על ההבל האנושי

ועכשיו על שרלי הֶבדו,  שאת גיליונו האחרון רצו להפיץ/להשיק בסטימצקי וירדו מזה בשל לחץ כזה או אחר שהופעל עליהם:

אני,  יזכור מי שזוכר,  לא אבירה גדולה של חופש הדיבור.  הרבה יותר חביב עליי חופש השליטה העצמית.  גם לא מתה על קריקטורות פוגעניות ועל סָטירות ועל דריכה על יבלות ועל דריסת רגשות.  אבל יש דבר אחד שאני ממש לא סובלת,  והוא הטריק הזה של האִיום ב"איבוד שליטה מאורגן",  לאמור:  'אם תעשו משהו שלא ימצא חן בעינינו,  אנחנו נאבד שליטה ונשתולל   –   וזו תהיה אשמתכם'.

אז למען הדיוק הדקדקני:  איבוד שליטה מאורגן הוא אוקסימורון.  מי שמאיים באיבוד שליטה מעורר את החשד שהוא מתכנן את צעדיו הבאים לכל פרטיהם.  במילים אחרות,  האיום באיבוד שליטה הוא איום באלימות,  גם אם הוא מתחפש למשהו אחר.  והטלת האשמה הפוטנציאלית על אחרים היא כבר חוצפה לשמה.

יש כאן עוד שני דברים בעייתיים:
האחד –   חוסר היכולת להפעיל את האִמרה (היהודית) הוותיקה "אָמרו?  אז אָמרו" (או,  כמו שפולה בן גוריון ניסחה את זה:  אוּם שמוּם").  כלומר,  מה זה משנה למוחמד ולמאמיניו מה חושבים עליו במערכת של עיתון פריזאי קטן,  אפילו אם חושבים ומציירים עליו שם דברים נוראים?  ממתי תלויה האלוהות בעיתונות?

והשני  –   למה חושבים בני אדם שהם צריכים תמיד לצאת להגנתו של אלוהים.  מה,  הוא לא יכול לבד?  אדון כל העולמות לא יכול להכות מישהו בברק אם הוא לא מבסוט ממנו?  או לארגן לו תאונת רכבת,  או סרטן במוח,  או כל מיני דברים איומים אחרים שיש לו בארסנל? הוא באמת זקוק לאיזה סכינאי מטושטש-שכל שיעשה בשבילו את העבודה?

ההתרשמות שלי מכל סוגי האֵלים היא שעומדים לרשותם הרבה כוחות,  ושבני אדם יכולים בשקט לסמוך על האלוהים שלהם שיסתדר בעצמו.  הוא לא זקוק לעזרתם בשום דבר ועניין,  ומי שאינו מבין זאת הוא כנראה קטן-אמונה הרבה יותר ממני. במילים אחרות:  שֶינוּחו וינִיחו.

השאלה אם ריבון כל העולמות באמת חושב שהוא צריך לבזבז את זמנו היקר כדי להעניש את מי שצייר קריקטורה בעיתון  –  ובכן,  השאלה הזאת היא,  כמובן,  עניין אחר,  ונוגעת לשיקול הדעת האלוהי,  שבו,  כידוע,  אין לי דריסת רגל בשום מקרה.

מודעות פרסומת