שיטוטים אקטואליים

אני כבר לא זוכרת באיזה ספר קראתי את זה:  גיבורת הספר   –  אולי ההיא-בלי-שם מ-רֶבֶּקה,  או שמא זו מ-דֶזירֶה,  מכל מקום נערה פשוטה שטיפסה במקרה ובטעות בסולם החברתי והגיעה,  דרך נישואין,  אל האצולה/מלוכה   –   ובכן,  הגיבורה הזאת (נקרא לה דזירה,  שיהיה)  –  ובכן,  דזירה מגלה אבק באחד מחדרי הטירה/הארמון,  ומבקשת מהחדרנית הקטנה להביא לה מטלית כדי לנגבו. החדרנית המבוהלת,  שמעולם לא ראתה גבירה מנקה אבק,  לא יודעת מה להביא לה,  ובסופו של דבר מביאה ממחטת תחרה.

אני לא זוכרת מאיפה זה לקוח,  אבל כן זוכרת את הסצינה:  הגבירה החדשה אינה גוערת בחדרנית בשל האבק,  וגם לא דורשת ממנה לנקות אותו.  היא רק מבקשת מטלית כדי לנקות בעצמה.

למה נזכרתי בזה?  כי,  כמו כל עם ישראל,  צפיתי בסרטון ההזוי על ביתו המתקלף (אגב,  על פי כל העדויות,  כנראה באמת מתקלף) של ראש הממשלה,  וראיתי איך אשתו מתוודה ב(אי-)נחת שיש שם הרבה אבק.

חשבתי לעצמי:  אחרי סערת האובך שעברה עלינו בשבוע שעבר,  אני לא מאמינה שיש בכל המזרח התיכון אפילו סנטימטר מרובע אחד שהוא נטול-אבק.  מילא,  שאלה תהיינה הצרות שלנו.  כי אני,  למשל,  מוטרדת הרבה יותר מהמצב בחדרי המיון ובמסדרונות בתי החולים,  אפילו אם אין שם אבק.  אבל בכל מקרה:  מדוע לא יכולה אשת ראש הממשלה, הצופייה בדאגה אל האבק, פשוט לקחת מטלית ולנקות אותו? הייתכן שהיא לא קראה בנעוריה את רבקה/דזירה?  ואם קראה  –  לא הושפעה מהן בכלל?  כי השתיים האלה,  ועוד כמה דמויות מספרים אחרים,  דווקא די עיצבו את עולמי.  אבל זה אני.

לא משנה. האמת שמספיק כבר עם הרכילויות האלה,  והסרטון ההזוי הנ"ל הוא אכן תשובה ראויה לעיסוק הבלתי פוסק בשטויות (בקבוקים ופקדונות וכו')  –  בגדר "עֲנֵה לו כאיוולתו":  התשובה לשטות היא שטות.  או,  בסגנונו הבוטה של ג'יימס בייקר: כשתתחילו  סוף סוף לדבר ברצינות על מה שקורה בבתי החולים וכו',  תתקשרו אליי.

אז מה?  שוב נשארתי מתנדנדת בין העבודה למרצ.  השם החדש של 'העבודה' הוא בלתי נסבל,  הצמד שבראשה מעורר אי שקט,  ועדיין אני כועסת עליהם על שהרחיקו את יחימוביץ (שאותה אני דווקא מאוד מעריכה) למקום השלישי.  מנגד נמצאת מרצ,  מוסיפה לייבב בחושך,  צודקת כתמיד.  איזה מבחר עגמומי.  האמת שהמועמד הססגוני והסימפטי מכולם הוא איימן עודה של הרשימה הערבית המאוחדת.  על משמעות שמו אני תוהה מדי פעם,  ביני לביני,  בחצי חיוך,  אבל יש לו אישיות כובשת.  דומה שהוא יודע את הסוד:  צווחות אינן מעודדות הקשבה.  עדיף לדבר בשקט,  שאז יש סיכוי שמישהו ישמע ויבין. נדמה לי שיש לו גם השפעה מרגיעה על אלה ממפלגתו שטרם למדו את הסוד.  אפילו שקלתי להצביע עבורו,  אלא שיש שם כמה ברשימתו שהם בכל זאת,  איך לומר,  קשים לבליעה.

איך שלא יהיה  –  אחת מכל הצפרדעים האלה יהיה צריך בסופו של דבר לבלוע בקלפי.  את הפתק לבוחר כבר קיבלתי שלשום.  עכשיו נותר רק להחליט,  וזהו.  עניין של מה-בכך.

מודעות פרסומת

לא-קפיצה

שני השקל שלי על המאמר המוזר של בני ציפר בעיתון הארץ ביום שישי האחרון:

זו לא הפעם הראשונה שהאיש כותב דברים פרובוקטיביים ו/או מנוגדים לזרם המקובל בעיתונו ובמקומות אחרים.  אף כי למרות כל הפרובוקציות והדווקאיוּת המכעיסה,  יש שהוא כותב גם דברי טעם.  זכורה לי למשל הפעם ההיא שבה המליץ ללמד בבתי הספר את תפילת הקדיש,  ובארמית דווקא;  והפעם האחרת שבה העז להעלות את הרעיון שלא כל קשיש שמשכיר דירה בתל אביב הוא בהכרח טייקון צמא דם.

אבל הפעם הזאת הוא כתב (אולי) מילה טובה על שרה נתניהו (מתובלת באיזה הרהור תמוה ביותר על ארוטיות),  ועל זה לא יסלחו לו לעולם.  אם כי אני חושדת שלמקרא כל ההתנפלויות עליו הוא רק מגחך בהנאה.

זה לא באמת חשוב אם ציפר מחבב ומעריך את שרה נתניהו או לא.  זה גם לא כל כך משנה אם היא נחמדה ומעודנת או לא. מה שחשוב הוא שציפר הניח את אצבעו על העובדה המעציבה שהציבור הישראלי ירד לגמרי מהפסים בכל הנוגע לאשת ראש הממשלה,  ושחלק נכבד מן השנאה ההיסטרית כלפיה ניזון משמועות שלא הוכחו מעולם.  יכול להיות שיש בהן אמת (ויכול להיות שלא)    –  אבל הן טעונות הוכחה.

אותי משעשע לראות את התגובות הצדקניות למאמר של ציפר.  בכל פעם שהוא תוקע סיכה בלתי צפויה בבלון המנופח של עיתון הארץ ומעורר עליו את זעמן הקדוש של הנשמות הטהורות   –  אני תוהה על חוסר היכולת שלהן להפעיל את המידה המומלצת  של אורך רוח כשמדובר במאמרים שמרגיזים אותן.

משום כך ציפר הוא נכס בשביל עיתונו:  הוא מלמד את שאר הפרובוקטורים עד כמה פרובוקציה יכולה לעצבן.  הוא ההפוך על ההפוך.  המרגיז את המרגיזים. מעין סוכן (לועג ונלעג) של צדק פואטי.

כי נראה שהאמת היא שהוא  פשוט נהנה להרגיז.  זה באמת מהנה לפעמים להיות "הילד הנורא". וזה גם מיוחד וייחודי.  וחוץ מזה הוא מן הסתם יודע את מה שילדים קטנים לומדים כבר בחודשי חייהם הראשונים:  שהכי כיף שבעולם זה ללחוץ על כפתור ולראות איך כולם קופצים.