"מה זה משנה מה קרה באמת… ממילא הכול יהפוך בסוף לסיפורים, והכול תלוי באיזה אופן נבחר לספר אותם" (מתוך הספר היפה תישארי של תמי בצלאלי, עמ' 367).
והפרק 'על האימהות שלנו' (שם, עמ' 358 – 363) הוא יפהפה. והוא מלא חמלה, בעולם ובעידן שבהם נדמה שהחמלה נגוזה, כשכולם יודעים תמיד מי אשם, אפילו בלי לבדוק.
*
בעניין אחר:
במשך שנים הלנתי על העבודה ומרצ שלא השכילו להתאחד ולפטור אותי מעונשו של הניסיון להבחין ביניהן (סליחה על חילול הקודש, אבל בעיניי באמת שאין הרבה הבדל) ולהחליט במי מהן לבחור. עכשיו, שסוף סוף קם הדבר ונהיה, ויש הכרזה על 'איחוד השמאל', לא בא לי להצביע עבורם. הם נראים כל כך עלובים, לא ממש מאוחדים ולא באמת שמאל, וההתקוטטויות ביניהם מעצבנות אותי, ובעיקר יש מין הרגשת חמיצות של 'מעט מדי ומאוחר מדי', ו'איפה לעזאזל הייתם קודם'.
ואף על פי כן.
הם סוף סוף עשו את מה שהטפתי להם לעשות כל השנים, אז יש מצב שבכל זאת אתן להם את קולי. זה לא מי יודע מה מסעיר ומבטיח, אבל זה יותר טוב מכלום, ובימים כאלה של אפלוליות בינונית, גם על זה צריך לברך.
בלוגיעדה 