תשע"ח החלה בקטל המוני, והוא יושב לי על המצפון.
מאז שובנו מקרואטיה התחלתי לגלות יותר מדי נמלים מסתובבות לי בבית, בעיקר באזור של פינת האוכל, שאני קוראת לה כך למרות שאין בה אוכל ואין בה שולחן אוכל, אלא רק פינה, חלון, פסנתר ושידה. נמלים חומות, די גדולות (כאלה שאפילו אני רואה מרחוק, בלי משקפיים), זריזות להפליא ועקשניות רצח. ריססתי פה ושם – וללא הועיל: למחרת הן שוב בשיא פעילותן.
אבא שלי שינן לי כל ילדותי לא להרוג חרקים סתם. במיוחד לא עכבישים, שאותם חיבב במיוחד – אבל הוא נטה חסד גם לנמלים. אמנם יתושים הוציאו אותו מדעתו ולכן היו תמיד מותרים בהריגה, וגם על ג'וקים ברור שאין מה לדבר ולאסוֹר – אבל לנמלים, שהן שקטות וחרוצות, אסוּר להתאכזר.
ואני באמת משתדלת לא להרוג סתם. אני תמיד מנסה לגלות מאיפה הן באות ולרסס קצת רק שם, בתקווה שהשורדות יירמזו ויסתלקו. אני סומכת על תושייתן המהירה. אבל בשנים האחרונות זה מסתבך, כי ראייתי התקלקלה, ולכן נדמה תמיד שכל הנמלים, גם הקטנות וגם הגדולות, הן זומביות שמסתובבות ללא מטרה ברורה. אני לא מצליחה לגלות את מסלולן ולא רואה מאיפה הן באות, וסתם להרוג אותן באמצע המסלול אין טעם – כך שהן נשארות אצלי כל הזמן.
אבל הגדולות החומות האלה של אחרי-קרואטיה באמת הגזימו. הן שלחו מרגלות לתור את כל חדרי הבית והתחילו לטייל לי בארונות המטבח, גילו עניין בלתי מוסבר אפילו במקרר, ונכנסו מדי פעם לכוסות מים שרציתי לשתות (וברחו בשנייה האחרונה לפני הטביעה). בכלל התקבל בהדרגה הרושם שכל הבית רוחש, וזה התחיל להיות מלחיץ למדי.
אתמול בלילה, א' בתשרי, נכנסתי למטבח לסיבוב אחרון לפני השינה, וראיתי אותן מתרוצצות שוב על הדלפק, ושוב שיירה שלהן ליד חלון פינת האוכל. חרקתי שיניים והלכתי להביא שוב את התרסיס. התחלתי לרסס פה ושם, וראיתי תנועה חשודה שלהן גם בתוך השידה. טפשות קטנות, אמרתי להן, מה יש לכן לחפש שם? כבלים שאין בהם חפץ, חוטים מאריכים, טרנזיסטור ישן, תנור מיותר, שתי מכוניות עם שלט-רחוק שראש המשפחה מסרב לזרוק לפח. למה זה כל כך מעניין אתכן?
מן הון להון מצאתי: בתוך השידה גיליתי לאימתי קופסת קרטון ישנה שרחשה מאות רבות, אולי אלפים (אני לא מגזימה) של נמלים חומות. הן פשוט בנו להן קן בתוכה, עם כל מה שנלווה לזה (העדפתי לא לבדוק יותר מדי). לרגע חשבתי להזעיק את צוותי החירום של העירייה, אבל נדמה לי שהם מטפלים רק בדבורים (ולא בלילה). אחר כך שקלתי להוציא את כל הקופסה לחצר, עם תכולתה, אבל הנמלים האלה כל כך מהירות שחציין היו קופצות מתוכה באמצע הדרך ונשארות אצלי בבית, וחציין השני היה משתקע בחדר המדרגות ונכנס לדירות השכנים. בייאושי התחלתי לרסס, די באלימות. הן מיד התחילו לגסוס. אבא שלי לא היה אוהב את זה, אבל לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר שאפשר לעשות.
אחרי ניקוי וסידור הלכתי לישון. אמרתי לראש המשפחה שאין סיכוי שאוכל להירדם עכשיו: אני פוחדת שהשורדות יזעיקו את כל החברות שלהן מכל הארץ ויבואו להתנקם בי על שהרסתי להן את הקן. ראש המשפחה פקד עליי להירדם תכף ומיד ולא לבלבל את מוחו (ואת מוחי) בהבלים, ולמרבה הפלא כך גם עשיתי (ע"ע שנת החרופ, וכו', בפוסט הקודם). נפלתי שדודה ממלחמות וישנתי כמו שק תפוחי אדמה, אולי גם בזכות העובדה שהוא הבטיח לי שהיום הוא יבדוק את השידה וישליך מתוכה את כל הדברים המיותרים (כלומר, בשאיפה, את כל תכולתה).
כשהתעוררתי הבוקר נזכרתי שאמם של הנינים של אמי, בארה"ב, הזמינה בשבילם בדואר ערכה לימודית-משחקית על נמלים. הנמלים הגיעו בדואר אוויר יום-יומיים לפני הקן הלימודי שלהן, מה שיצר אי-אילו בעיות לוגיסטיות: איפה הן יגורו בינתיים? ומה יאכלו? אבל אֵם-הנינים היא רבת תושייה, והיא מצאה פתרון כלשהו. צא ולמד: מעבר לאוקיינוס מזמינים אנשים נמלים בדואר ומשלמים עבורן טבין ותקילין, ואילו אני, ברצחנותי המזרח-תיכונית, משמידה קן שלם שהיה לי בחינם בבית, ועוד באמצע החג.
מיד בקומי הלכתי לחדר האוכל ובדקתי בדחילו ורחימו: שקט יחסי בזירת השידה. אני עוד רואה נמלים אבודות מטיילות פה ושם, מחפשות כנראה אנה פנה זיוון. צר לי עליהן ועל ביתן שאבד, אבל בשום אופן לא ארשה להן לבנות אצלי קן חלופי. אני תופסת אותן אחת אחת בממחטת-נייר (בלי לקווצ'ץ'!), אומרת להן: לא-לא, בנות, אתן יוצאות עכשיו החוצה, יש מספיק מקום בחצר – ומשליכה אותן אל מחוץ לתריסולים. אני מוודאת שהן באמת מסתלקות משם, ולפעמים אפילו נושפת עליהן ליתר ביטחון, כדי שלא ייכנסו בחזרה. לזה אני חושבת שאבא שלי היה מסכים.
ולמרות זאת אני מרגישה רוצחת.
בלוגיעדה 