ועוד הפעם חמש מאות

אז סגר כללי, שוב. כך הוחלט. על ידי ממשלה כושלת, פחדנית, שרלטנית, רשלנית ומטופשת. מכל טוב הארץ (ועכשיו שליצמן התפטר, נפלה גם עטרת ראשנו, ולאן נוליך את יגוננו).

מה שהכי מכאיב לי בסגר הזה הוא פרט שולי יחסית: מגבלת 500 המטרים. זו שאין שום דרך לציית לה (כי הסופר ובית המרקחת המותרים לכול הם מחוץ לטווח ה-500), ואין שום דרך לאכוף (כי מה, בואו, באמת), ואין שום דרך לתרץ. סתם הצקה מיותרת, אצבע בעין, יריקה בפרצוף – מגבלה שכולם כבר סיכמו בנגלה הקודמת שהיא מוטעית ושאין בה כל צורך. אבל אפילו את הלקח הזעיר הזה לא הצליחו ליישם.

אני כבר יכולה לומר בפה מלא שרוני גמזו הוא אכזבה גדולה. האיש שהבטיח, בשכל רב, לשקם בראש ובראשונה את אמון הציבור – ואז נתן את ידו לשטות הזאת של 500 המטרים, ואפילו לא ניסה להסביר למה, למרות שנתנו לו זמן מסך כדי לתרץ.

אז בסדר, זה הרי זניח לעומת שאר הנזקים הנוראים. אבל בכל זאת זה, בקליפת אגוז, הוא לב הבעיה. האנשים האלה אפילו אינם מעלים בדעתם העצלה שהישראלים, כמו שאר שוכני תבל, הם יצורים תבוניים שנולדו עם מוח. הזלזול הזה באינטליגנציה, חוסר היכולת להתייחס לבני אדם במינימום של כבוד – לא, כבר נגמרו לי המילים.

חבל מאוד. כל מה שיש לי להגיד להם הוא זה:
אותי איבדתם, ולא סביר שתמצאוני שוב. ולא, יש מצב שאפילו בקלפי כבר לא ניפָּגש. היו שלום.

נשק וסע (או: שלום כיתה א')

לא, אני לא אכתוב על מהומת פתיחת שנת הלימודים אצלנו. רק אציין נסיבות מקילות: זה לא קל להחליט החלטות בתנאים כאלה. לא הייתי רוצה להיות במקום מי שצריכים להחליט. וזה בלי קשר לעובדה ששר החינוך אצלנו הוא מעצבן ברמות על. ליבי ליבי לרוני גמזו, שנלחם בגבורה מול תחנות רוח, ולפעמים גם מצליח.

ומכאן – ישר לסין:
על דף הפייסבוק של עופר מסין כתבתי כבר כמה פעמים. היום הוא מספר על היום הראשון ללימודים של בנו הקטן. כן, גם בסין מתחילים ב-1 בספטמבר. יש הוראות מדויקות וקשוחות על איך מותר להיפרד מן הילד (רמז: מאוד מהר – אומרים שלום וזהו), והסינים, בניגוד לישראלים, מצייתים בקפדנות. עופר מסין, שהוא הרי עופר ישראלי, מנסה להביע התקוממות, אבל אשתו הסינית לא מרשה, והוא שומע בקולה. גם הילד הקטן מציית בלי תלונה.

אבל זה לא מונע מעופר מסין לשקוע בזיכרונות. ביומו הראשון בכיתה א', בארץ הקודש, הייתה אימו בשמירת היריון, ומי שלקחה אותו לבית הספר הייתה ברברה השכנה. הוא מספר שהמורה פקדה על הילדים לנפנף לאבא ואימא לשלום, ומוסיף: "ועד היום אני תקוע עם היד ככה באוויר כי ברברה זאת לא אמא שלי, חשבתי אז ולא ידעתי מה לעשות. לנפנף או לא." שזה המשפט שהכי נוגע לליבי בכל הפוסט של עופר מסין, למרות שכמעט כל משפט שלו נוגע ללב.

איך שלא יהיה, אחיו הצעיר של עופר מסין (ההוא שהיה אז עובּר בשמירת היריון) מספר לו עכשיו שבארץ קוראים היום לנוהל הפרדה המקוצר הזה בשם 'נשק וסע'. עופר מספר לאשתו, שמספרת להורים הסינים בבית הספר בווהאן, וכולם מתפעלים. בסין זה נחשב 'מילים רכות', וזה מקסים בעיניי ביותר. אגב, אני זוכרת שגם אני התפעלתי בפעם הראשונה שראיתי את החניות הזמניות-מהירות של ה'נשק וסע' הזה (הרבה אחרי שהילדים שלי כבר לא למדו שם).

אז התחילה שנת הלימודים. גם אני כבר שקעתי במצולות הכנת השנה הבאה אצלנו (מתחילים אחרי החגים), ועוד לא רואה את הסוף: בינתיים הכול יתנהל ממרחק, בזום, ואני שונאת את זה. לא הייתי בירושלים מאז ה-8 במרץ, ואני נורא מתגעגעת.

שתהיה שנה"ל תשפ"א טובה לכולנו.
והנה הקישור לפוסט של עופר מסין.

גלישת בוקר

לפעמים, בגלישת הבוקר שלי באינטרנט, אני מוצאת פנינים.

למשל היום. קראתי ריאיון (שפורסם נדמה לי ב'מעריב') עם יורם לס (לא בא לי להתווכח עכשיו על קביעותיו בענייני קורונה, אבל אני תוהה אם הוא אכן תמיד כל כך טועה ומטעה בכל מה שהוא אומר. לא משנה). בקיצור, משך את עיני משהו שהוא אמר שם דווקא בענייני פוליטיקה: שהיא "אומנות של ניווט בין קרחונים". זה כל כך נכון בעיניי, ולא רק לפוליטיקה. ואם להישאר בענייני קורונה – רוני גמזו הוא לא פוליטיקאי, אבל לא אתפלא אם גם הוא מרגיש כמי שמנווט בין קרחונים, והם חדים ומשוננים במיוחד.

*

ועוד באינטרנט, הבוקר: עופר מסין כותב בדף הפייסבוק שלו שהוא תוהה לאן נעלמו החלומות שהוא ואשתו רקמו על העתיד בעת שהיו סגורים ומסוגרים עם ילדיהם בבית, בווהאן, בחודשי סגר הקורונה. "אסור לנו לשכוח את החלומות", הוא כותב שם. וגם זה כל כך נכון.

אולי חלומות הם סם החיים.
למרות שאני חוששת שאני כבר שכחתי את כל חלומותיי, או לפחות את רובם.

הפתעה הפתעה

לשם שינוי יש לי מילה טובה להגיד על הנהגת מערכת הבריאות. זאת באמת הפתעה, כי עדה ק. ואני לא מאמינות במילים טובות, בטח לא על מערכת הבריאות. רק תנו לנו להתלונן – ואנחנו משגשגות. אבל המינוי של רוני גמזו ל'פרויקטור קורונה', או איך שלא יקראו לזה, הפך את שתינו לטיפ-טיפה יותר אופטימיות. כמה מרענן מישהו שלא אומר כמה נהדר הוא עשה עד עכשיו (אפילו במילה לא הזכיר את הצלחתו הקודמת בנושא סדרי-קורונה שהשליט בבתי האבות והדיורים המוגנים), אלא מסביר במילים פשוטות מה הוא הולך לעשות, ונותן לכולם להבין שהוא לא יניח לנודניקים הקטנוניים שמסביב להפריע. אני מניחה שהם היו מתים להפריע לו, אבל כרגע לא מעיזים, וטוב שכך: פחד תמיד טוב לבריאות – אולי לא לבריאות הפוחדים, אבל פחדנותם תועיל לבריאותנו.

במסיבת העיתונאים של שלשום בערב היה תענוג לראות את נתניהו מצמצם את דבריו לשתי דקות ומפנה את הבמה. כנ"ל גנץ. אדלשטיין כמובן לא התאפק והיה מוכרח להוסיף עוד כמה סיסמאות ריקות מתוכן, שהתפרשו על כמה דקות יותר. אבל תוך כעשר דקות התיישבו שלושתם עטויי מסכות בפינת החדר ובלמו את פיותיהם, וכך אפשרו לפרויקטור החדש לפרוש את משנתו בלי הפרעה. דבר כזה כבר מזמן לא נראה במקומותינו.

עכשיו כמובן נותר לראות מה הוא יעשה, ובאיזו מידה של הצלחה. אבל יפה הוא מבין שהוא צריך להשיב אליו את אמון הציבור שאבד מזמן נוכח הקשקושים השחצניים ההתחלתיים של ההנהלות הקודמות ונוכח הפיאסקו שבא בעקבותיהם. ויפה עשה שאסף אל תחת דגלו את כל המומחים הכועסים בטלוויזיה, אלה שהרגישו (בצדק) שלא מתחשבים בדעתם. כאילו אמר להם, במקום לפרשן נגדי בטלוויזיה, בואו שבו איתי ותעזרו לי. כך צריך להיות.

בימים האחרונים אכן מסתמנים שינויים. משרד הבריאות מעדכן את נתוני האתר שלו באופן מסודר קצת יותר. יש דיווחים על נהלים חדשים בעניינים שונים. גם נדמה לי שהפרסומות המפחידות מפני אימי מחלת הקורונה נעלמו מן המסכים (אני, על כל פנים, לא רואה אותן יותר). יכול להיות שגם גמזו חושב שלהפחיד אותי זה לא מה שיציל את המצב. אולי הוא אפילו מעריך שהציבור הרבה פחות מטומטם ממה שחשבו עד כה. הלוואי. יש בארץ הזאת מספיק אנשים נבונים וטובים וחרוצים שישמחו לתת כתף ולעזור אם רק לא יתנהגו אליהם כל הזמן כאילו נולדו בלי מוחות. אגב, יש גם דיווחים עקשניים על התייצבות ב'קצב העלייה בתחלואה'. זאת לא ירידה, אבל כל ירידה מתחילה בהתמתנות של העלייה, ויש מצב שאנחנו נכנסים לפאזה הזאת. אבל מוטב לשתוק בינתיים, כדי לא לפתוח פה לשטן שיושב בפינה ומחכה בשקט לתורו להזיק.

*

בינתיים סיימתי את חובותיי לשנת הלימודים תש"ף, ורגע לפני הצלילה להכנות לתשפ"א (אל תשאלו. והקטנה אומרת לי: אבל למה את לא יוצאת כבר לפנסיה), אני נחה לי קצת בין לבין. אתמול, למשל, צפיתי ביותר מדי טלוויזיה. לכן ראיתי בחדשות 12 כתבה על חרדות ילדים עקב הקורונה ונחמץ לי הלב. במיוחד הילדה ההיא שאמרה שהיא מרגישה שזה סוף העולם, וכששאלו אותה מה פירוש הדבר אמרה שנדמה כאילו כולם ימותו. אם יש דבר שגרוע מחרדות מבוגרים (שגרועות מספיק, מי כמוני יודעת), זה חרדות ילדים. כי בצד העובדה שיש להם אנטנות הכי רגישות שבעולם, חסרה להם פרספקטיבה, ואז זה באמת נורא.

אחרי זה הייתה תוכנית על בני ברק בימי הגל הראשון, ושוב נחמץ לי הלב. נזכרתי כמה מכוער דיברו עליהם, ושוב חשבתי על זה שזה לא הגיע להם. ונזכרתי שוב לטובה באיימן עודה, שטרח וכתב בטוויטר, בעצם ימי הברוך הגדול, שלא נכון להאשים אותם, וזכר גם לאחל להם בריאות, והתביישתי שהוא היה (כמעט) היחידי שזכר.

*

אנחנו כידוע לא מגדולי המפגינים, מעולם לא היינו. עכשיו גם יש לנו תירוץ הולם, מפאת גילנו. אבל סיגלנו נוהל חדש: כשאנחנו עוברים עם רכב בתוך או מתחת לגשר של דגלים שחורים, אנחנו צופרים לאות תמיכה במפגינים ובדגליהם. אל ייקל הדבר הזה בעיניכם, זה לא מתאים לטמפרמנט שלנו: ראש המשפחה אף פעם לא צופר בנהיגה, לא כשהוא מופתע ולא כשהוא כועס. לא מאמין בגאדג'ט הזה. אבל עכשיו גילינו את הצפירות הפוליטיות, וראינו כי טוב. בהתחלה אמרתי לו: ואם הם לא יבינו למה אתה צופר, ויחשבו שזה בגלל שאתה כועס עליהם? והוא ענה, אל תדאגי, זה סימן מוסכם: הם יודעים.

אז ככה אנחנו עוברים, גשר אחרי גשר, וצופרים: פאם-פאם, פ-פ-פאם, פ-פ-פ-פ, פ-פאם!
וככה הפכנו לפעילים פוליטית.