קרה מה שתמיד קורה: הבטחתי לעצמי הבטחה גדולה, הכרזתי עליה קבל עם ובלוג – ואז הלכתי והֵפַרתי אותה.
כשקראתי לאחרונה שוב את אל תיגע בזמיר וכתבתי עליו הרבה (ראו בתגית), נודע לי שהרפר לי, שכתבה אותו, חיברה בשבילו גם ספר המשך. ככלל, ספר המשך זה לא רעיון כל כך טוב, וגלומות בתוכו הרבה אופציות של אכזבה – אבל המיוחד בספר ההמשך הזה (ניצב כל הלילות = Go Set a Watchman) הוא שהיא כתבה אותו לפני אל תיגע בזמיר. בעצם, אל תיגע בזמיר היה מעין שכתוב ותיקון של כתב היד של ניצב כל הלילות, וזה האחרון (הראשון!) נכתב ונגנז לפני יותר מחמישים שנה, ויצא לאור רק לאחרונה כ'ספר המשך'.
היות ששמעתי שאטיקוס פינץ' של ספר ההמשך הוא הרבה פחות סימפטי ממה שהיה באל תיגע בזמיר, הכרזתי שלא אקרא אותו: חבל לי לקלקל את דמותו היפה שכבר נחרתה לטובה בזכרוני. שהרי יש חלומות שמכאיב להתפכח מהם.
אבל אז ראיתי פתאום את הספר החדש-ישן, ניצב כל הלילות, בדוכן ספרים בתחנה המרכזית בירושלים, כשהייתה לי חצי שעה להרוג עד שיגיע האוטובוס הישיר שלי, ומיד הבנתי שהעניין אבוד. הסתובבתי כה וכה מסביב לדוכן, ניסיתי להתאפק ולא הצלחתי, ושקלתי גם את ההצעה של 2 ב-99 – אבל לא היה שם משהו נוסף שרציתי, וזכרתי שהמבצע המשתלם ביותר הוא זה שבו לא קונים שום דבר נוסף שאינו נחוץ. אז הלכתי לקופה עם הספר האחד הזה שרציתי ושילמתי עבורו ועליתי לרציף בקומה ג' והתיישבתי שם על ספסל ושקעתי בקריאה. אפילו בפקק הנצחי של סחרוב-מבשרת קראתי קצת.
בעצם היה עדיף לקנות את המקור האנגלי, אבל לא מצאתי אותו. התנחמתי בכך שההוצאה העברית הוסיפה גם פתח דבר מפרי עטה של ד"ר סוניה וינר, לתועלת הקוראים שאינם מצויים בהיסטוריה האמריקנית. ושם קראתי, לתדהמתי, שאחרי מלחמת האזרחים בארה"ב, "דווקא המפלגה הרפובליקנית היא שנשאה את דגל זכויות האזרח", ואילו הקו-קלוקס-קלאן היה "הזרוע המבצעת (והבלתי חוקית) של המפלגה הדמוקרטית," שבכלל "ניהלה מאבק לשמירה על 'העליונות הלבנה' " (עמודים 8 – 9). עולם הפוך.
אני זוכרת שמשהו מזה התגנב גם לתוך חלף עם הרוח כשקראתי אותו אי אז (אשלי וילקס בקו-קלוקס-קלאן!), אבל הפעם נדהמתי באמת. איכשהו, כשחושבים על דונלד טראמפ, זה לא מסתדר טוב בראש. תזכורת קטנה לעובדה שלא תמיד טוב לחלק את הכול לקבוצות ברורות ונפרדות: שהרי הכול מעורבב.
[הערה לא קשורה לחבריי בישראבלוג: התקלה המפורסמת הגיעה גם אליי: לא מצליחה להגיע לדפי העריכה, ובכלל זה לרשימת הקבועים שלי, ולא יכולה להגיב בשום מקום ברחבי ישרא. אני יכולה לקרוא אתכם (בתנאי שאני רואה שעדכנתם), אבל לא יכולה להשמיע שום דעה בשום עניין. שזה, אולי, דווקא לטובה 🙂
עריכה מאוחרת: ישרא חזר פתאום, הידד! האתר הזה הוא באמת קצת כמו עוף החול. אז הערתי שלעיל מבוטלת.]
בלוגיעדה 