מאמצי ההרכבה נשאו פרי, ואם לא יקרה שוב משהו שיעכב את זה, תהיה לנו כאן אוטוטו ממשלה, אחרי יותר מחמש מאות ימי לימבו מיותרים, כולל מועד א' אחד ועוד שני מועדי ב', ולא עזר כלום, בכל זאת נכשלנו. עשרות שרים מיותרים ואינסוף בלבולי מוח. אבל לפחות לא יריצו אותנו למועד ב' נוסף.
בינתיים הודיע מנכ"ל משרד הבריאות שהוא מתפטר. טוב, אתם כבר מכירים אותי, ברגע הראשון עברה לי בראש תמונת אזרחי צפון קוריאה ממררים בבכי נוכח אסון כזה או אחר, כמו בכל הממים המפורסמים שראיתי במהלך השנים בפייסבוק, אבל אחר כך אמרתי לעצמי ברשעות, לא נורא, אני אסתדר בלעדיו. אם לא למדתי לחבב אותו עד עכשיו, זה כבר כנראה לא יקרה בין כך ובין כך.
לפני השינה עוד קראתי בחטף את המדיניות הנדרשת על ידי משרד הבריאות בעניין פתיחה עתידית של הרכבת. ההברקות של האנשים האלה לא תסולאנה בפז. מעבר לדרישות מספריות (שברכבת טוענים שאין אפשרות ליישם), ראיתי שם משהו גם על החובה לעטות מסכה (טוב, זה הגיוני), להתרחק ממי שמשתעל (אני אשתוק על זה עכשיו), לא להשתמש בסמרטפונים (ואיך אנשים יידעו מה השעה?) ולא לגעת בפנים (!). ככל שמתקדמת הרשימה, היא נעשית יותר הזויה. בחייכם, לא לגעת בפנים? אתם תשלחו משטרה לסייר בקרונות ולאכוף את זה? לא לימדו אתכם את ההבדל בין המלצה לבין צו? לא שמעתם על זה שיותר יעיל להגיד לאנשים 'תודה שאינכם מעשנים כאן' מאשר 'אסור לעשן'? בשיטה הראשונה אתם רותמים לצידכם את האזרחים הצייתנים ושומרי החוק, בשיטה השנייה אתם מעצבנים אפילו אותם. אפילו המלך הדמיוני באחת הכוכביות בהנסיך הקטן ידע שאם הוא יצווה על שר הצבא שלו להפוך לפרפר ושר הצבא יסרב, זו תהיה אשמת המלך ולא אשמת הסרבן. כאילו, מה עובר עליכם? כל מורה מתחיל יודע שאסור לאסור את מה שאינו בר יישום ובר פיקוח.
מצד שני, קראתי את זה בשעה מאוחרת, אחרי יום מאוד ארוך. אולי חלמתי את זה. זה יותר מדי הזוי בשביל להיות אמיתי.
מצד שלישי, גם הדרישות בנוגע לאוטובוסים הזויות. יושב פונקציונר במשרד ממשלתי ומוריד הוראה: לא יותר מ-20 איש באוטובוס. עד כאן זה הגיוני. אלא מה? לא צריך פרס נובל בחשבון כדי לדעת שאם אתה מוריד את מספר הנוסעים בכל יחידה ולא מגדיל את מספר היחידות (ועוד בימים שאין רכבת), זו בעיה. הנוסעים המסכנים יתגודדו במשך שעות בתחנות, חלקם בתחנות מרכזיות סגורות שאינן מאווררות כהלכה (אני מכירה כאלה). אז מה עשינו בזה? אני מניחה שהפעם האחרונה שמורידי ההוראות האלה ראו אוטובוס מבפנים הייתה אי אז בילדותם, ואולי אפילו אז לא, אבל אני, שלפני ימי הקורונה נסעתי במשאב הזה די הרבה, יודעת שהם עושים צחוק מהעבודה. כל השיטה של 'אני הנחיתי ועכשיו לכו תסתדרו איכשהו' מוציאה לי עשן מהאוזניים. נשאר לי רק להודות לאלוהים על שאצלנו ממשיכים בהוראה מקוונת מרחוק, ואף אחד לא מצפה ממני להגיע לעבודה בירושלים, כי לו היו מצפים, הייתי בבעיה קשה.
אז מה עשית בזה, עדה ק.? שתקת יותר משבוע, וברגע הראשון לשובך התחלת להתלונן. מסכנים הקוראים. הנה אעודד את רוחם בקרן אור לסיום: הספרייה העירונית אצלנו נפתחה. עוד לא הלכתי לשם, אבל בקרוב. בינתיים הצלחתי סופסוף להפקיד במכונה המיועדת לכך את הספר שהתעכב אצלי בקורונה (לא פעלה בימי קורונה כשניסיתי). ובהמשך גם אלך ואשאל לי ספר אחר. מקסימום אניח אותו להשהיה של כמה שעות ליד החלון הפתוח, ואז אקרא בו עטויה בכפפות בימים הראשונים, עד שכל הווירוסים והחיידקים שהוא מארח ימותו. בינתיים עברתי שם למטה וראיתי אור בחלונות הספרייה בקומה השנייה ונהיה לי טוב על הלב.
בלוגיעדה 