חבל על דאבדין

היה לי נורא עצוב כששמעתי שרונה רמון נפטרה. אני חיבבתי אותה. הערכתי אותה במיוחד על האופן שבו הצליחה לשמור על פרטיותה למרות שהייתה נגישה ואדיבה כלפי התקשורת. ואפילו יותר מזה הערכתי אותה על שלמיטב ידיעתי אף פעם לא התלוננה בפומבי ואף פעם לא הרגישה צורך להטיף מוסר, להתריע על התבהמות החברה הישראלית או להגיד שמירי רגב איכסה. זה מנוגד לגמרי לנוהל, שהרי כמעט כל מי שמניחים בפניו מיקרופון מרגיש חובה לעצמו להעיר הערות כאלה בתור תרומה לציבור, שאם לא כן ייחשב לפחדן או לאומר הן (או, גרוע מזה, לקרנף). אבל אני דווקא לא חושבת שהיא הייתה משהו מכל אלה. היא הייתה קצת מהדור הישן (למרות גילה הצעיר יחסית), הדור שהאמין שתלונות והתרעות לא מקדמות כלום. והיא עבדה קשה כדי לשפר את מה שנראה לה חשוב, בלי לחלק ציונים. ולכן הערכתי אותה.

ועצוב לי שלפעמים כשדיברה, קולה רעד קצת, ושעל אף חיוכה התדיר, נותרו עיניה עצובות.

יהי זכרה ברוך.

מודעות פרסומת