שט ירח

במוצאי השבת היה ירח כמו בסיפורי הילדים:  גדול מאוד ועגול מאוד (ט"ו באלול) ונמוך וצהוב למדי בתוך השמיים הכחולים-שחורים.  בזמן הנסיעה באיילון-צפון היה נדמה שגם הוא נוסע צפונה,  מימיני,  כשהעצים מתחתיו נחפזים דרומה.  ואז,  בפנייה מזרחה,  הוא הופיע פתאום ממש ממול,  עם עיניים ואף (כלומר,  כאילו).  זה כל הזמן הזכיר לי איזה ספר ילדים,  וחיטטתי הבוקר קצת בגוגל ומצאתי: ויהי ערב שכתבה פניה ברגשטיין על פי אנדרסן ("בשמי ערב כחולים / בשמי ערב צלולים / שט ירח עגול ובהיר. / חרש, חרש טייל / ודומם הסתכל / ביער,  פרדס ובניר.")

בדיוק כזה,  ובדיוק ככה.

*

וחוץ מזה:

בשבת קראתי במבזק ב-YNET שהסופר הקנדי קינסלה נפטר.  לא ידעתי עליו כלום (אפילו את שמו הפרטי אני לא יודעת),  אבל  היה כתוב שם שהסרט 'שדה החלומות' (עם קווין קוסטנר) היה מבוסס על ספר שקינסלה כתב.  זה היה סרט נהדר.  לכאורה על בייסבול,  אבל בעצם בכלל לא.  הוא היה על הורים וילדיהם,  ועל זה ש'אם תבנה אותו,  הם יבואו'.

והם באו.

*

איכשהו יצא שהתחלתי שוב לאפות עוגות.  הסוד הידוע הוא שאני לא כל כך אוהבת עוגות ולא מתעניינת בהן,  ולכן לא אוהבת לאפות אותן.  ועוד סוד ידוע הוא שאפיית עוגות זה כימיה שדורשת דייקנות מרובה במדידת המרכיבים ובהוספתם בסדר הנכון.  וזה בניגוד גמור לבישול רגיל,  שבו מערבבים ובודקים וטועמים ומוסיפים ומתקנים ומשפרים לכל אורך הדרך.  באפייה,  עד שכבר אפשר סוף סוף לטעום,  זה די אבוד:  אם לא הצליח,  אי אפשר לתקן.  לא שקילקלתי הרבה עוגות  –  אבל הן גם לא יצאו מי יודע מה.

העוגות הראשונות שאפיתי היו כשעברתי לגור לבד,  עוד לפני שהתחתנתי.  קניתי שקית של עלית ('עוגת עלית את אפית',  למי שזוכר את הפרסומת ההיא) ופעלתי על פי ההוראות.  יצא אכיל.  לא זוכרת מה 'אביר החלומות' (למי שזוכר) אמר,  אבל הייתי גאה בהיותי 'גם יפה וגם אופה' (למי שזוכר),  אף שמימיי לא הייתי לא זה ולא זה.  אחר כך הבנתי שאם  צריך להוסיף ביצים ולערבב וללכלך מאתיים קערות,  עדיף כבר לאפות 'על אמת',  לא משקית של עלית.  לחתונה קיבלתי בין השאר גם ספר אפייה (הו,  המתנות השוות של פעם.  היום יש רק צ'קים,  וזה נראה לי כל כך מבאס),  והתחלתי ללמוד מתוכו. לימי ההולדת של הילדים אפיתי להם עוגות מן הספר. עוגות שיש ועוגות שוקולד עם קרם ומזרה-סוכריות לקישוט.  יצאו בסדר.  הילד,  באבירותו הטבעית,  אמר שהן לא פחות טעימות מהעוגות עם הצורות המיוחדות (ארנבות,  רכבות,  דובונים) ששאר האמהות ידעו לאפות.   אבל מאז שהילדים גדלו,  הזנחתי את האפייה,  ובדרך כלל אני מניחה לראש המשפחה לקנות בקונדיטוריית-צמרת עוגה לארוחת שישי בערב,  ומתרכזת בבישולים של המנות שלפני הקינוח.

לאחרונה הייתי צריכה להביא עוגה לאיזה מקום,  ונזכרתי בעוגת הלימון של הבלוגרית נ*גה מישראבלוג (אבל אין לי קישור ישיר למתכון): עוגה קטנה ופשוטה וטעימה להפליא,  שהלימון מעדן בה בהצלחה את המתיקות העוגתית.  אז חזרתי לאפות.  ראש המשפחה אהב.  אפיתי שוב.  גיוונתי לעוגת שוקולד עם אגוזים וקוואקר (נשבעת).  לדעתי היא לא משהו,  אבל ראש המשפחה אהב וביקש שאעשה אותה שוב.  וכך חזרתי להיות יפה ואופה (מדי פעם).

ועדיין עוגות אינן כוס התה שלי.  אולי משום שהן הכי טעימות עם כוס תה,  ומי יכול לשתות תה במזג האוויר הלח הזה.  אפילו אני לא.

*

עוד סימן בדוק של סתיו: קולות העלים היבשים המתגלגלים ברוח על המדרכות –

מודעות פרסומת