עין עיוורת שרואה

עמוק לתוך הלילה הגעתי לסופו של הספר גדר חיה של דורית רביניאן.

ודווקא החלטתי שאני כן אוהבת אותו.  למרות הדברים המעצבנים פה ושם   –  והיו כמה.  וגם קשה לי להלין על כך שהוא בנאלי.  כי דווקא נדמה לי שהוא לא.  הסוף בוודאי לא נראה לי בנאלי:  מבין כל הסופים שתיארתי לעצמי כשדמיינתי איך זה ייגמר,  הסוף האחד הזה לא עלה בדעתי כלל.

נגע ללבי הקטע ההוא שבו חילמי משביע אותה (לפני פרידתם בניו יורק) שלא תיסע בארץ באוטובוסים  (על כל הסיבוכים שמתפתלים סביב זה).  ואהבתי מאוד את שני העמודים האחרונים של הספר,  עם "תמונת הרפאים שלא צולמה".  ומשהו ממה שנכתב עליה שם,  על "העין העיוורת [של המצלמה ש]לא ראתה את פנינו" (עמוד 344) מחזיר אותי למה שכבר כתבתי כאן על נקודות המבט המעורבבות (שהפריעו לי).

אולי זה העניין באמת:  עין עיוורת שרואה.  כמו המספרת שרואה (ומתארת) את עצמה,  כאילו מבחוץ. כמו מי שיודעת בדיוק מה קרה בים,  אף שלא הייתה שם. ובכלל זו שהיטיבה לראות את מה שבעצם לא ראתה,  למרות שלא ראתה.  ואולי זו התמצית של כתיבה טובה?  לא רק לראות,  אלא לדעת לדמיין ולתאר גם את מה שלא רואים?

ואולי זה גם משהו שאפשר להעביר לציור?  לדעת לצייר את מה שאינו מונח לפניי?  או שזה לא אפשרי בתחום הזה (בשלב זה אני לא מצליחה לצייר אפילו את מה שכן מונח לפניי).  זה מזכיר לי את בטהובן שחיבר מוזיקה בלי לשמוע.  הוא שמע אותה רק במבפנים,  בתוך ראשו.  אבל הוא היה בטהובן,
.and that has made all the difference

מודעות פרסומת