על הרצף

יצא שלאחרונה אני רואה סדרות וקוראת ספרים על אנשים המצויים 'על הרצף' האוטיסטי לסוגיו השונים.  הילד עם תסמונת אספרגר בסדרה 'הורים במשרה מלאה',  חוקרת המשטרה עם התסמונת הדומה בסדרה השבדית-דנית 'הגשר' (הו,  סדרה מעולה,  וכמה עצוב שהגיעה לסיומה),  ועכשיו הספר 'שטום' של ג'ם לסטר (ובהמשך,  כנראה,  'המקרה המוזר של הכלב' וכו').

ניסיתי להשיג בספרייה את 'שטום' במקור האנגלי ולא מצאתי,  אז שאלתי את התרגום העברי ולא כל כך הסתדרתי אתו.  אולי זה גם קשור לכך שהספר נכתב מנקודת ראות של גבר,  עם הומור של גברים (סליחה,  זה לא לגמרי קורקטי,  אבל בבלוג שלי אני מרשה לעצמי).  ואולי זה בגלל שאני בעצם סנובית לא מוצהרת שמעדיפה לקרוא בשפת המקור (בתנאי שהוא נגיש).  או שזה פשוט בגלל שהספרים בהוצאות העבריות מודפסים על נייר עבה יותר: עם השנים הכתפיים שלי הולכות ונחלשות,  ויש לי פחות ופחות כוח לשאת בתיקי ספרים כבדים.

בסוף נכנעתי:  בתחנה המרכזית בירושלים (שבה נדמה שאני מעבירה את רוב ימיי) מצאתי בחנות הספרים את Shtum ,  במקור.  הפורמט קטן משל ההוצאה העברית,  והמשקל הוא פחות או יותר נוצתי (וגם המחיר בהתאם).  אז קניתי אותו והמשכתי לקרוא בו מן הנקודה שאליה הגעתי בעברית.  איכשהו בשפת המקור הוא גם קצת ברור לי יותר.  או שאני באמת סנובית.

ככל שהדברים אמורים ברצף האוטיסטי,  הידיעות שלי די קלושות.  תמיד עולה השאלה,  איך קובעים  –  לפי מה מחליטים מה נורמלי ומה לא.  התשובה לא תמיד ברורה.  סימנתי לי בקו בינתיים רק משפט אחד,  בעמוד 177:
".We are all individuals"
הוא לא עונה לשאלה,  ובכל זאת הוא לא בלתי קשור אליה.

*

אף מילה על האסון בנחל צפית.  לעולם לא אבין איך אושר טיול כזה,  במסלול כזה,  ביום כזה.  מצד שני,  אני לא טובה בזעם קדוש.  אז אחכה למסקנות המשטרה ואז נראה.
לחכות,  זה סיפור חיי.

מודעות פרסומת