קצרים ונמוגים

עוד משהו יפה מ-אחותו של הנגר של מירה מגן   –  הקטע שבו נאווה נזכרת בילד הקטן שהיה לה:

"רק למחרת בבוקר כשהייתי במרפסת האחורית הוא צץ פתאום ועלה ממצע התלתן בחצר, … כורע אל התלתן,  ובזהירות של כירורג משחיל מחטי אורן באגלי טל,  מעתיק טיפות שקופות מהעלה אל חוד המחט ועוצר נמלים בדרכן מכאן לשם ומשקה אותן.  … ואז הגיח חתול,  חצה בריצה את החצר, וילדי צלל חזרה אל גנזך הזיכרונות ונבלע בו" (עמודים  217 – 218).

צלל חזרה ונבלע בגנזך הזיכרונות.  כמה יפה זה כתוב,  וכמה ברורה התמונה וחדה, ולא מקושטת מדי, לטעמי.

בלי קשר,  בדרך לסופר היום ראיתי על המדרכה,  בין ערימות הפסולת המחכות לפינוי,  קופסת קרטון גדולה שמישהו קרע בה חלון ותלה עליו וילון מנייר דק,  ורוד.  גם כשהתרחקתי משם עוד תהיתי אם זה היה בית-בובות ישן או אולי תיאטרון-בובות שאבד עליו כלח,  וכמעט שיכולתי לשמוע את צחוקי הילדים שהדהדו סביבו אי-אז,  לפני שסיים את חייו ונמצא ראוי לפינוי ולמיחזור.

ועוד בלי קשר,  המסך של YNET מלא בדיווחים על הלוויתו של שמואל ראדה,  אביה של תאיר שנרצחה לפני תשע שנים.  הוא החזיק מעמד עד שנחנך אתמול  –  לאחר מאמצים רבים  –  בית כנסת על שם בתו,  ואז עזבו אותו כוחות החיים בבת אחת,  וגם הוא נמוג.

יצא פוסט עצוב,  לא ממש התכוונתי.

מודעות פרסומת