני תמיד מתלוננת ולא מעריכה את כל הטוב שנפל בחלקי (כשהוא עצמו מהווה,  לתפיסתו, חלק נכבד מן הטוב הזה,  כמובן). כן, יש בזה משהו.

*

קצת רוח-שטות-של-כאילו-גימטריה לערה"ש תשע"ח (אוי,  ההבלים שאני מסוגלת להעלות כשיש לי קצת זמן):

חביבים עליי ציוני התי"ו-שי"ן-עי"ן-ומשהו,  כי ע' היא אות מועדפת (בשל שמי,  כמובן).  תשע"ט נראית לי מיוחדת במיוחד,  כי היא תהיה האחרונה בסדרה, לפני שיתחיל המחזור של תש"פ-ומשהו.  אבל בינתיים עומדת בפתח רק תשע"ח,  ואני מנסה למצוא בה משמעות כלשהי. במה תשתנה מכל השנים?

הפרשנות הראשונה שעולה בדעתי ל(תש)ע"ח היא:
עדה חולה.
שזה לא ממש מומלץ. אני והמחשבות השליליות שלי.  מדהים שזה הדבר הראשון שחשבתי עליו. ננסה משהו אחר:
עדה חלשה.
גם לא משהו.

אז אני מחפשת פירושים אחרים:
עדה חזקה.
טוב,  נו.  לא צריך להיסחף.
אז:  עדה חושבת.
כן,  בדרך כלל.  לפחות בינתיים. לא מתחייבת להמשך.

ואולי מוטב:  עדה חופרת.
הו,  כמה נכון.  וכמה מעייף.

אולי: עדה חולמת.
הלוואי.  מה שהכי מעציב אותי בהתבגרות,  שלא לומר הזדקנות, הוא אבדן החלומות (בהקיץ).  הם חסרים לי כל כך.  עצוב כשלא נותר כמעט על מה לחלום. ההתפכחות מכאיבה.

מצאתי!  עדה חוֹרֶפֶּת.
הו,  כן.  תשע"ז הייתה גרועה מאוד בכל הנוגע לנדודי שינה.  לא רוצה אפילו לנסות לספור את הלילות שבהם לא ישנתי בכלל.  שני תלמידים כתבו לי במשוב שאני נראית שחוקה.  נראה אותם נוסעים לירושלים אחרי לילה בלי שינה ומלמדים יום שלם וחוזרים הביתה בכל הפקקים,  יש מצב שגם הם ייראו שחוקים.  אולי תשע"ח תהיה חרפּנית יותר.  ואם לא היא,  לפחות אני. הנה מצאתי משאלה לשנה החדשה.

(עוד רעיונות לתשע"ח:  חביבה.  חמודה.  חייכנית.  חפיפית.
כלומר,  כל מה שאני לא).

*

יצא פוסט די הזוי.  עם הקוראים הסליחה. אקנח בברכה שתנסה לכפר על כל הנ"ל:
שנה טובה ומגשימת משאלות לכולם!  ושתהיה גם מתוקה,  לא יזיק,  ולא משנה לפי איזו שיטה.

שנת הלימון

אחרי שהשלמתי את כל בישולי החג נשאר לי קצת זמן,  אז הכנתי מהר את עוגת הלימון הקטנה שעליה כבר סיפרתי כאן. תוך כדי כך חשבתי שלימון לא ממש מתאים לראש השנה.  עדיף דבש,  כך אומרים,  כדי שתהיה השנה המתרגשת עלינו מתוקה,  ולא חמצמצת.  אבל אני לא באמת אוהבת עוגות מתוקות מדי,  ודווקא חמיצות הלימון טובה בעיניי.  אני רק מקווה שהיא לא תפגע בסיכויי-הטוֹב של השנה החדשה.
שתהיה בכל זאת מתוקה.
ושיצא מתוק מעז.
תשע"ז טובה לכולם!

פוסט לראש השנה

הצרה  עם מזג האוויר המבחיל הזה היא שהאוויר פשוט לא זז.  לכן האובך מתקשה להתפזר והלחות הארורה לא מתאדה.  יצאנו בערב לסיבוב רגלי קטן ליד הים וראינו:  שום צמחייה לא זזה.   בכלל.  לא צמרות הדקלים ולא מחטי האורנים ולא ענפי השיחים:  פסלי עצים.  וזה דווקא באזור שהוא בדרך כלל ברוך-רוחות עד מאוד.

נזכרתי בסיפור על מתן תורה,  שאז "ציפור לא צייץ,  עוף לא פרח,  שור לא געה,  רוח לא נשב,  הים לא הזדעזע."  כנראה זה היה בערך כך.  אם כי שם כתוב גם ש"כל העולם שתק והחריש",  וקשה לומר שזה מה שקורה עכשיו.  הנה,  אחרי כמעט שלושה שבועות בספרד חזרתי לקרוא בעיתון הארץ,  כולל המונולוג של יוסי שריד על הסיבות שבגללן  'כבר אינו אוהב את המולדת' (ציטוט לא מדויק)   –  וחשכו עיניי. מדהים איך האנשים האלה באמת לא מבדילים בין ארצות לבין ממשלות.

לא משנה.  שתהיה לכולנו שנה טובה,  עם מזג אוויר נסבל.  עם הברברת כבר נסתדר איכשהו:  אחרי הכול,  בזה יש לנו המון ניסיון.