תשבי עקום

אז ישְנה הילדה הזאת שצייר שוזו אוזקי,  שיושבת כשפניה מונחות בכפות ידיה,  כלומר ראשה נתמך בהן ומרפקיה נתמכים בשולחן, והיא מחייכת לעצמה בחולמנות.  אני נאבקת עם הרישום הזה כבר כמה ימים ולא מצליחה.  פניה של הילדה בציור המקורי מופנות טיפה כלפי מעלה.  אצלי,  לעומת זאת,  היא מסתכלת ישר קדימה.  אני כל הזמן חושבת מהו הדבר שיוצר את האפקט של ההתבוננות כלפי מעלה: המצח, הגבות?  הסנטר, הלחיים? כפות הידיים?  אולי זה הכתפיים.  בציור המקורי היא יושבת כך שגבה מוכרח להיות קצת עקום,  עם צוואר מכונס בין כתפיים כפופות.  אולי זה העניין.  תשבי עקום,  אני אומרת לה כשאני מנסה להקים אותה לתחייה על דף משלי,  אבל היא בשלה:  לא רוצה. יושבת אצלי ישר מדי.  צודקת.  כשהייתי ילדה,  תמיד אמרו לי לשבת ישר,  ותמיד ישבתי ועמדתי עקום.  מה פתאום שאגיד עכשיו לילדה הזאת לשבת עקום.  זה לא חינוכי.

מודעות פרסומת

ובבוקרו של היום השבעים ותשעה

זה. (מִשל Shozo Ozaki).

הוא מנמנם,  החתולון.  לא יודעת מה מדבר אליי יותר:  ההצטנפות המרוכזת הזאת,  או העין העצומה,  או האַפּוֹן,  או כף הרגל הקטנה המקופלת ליד הלחי,  או האוזניים שנשארות זקופות גם בזמן הנמנום,  שלא יפספסו משהו.
שינה קשובה.

וביום השני

(מתוך מאת הימים)

  1. בגלל הסמסטר העמוס אני בהפסקה זמנית משיעורי ציור. אבל היות שעדיין מגרד לי לא פעם באצבעות, אני מתיישבת פה ושם מול דף הפייסבוק של Shozo Ozaki ומשרבטת בעיפרון העתקות של רישומים שלו.  לפעמים זה הולך לא רע.  אין טעם להציג פה את התוצרים,  אחרי הכול אלה ציורים שלו ולא שלי,  זה טוב רק בשביל התרגול.  אבל אני מקווה שהתמדה בעניין הזה תתרום משהו גם למיומנות שלי. הנַחַת נתרמת,  וגם זה טוב.
  2. בגלל שאני עסוקה בסמסטר עמוס ובדיווחי מאת הימים,  לא נשאר לי זמן לכתוב על פוליטיקה ואקטואליה,  וזה חייב להיות דבר חיובי.  אפילו על שערוריית בני ציפר אין לי זמן לכתוב,  הידד. לא שהנ"ל ממש ראוי לכך שמישהו ישכב על הגדר למענו,  אבל בכל זאת לא נותר לי אלא לתהות:  האיום הזה שמאיימים מי שמאיימים לבטל את המינוי לעיתון הארץ אלא אם כן יפוטר העיתונאי הסורר   –   בתקופה שבה בוכים השכם והערב על סתימת פיות  –  זה לא קצת מחטיא את המטרה?  לא משנה.  אין לי זמן בשביל זה עכשיו,  לשמחתי.
  3. לא טובים הדיווחים עכשיו בטלוויזיה.  אולי יש איזו שהיא נחמה בכך שלמרות הכול, שגרת-דיווחי-מאת-הימים נמשכת.  אם כי לא בטוח. איכשהו אין מנוס מלהכיר בכך שהפוסט המרוצה הזה יצא קצת עגמומי. נדמה לי שאת סעיף 3 עדיף למחוק.

ציפייה חתולית

אז היכן מרוכזת תחושת הציפייה?  בזווית האוזניים,  או בסידור הרגליים?  ואולי דווקא ידית הדלת מביעה הכול,  ואם נמחק אותה יִוותרו רק שני חתולים שצופים בשלווה פילוסופית אל האופק?

לא יכול להיות.  זה מוכרח להיות באוזניים.

הנה.

ממעוף הציפור

והאיור המקסים הזה של שוזו אוזקי.  הוא שרבט שם כחמישה עשר או עשרים קווים,  לא הרבה יותר,  ויצא סיפור שלם.  לעולם לא אבין איך הוא עושה זאת.

וזה הסיפור,  בערך:  סבא ונכדה (כך החלטתי).  הוא מקריח וממושקף,  יושב על כורסה נמוכה,  בגבו לקהל,  מעיין בטאבלט שלו.  אולי הוא מספר לה סיפור מתוכו. הנכדה יושבת לידו על הרצפה,  מוקסמת ממכשיר הפלאים.

והכול ממעוף הציפור:  מבט מלמעלה.  אולי מראש המדרגות,  או מחלון שמעל למרפסת.  משהו כזה.

וכמעט בלי צבע:  רק מסך הטאבלט,  והחולצה הוורודה-כתומה של הילדה.  ושתי הקוקיות השחורות שלה,  בצד שערו המאפיר והמקליש (יש מילה כזאת?)

בגירסה שלי,  שהעתקתי בעיפרון,*  ציירתי פרחים על החולצה שלה,  ואז,  בדחף תינוקי-משהו,  הוספתי פרחים גם על מסך הטאבלט (הו,  כמה גדלתי,   ובכל זאת כנראה לעולם לא אגדל).

כמובן, את ההצגה גונבות כפות הרגליים של הקטנה:  אחת בקצה המכנס,  השנייה מבצבצת מתחתיו. ושתיהן שובות לב.

[*לא מראה אותה כאן.  אחרי הכול,  זו רק העתקה.]

So-o Intent

לפני שאתפנה לאחל חג-פירורים שמח,  אדלג תחילה על תיאור כל הבישולים שעסקתי בהם ב-24 השעות האחרונות (עוד לא הכול מוכן,  אבל מספיק לי להיום), ואשתוק גם בעניין שפע המטלות והבחנים שבדקתי (ועודני בודקת ולא ייגמרו לעולם).  ורק אספר על הציור הזה של Shozo Ozaki ,  שיש בו חתלתולון אחד אפרפר,  יושב ומתבונן,  קשוב,  מתוק כל כך שאין מילים לתאר כמה ואיך.

אני מנסה כבר יותר משבוע לרשום אותו בעיפרון (ומדי פעם גם בצבעי מים) ומעלה חרס בידי.   או שיוצא לי חתול טמבל,  או שגרוע מזה,  לא יוצא חתול בכלל.  לפעמים ציפור,  לפעמים עז,  לפעמים עכברון,  לפעמים משהו בלתי מזוהה,  ובשום מקרה לא חמוד.

איזו אכזבה.  בכל זאת מתברר שהרבה יותר קל עם מילים.  לכן גם כתבתי אותן במחברת בעיפרון,  כדי להתנחם.

בכל מקרה,  להלן הוורסיה הכי מוצלחת שיצאה לי,  אחרי עשרות ניסיונות. הייתי כבר די מרוצה ממנה,  ורציתי לחזור על ההצלחה ולרשום שוב,  כדי להוכיח לעצמי שבאמת למדתי איך עושים את זה,  אבל זה לא הלך.  הצלחה חלקית וחד פעמית,  אם כן.

אז אסתפק באיחולי חג פסח שמח ורגוע לכולם.

So-o intent

עוּבדות בשטח

את הציור של שוזו אוזקי שעליו אני רוצה לכתוב היום ראיתי בשיעור ציור,  אבל אני לא מצליחה לראותו בפייסבוק כי הוא שיתף אותו רק עם חברים,  ואני לא חברה.  אם מי מהקוראים הוא חבר שלו,  אפשר לראות את הציור בקישור הזה. ואם לא,  אין ברירה אלא לפנות לדמיון.

אז דמיינו לכם חתול יושב זקוף על כיסא,  בגבו לקהל,  ומפנה בכל זאת את פניו לאחור (כלומר,  אל הקהל) כדי לבדוק שאיש אינו זומם לקחת לו את הכיסא "שלו".  או,  בלשון הילדים:  "אני תפסתי".

וזה המונולוג שכתבתי בשבילו:

מֵעֵבֶר לִכְתֵפִי
אֲנִי מַכְרִיז בָּזֹאת:
כֵּס-מַלְכוּתִי
אֲשֶׁר בָּזֶה
הוּא רַק שֶׁלִּי;
אִישׁ מִכֻּלְּכֶם פֹּה
לֹא יֵשֶׁב בּוֹ
מִלְּבַדִּי

Lonesome

אני לא יודעת אם הציפור בציור הזה של Shozo Ozaki היא חסידה או לא,  וגם לא ברור אם היא עסוקה בציד או לא.  אני החלטתי מה שהחלטתי,  וכתבתי את זה:

בַּבְּרֵכָה הַדְּמוּמָה
חֲסִידָה יְחִידָה
נִשְׁקֶפֶת
אֶל בָּבוּאָתָהּ.
מְאוּמָה
מִלְּבַדָּן.
רַק אַדְווֹת שׁוֹקְטוֹת
חוֹבְרוֹת
אֶל בְּדִידוּתָן.

צללים וקימורים

ועוד אחד של Shozo Ozaki (מה אני יכולה לעשות שהוא כזה מוכשר):

חתול יושב על ארכובותיו האחוריות,  גבו מקומר.  מאחוריו מתקמרת,  כמו צל,  ילדה קטנה עם צמות.  הקימורים שלהם מתואמים בדיוק.  היא מתבוננת בו והוא מן הסתם חולם בעיניים מצומצמות.  אני בטוחה שהיא מדברת אליו.  נדמה לי שאני שומעת את קולה הדקיק מצייץ.  אבל החתול,  כדרך החתולים,  שקוע בענייניו ואינו עונה.

הנה.

מינימלי

או,  למשל (בהמשך לפוסט הקודם),  עוד ציור של Shozo Ozaki :

ילדה יושבת,  רוכנת אל חתול שהיא מערסלת בידיה.  פניה מושפלים.
משמאל לפיה מתעגל קו קטנטן,  אולי מילימטר וחצי:  זה החיוך שלה;  איזו גומת חן.

רק לפי הקוון הקטון הזה יודעים שהיא מבסוטה.  נדמה לי שאין לכך שום סימן אחר,  אבל זה סימן מספיק.