סופ"ש בירושלים

(יום 77)

שנים רבות עברו מאז שהייתי בירושלים בשבת,  אם בכלל הייתי.  השקט הזה ברחובות (הסואנים בדרך כלל) בשישי בערב ובשבת בבוקר מוכר לי מהעיר שלי רק ביום הכיפורים.  יש מי שזה עולה להם על העצבים,  אבל אני מודה שדי נפעמתי.

*

המדרחובים החמודים,  והשווקים/ירידים של שישי בבוקר.  וגם פרפרי הנייר שהוצמדו לכל גזעי העצים.  וגם מזג האוויר הנוח שנפל עלינו במקרה.  אנחנו יודעים היטב שזה לא יישאר כך הרבה זמן.

*

שוק מחנה יהודה שובה לב אפילו כשהוא הומה אדם בשישי בצהריים.  עד אפס מקום.  כמעט אפשר לשכוח שירושלים זה לא המקום הכי בטוח בעולם בשביל מרחבים צפופים.  בין השאר קנינו ירקות בכמות חד פעמית,  עד כדי כך זעירה,  שהמוכר אפילו סירב לשקול אותה ופסק בביטול:  שני שקל.

*

ציורי הקיר במרכז העיר: על קיר שלם של אחד הבניינים בבן-יהודה צויר… קיר שלם של בניין.  כולל חלונות,  מרפסות, יונים עפות,  הכול.  ההתבוננות בו מרתקת.  הוא נראה תלת ממדי לגמרי,  למרות שהוא רק דו.

*

מעיון בחלונות הראווה של חנויות הבגדים הגעתי למסקנה שלו הייתי חיה בעיר הזאת,  לא הייתי מתקשה למצוא בגדים שמתאימים לי.  החצאיות והשמלות,  למשל,  בדיוק באורך שאני אוהבת.  הראיתי לראש המשפחה והוא קצת עיקם את אפו:  נדמה לי שהוא שמח שבשבת הכול סגור.

*

יואל משה סלומון הוא 'הרחוב של המטריות'.  בחורף נפרשו שם,  במרומיו,  עשרות (או יותר) מטריות צבעוניות.  עכשיו הן כבר לא שם,  ובמקומן יש קישוטים אחרים:  לא מאוד מרהיבים בשעות היום,  אבל מאוד יפים בתאורת לילה.  כפרס ניחומים,  בסמטאות הצרות שיוצאות משם,  נותרו כמה מטריונות קטנות,  בגובה נמוך יותר,  כדי שנזכור איך זה היה.  ובכלל,  הסימטאות הצרות והסופר-צרות (יש בכל מיני גדלים) הן בשבילי אטרקציה.  לו הייתי צלמת,  הייתי מוצאת מה לעשות שם.

*

באחד הירידים של שישי בבוקר ראיתי פיל שצויר על נייר בקו אחד.  אותה אמנית גם עשתה תליון-פיל מפס/חוט (מתכת?) אחד.  עכשיו יש לי על מה להתאמן:  איך מציירים פיל בקו אחד,  בלי להרים את העיפרון מהנייר.  ניסיתי,  והוא יצא כמו נחש-הבריח (בּוֹאַ!) של הנסיך הקטן.  אחרי שהוא בלע את הפיל.

מודעות פרסומת

עוגות שוקולד על הראש

השבוע יצא לי לנסוע באוטובוס דרך בני ברק.  אני לא עוברת שם לעתים קרובות, ובכל פעם שזה קורה אני מרגישה כאילו הגעתי לחוץ לארץ.  אולי אפילו יותר חוץ לארץ מירושלים.  אמנם חוץ לארץ אפור מאוד וחסר ברק,  אבל לא בלתי מסקרן ונוגע ללב.

למשל שמות החנויות,  שאפשר אפילו לכתוב עליהם פוסט נפרד.  אבל היום אני רוצה לכתוב דווקא על איך שאני תמיד בוחנת שם את האמהות הצעירות האלה שעולות לאוטובוס עם הילדים הקטנים,  בדרך כלל יותר מאחד, ולפעמים עם עגלות ושקיות ועוד ועוד.  הן שלוות כל כך ולא נלחצות מכלום.  גם בירושלים זה ככה.  והרי אי אפשר לטעון שהן שלוות כי יש להן ניסיון ארך-שנים,  כי הרי הן צעירות כל כך,  כמעט ילדות בעצמן.  ואני זוכרת בבושה שכשאני הייתי צריכה לנסוע עם שני ילדים קטנים באוטובוס,  תמיד מצאתי תירוץ למה לא לעשות את זה,  ולמה לגייס במקום זה את ראש המשפחה שיסיע אותנו,  או לקחת מונית.  תמיד פחדתי שאחד מהם יישאר בטעות לבד,  בתוך האוטובוס או מחוצה לו,  ומדרגות הכניסה/יציאה והדלת האוטומטית הטילו עליי אימה.

עכשיו,  השבח לאל,  הם גדולים ונוסעים בעצמם,  ובינתיים,  כשאני לבדי באוטובוס,  אני מצליחה לדאוג לעצמי היטב,  ומסתדרת אפילו עם הדלת והמדרגות.

*

בילדותי היו לי דודים בבני ברק.  הם כבר מזמן אינם בין החיים, אבל אי-אז היינו מבקרים אצלם לעתים קרובות למדי,  בדרך כלל בסופי שבוע,  בשישי או בשבת.  הם גרו ברחוב חרדי מאוד,  ולכן נאלץ אבא שלי להחנות את הרכב ברחוב אחר,  ומשם המשכנו ברגל.  גם אז זה היה כמו חוץ לארץ:  הדממה הזאת שיורדת על העיר עם כניסת השבת וששורה עליה גם למחרת.  והאנשים ההולכים לבית הכנסת,  כולל הגברים הלבושים במעין מעיל עליון מבד מבריק כלשהו, וחובשים כובעים גליליים-שטוחים הנראים כעשויים מפרווה כהה.  אין לי מושג לאיזו חסידות הם שייכים,  אבל הסאגה המשפחתית מספרת שבילדותי הצעירה מאוד חזרתי ודרשתי שיסבירו לי על מה ולמה הם מתהלכים ברחוב בשבת עם עוגות קרם-שוקולד על ראשיהם.