בהאזנה

וכך אני יודעת,  באישון לילה,  שהיא מגיעה:

אני מקשיבה למכוניות העוברות ברחוב השקט-יחסית.  ואז אני שומעת מכונית אחת עם רמקולים חזקים קצת יותר מדי,  למרות חלונותיה הסגורים-כנראה.  המכונית חולפת ליד הבית אבל דומה שהיא נעצרת,  כי קול הרמקולים נמשך,  גם אם בעמימות-מה.  יש להניח שהיא  מחנה את הרכב.  עכשיו נעלם קול הרמקולים,  ואני שומעת טריקת דלת של מכונית.  אחר כך כלום.  אחרי כמה שניות נוספות,  מלמטה,  עולה הזמזום של דלת האינטרקום של הבניין.  אחר כך טריקתה.  ואז הצעדים הקטנים,  נחושים אפילו באמצע הלילה, ממהרים במעלה המדרגות.  את זה אני כבר שומעת בבירור,  אני יודעת בביטחון שזאת היא.  כשהיא לא חוזרת לבד,  שומעים סט כפול של צעדים:  הקטנטנים שלה,  ועוד זוג אחד,  יותר גדול,  פחות נחפז.

אחר כך דלת הכניסה לדירה.  אני שומעת את המפתח סובב בחור המנעול. ואז היא חולפת במסדרון,  בלי להעלות אור,  רק משתמשת בסלולרי כפנס.  יכולתי לצאת ולשאול מה נשמע,  אבל היא תנפנף אותי.  עדיף לא לשאול שאלות.  היא הרי בסדר,  הגיעה הביתה.  אפשר ללכת לישון.