מתוך שׂרה, שׂרה של רונית מטלון, עמודים 200 – 201:
"הוא מופיע לפעמים בלילה, כשהם יושבים במטבח, שקט כמו טלה, עומד בפתח בסרבל השינה המוֹכִי שלו, מפלבל בעיניו מול האור עד שמבחינים בו. בוא, מושיטה לעברו שרה את זרועותיה, בוא לאמא. הוא מטפס לברכיה, ספוג שתן, אוחז בתלתל הארוך שלה, זה שנשמט מהפקעת האסופה בגומיה, כורך אותו על אצבעו, מוצץ במרץ ונח, נח ומוצץ, חלומות מבצבצים מתחת לעפעפיו השמוטים כמו חריץ אור מתחת לדלת."
אני יכולה לראות את זה. ולשמוע את המוצץ.
הפרק 'החדר הריק (2)' בקול צעדינו של רונית מטלון:
בהתחלה היה נדמה לי שזה עוד אחד מאותם פרקים שלא אבין, כי הם מתנהלים סנטימטר אחד מעל לראשי. אבל בסוף הפרק התברר שדווקא הבנתי, וזה יצא יפה כל כך.
כי כתוב שם שבנוסף לכל חדר מחדרי הצריף היה גם חדר ריק, ש'דוחס בתוכו אוויר אחר של ידע אחר' (עמ' 349). שאת זה כמובן לא הבנתי. ושהחדר הריק נשאר גם אחרי שהצריף האמיתי נהרס כדי שיבנו תחתיו קוטג'. שאת זה קצת הבנתי. אבל בסוף כבר כנראה הבנתי לגמרי, כי שם כתוב, שהחדר הריק הכיל בתוכו את העיקר, 'או לפחות את אחד מפניה העיקריים של האמת… : שהסוד, החבוי מן העין והשקוף, הוא הטוב, לא הרע, שהאהבה היא הסוד ולא חוסר-האהבה, שהמופע הדק של חסד האושר מוסתר על-ידי היריד הפתייני של הסבל, נמשך מאחוריו כמו כרכרת אוויר שקופה, כמו החדר הריק שטווה סיפור משלו: שהבלש, שלוחו של הצדק וציידו של הרע, לוכד משהו בחדר הריק, המוצפן והשקוף, אבל לא את הפושע או את המעשה הנפשע…, אלא את היפוכם – את החסד' (עמ' 350).
משפט באורך של חצי עמוד, אבל כנראה הבנתי, ואהבתי את כרכרת האוויר השקופה. היא אפילו הזכירה לי את הארי פוטר (יש שם משהו עם כרכרות בלתי נראות). צריך להכיר את הסיפור שקול צעדינו מספר, ואת פיסות הצער והאכזבה השזורות בו, כדי להעריך את החסד הזה שבכרכרת האוויר השקופה ולדעת עד כמה אין הוא מובן מאליו.
או לפחות ככה הבנתי.
בקול צעדינו חוזרת רונית מטלון כמה פעמים לתאר ציור של Manet שהייתה להם בצריף רפרודוקציה שלו: המרפסת (Le Balcon). מתוך התיאור ידעתי מיד על מה מדובר, כי אני זוכרת את הציור הזה מילדותי: אהבתי לעלעל בספר של האימפרסיוניסטים הצרפתיים שהיה לנו בבית (הוא אצלי עכשיו) ותמיד נתקלתי בו שם, והיה בו משהו מעורר סקרנות, למרות שלא מאוד אהבתי אותו. נדמה לי שלא במלאכת הציור התעניינתי כשעלעלתי בין הדפים, אלא בסיפור שמסתתר בתוך כל תמונה: יש תמיד דמויות שאפשר לעקוב אחר הבעותיהן, מלבושיהן ותסרוקותיהן, ובמיוחד אפשר להמציא בשבילן סיפורים.
במרוצת השנים נודע לי שהאישה הצעירה שיושבת שם במרפסת היא Berthe Morisot, ציירת מוכרת בפני עצמה שיש לי מקום רך בלב בשביל ציוריה – וזה קצת אכזב אותי, כי יש משהו לא לגמרי נעים בתמונה הזאת של המרפסת, וקשה להסביר מה בדיוק. נדמה לי שהילדה בספר (שהיא רונית מטלון עצמה) שמה לב לכך גם היא, והיא מתארת את "הצעירה שחורת השיער [ש]רואה הכול, רואה מהגב גם כשהיא מתבוננת לפנים… היא רואה רואה רואה, מפעפעת לתוך הסצינה כולה את ראייתה היוקדת, הנעדרת, הפסיביות הפעילה הזו המלאה צער חסום, יגון שחסם את עצמו ונהפך למין אדמת טיט של מועקה כבדה" (עמוד 228 – 229).
מועקה. נראה לי שיש משהו בתיאור הזה. כולל התיאור של הדמויות האחרות על המרפסת, במיוחד האישה מימין ליושבת, שיש לה איזו הבעה חסודה מוזרה ("הילדה שנאה את ארשת פניה של המבוגרת…[ש]היו בלתי פתורות באופן מעצבן. … כל עמידתה או ישיבתה שם בצד הקרינו איזו נמיכות רוח, ביטול עצמי מקומם, או העמדת פנים לצורך שמירת סוד" [עמוד 228]).
כאן.
*
בלי קשר, בשולי העדלאידע:
אחרי שהכול נגמר ראיתי עשרות אלפים, אולי מאות אלפים, של לבבות בד קטנים, לבנים, מפוזרים על הכביש והמדרכות באזור שבו צעדה התהלוכה. מרחוק הם נראו כפתיתי שלג, בעיקר כשהרוח העיפה אותם ממקום למקום. מקרוב יותר הם נראו כמו העלעלים הלבנים שהשושבינונת פיזרה לפני החתן-כלה בחתונה של הקטנה. כל מה שמזכיר לי את החתונה של הקטנה הוא טוב בעיניי.
לא יודעת מי פיזר את הלבבות – אם הם היו חלק מן התוכנית או מעשה קונדס. אבל חשבתי שכמו השלג, שהוא יפהפה ברדתו אבל אחר כך מתלכלך והופך לבוץ טורדני – גם העלים האלה יתלכלכו ויאבדו את הברק הלבן שלהם ויצטברו בפינות ויהוו מטרד למטאטאי הרחובות ולפועלי הניקיון שיצטרכו להתמודד עם השאריות העקשניות שלהם במשך ימים רבים.
ולמרות זאת הם היו חמודים ברגע האמת הקצר שלהם.
ספוג:
הנייר הסבלני
סופג
את כל דברֵי
הנקמנות
הילדותית
הקטנונית
אשר כתבתי –
ודוגר במגירה
על כל אשר מוטב
שלא היה
*
קול צעדינו של רונית מטלון:
לא קל לקריאה, אבל יש בו משהו שמושך את הלב. לפעמים יש פרקים שלמים שאני לא מבינה. אבל אתמול קראתי, על האמא היוצאת מוקדם לעבודה:
"בבוקר בבוקר, כשיצאה יותר מוקדם מהמוקדם" (עמ' 197).
שזה כל כך מתאים לבקרים האלה כשאני יוצאת לתפוס את האוטובוס לירושלים. כשעוד חושך בחוץ, ואני פוחדת שבדרך לתחנה אפגוש תן.
מוזר שזה הציטוט הראשון שחשבתי לצטט מהספר המיוחד הזה.
*
עוד משהו מאותו ספר:
הילדה (שהיא כנראה רונית מטלון) מתבוננת בכתב היד היפה של חברתה חבצלת, וגם היא רוצה כתב כזה:
"והילדה קלקלה כל הזמן מחברות חדשות. העמוד הראשון, הצח כל כך, נשא רק עד חציו אותיות ומילים שניסו לאלף את עצמן, לשאת עיניים ולהידמות לאלה של חבצלת, ובשליש או באמצע המרחב הבוהק של הדף פשוט קרסו אל תוך עצמן, נהיו הן עצמן, שברו בהדיפת מרפק אחת את כלובי הזכוכית היפים שהושמו בהן ושעטו בפראות לכל העברים…" (עמ' 199, ההדגשה שלי, ולדעתי צריך להיות 'הושמו בהם' ולא 'בהן').
אני כל כך מכירה את זה. אני זוכרת את הילדה א' מהכיתה שלי בבית הספר היסודי, ואיך שניסיתי לכתוב כמוה ולא הצלחתי. אני זוכרת את הכתב שלה עד היום. והיו עוד ילדות עם כתבי יד יפים שאהבתי ורציתי גם. אני עוד זוכרת את האכזבה, כשהתברר כל פעם שכל מחברת חדשה היא הבטחה שלא התקיימה, ושהקסם של הדף החדש מתפוגג כל כך מהר: בסוף תמיד יצא שאני רק אני ולא מישהי אחרת, ושהכתב שלי הוא שלי ולא של אף אחת אחרת. ושהמחברת החדשה מבולגנת בדיוק כמו מחברותיי האחרות.
אלא שהיום כבר לא נראה לי שזה כל כך עצוב, להפך: כל אחד הוא מישהו אחר, והכתב של כל אחד הוא שונה, וככה צריך להיות.
*
בשולי הדברים:
אני תוהה אם המתחשק-לי הזה לפתוח מדי פעם בלוג חדש הוא לא ורסיה מודרנית-דיגיטלית לעניין המחברות עם הכתב היפה: חדש ונקי ומלא הבטחה.
*
להטוט:
בְּמִלִּים
אֶפְשָר לְלַהֲטֵט
כִּבְכַדּוּרִים שֶל אֵש;
כִּבְקֻבִּיּוֹת.
זֶה לֹא יַצִּיל אוֹתָן מֵהֱיוֹת
רֵיקוֹת.
*
בגרות:
אז תניחי לזה כבר, עדה ק. תני לזה להתנהל. אל תתערבי. אל תנהלי. אל תשלטי. אל תמחקי.
תניחי.
ותנוחי.
קוראת את מה שנכתב על רונית מטלון לאחר מותה. ריאיונות אתה וכו'. לא מצליחה להבין את הדברים לאשורם. אפילו לסכם אותם באופן הגיוני קשה לי, משום שאינם מובנים לי במלואם. אני מרגישה שזה מתנהל בדיוק סנטימטר אחד מעל לראשי. סנטימטר זה לא הרבה, אבל זה מספיק כדי שלא אצליח לתפוס את הרעיון בזנבו, והוא מאיים לברוח לי.
למען הסדר הטוב צריך שאקרא משהו משלה. קראתי רק סיפור קצר שהתפרסם ב-YNET (נדמה לי) אחרי מותה, ולא לגמרי התחברתי – אבל המועקה שהוא הקרין איננה מן הסוג שאפשר להתעלם ממנו. אני אחפש בספרייה. אני רק חוששת, שוב, שזה יהיה כתוב בדיוק סנטימטר אחד מעל לקצה קודקודי.
למשל קראתי היום, בריאיון שנתנה לגילי איזיקוביץ בעיתון הארץ באוקטובר 2016:
"אדם צריך להגר משורשיו ולא רק להיתקע עליהם. לא צריך להדחיק אותם, אבל להגר מהם. הגירה היא אקט של אוטונומיה, לא רק אקט בזוי, אתה צריך להגדיר בעצמך מה אתה."
אני מבינה ולא מבינה. זה הסנטימטר ההוא שחסר לי. או שאולי המוח שלי הולך. או שאולי הבעיה היא שאני מעבירה כל דבר אל עצמי, וחושבת מהם השורשים שלי, ולא ממש יודעת, וגם לא בטוחה שזה משנה. ואולי זה בעצם הדבר שאליו רונית מטלון כיוונה. או שלא.
אבל אהבתי את "ולפעמים הווליום [של התבטאויות מסוימות] כל כך חזק שזה מחריש ושורף את עצמו." את זה דווקא די הבנתי, והסנטימטר נעלם.
בלוגיעדה 