נדמה לי שכבר היה לי פעם פוסט על ענווה. עכשיו יהיה עוד אחד.
מלכתחילה נדמה לי שזה מה שהכי חסר לנו: ענווה. הכרה במגבלותינו. הפנמה שלא על הכול אפשר לשלוט, ולא הכול הולך בכוח.
כבר מתחילת משבר הקורונה: התפיסה כאילו אפשר 'למגר את הנגיף' על ידי סגירת כל העולם ואשתו בבית ועל ידי בידודים אכזריים – אין לה על מה לסמוך. הנגיף לא ימוגר. ברגע שיפתחו את הסגר, הוא יחזור. אפשר בינתיים להגיד תודה לאלוהים, שלוש פעמים ביום, שזה קורונה ולא דֶבר, או אבולה, או איזו זוועה אחרת. למרות שגם קורונה איננה טיול בפארק, אני לגמרי מודעת לכך, ובהחלט מגלה ענווה בעניינה. ובכל זאת יש לנו מזל שהיא לא דֶבר. ובמאבק מולה חשוב להיות חכמים, ולא רק צודקים. לאמור, להיזהר בשכל, לא בהיסטריה. ולזכור תמיד שבין הכול לבין לא כלום, בין אפס למאה, יש עוד תשעים ותשע אופציות ביניים, ואפשר להסתדר בנוחות איפה שהוא על הרצף, במקום להצטופף, בנחישות אין-קץ, בקצוות.
או התפיסה הילדותית שאפשר להכריח את כולם 'להישמע להוראות' בעזרת עונשים וקנסות. ובכן, מסתבר שאי אפשר. תמיד – בכל חברה (לא רק אצל ישראלים) – יש מי שיפרו, יתחמקו, יתחכמו, ינצלו. זה טבע האדם. בעיקר כשהגזרות כמעט קשות מנשוא, ולא אלאה אתכם שוב בסיפורו של שר הצבא שסירב להפוך לפרפר (וע"ע הנסיך הקטן).
העובדה שהרמטכ"ל אירח בחצר ביתו את הורי אשתו לא בהכרח מורה על כך שהוא אדם מושחת. אני בטוחה שבאותו יום עצמו היו כאן אלפים שעשו כמוהו. יש להניח שרבים מהם שמרו על מרחק של שני מטר בין כיסא-נוח למשנהו. ויש להניח שיותר משהביקור הזה בגינה הזיק לשלום ההורים המבוגרים, הוא הועיל לבריאותם הנפשית – וכנגזרת שלה, גם לבריאותם הפיזית. כי הצורך האנושי באינטראקציה עם בני אדם אחרים הוא דבר שאין להתכחש לו, וחילופי מבטים וחיוכים בזום לא יכולים להשביעו. לא לאורך זמן, ולא בלי לשלם מחיר יקר.
הנה, למשל, אתמול נסעתי עם ראש המשפחה לסופרמרקט (במקום להסתפק בסופר-זוטא שבשכונה). חזרתי עולצת, למרות שזה סופרמרקט די בינוני בטיבו: נסעתי בדרכים, ראיתי אנשים, שמעתי שיחות שלהם, החלפתי חיוכים עם מישהי בתור (מאחורי המסכות, אבל רואים בעיניים), אמרתי תודה לאיש הביטחון בכניסה: איזה חיים סוערים ומלאי עניין! וכמה שהיה חסר לי כל זה!
באותו עניין: שנת הלימודים שלנו נפתחת בשבוע הבא. יש לי המון עבודה, אני כל היום במחשב ובזום ומתפללת שהאינטרנט לא יכזיב. לקראת שיעורי-זום עולה שוב הדיון של 'הריבועים השחורים', כלומר תלמידים שמשתתפים במפגש בלי להפעיל את מצלמותיהם. שואלים מה אפשר לעשות, איך וכמה אפשר לחייב אותם להפעיל אותן, אילו סיבות שהם נותנים כדי לתרץ את הריבועים המוחשכים אפשר לקבל.
זה נראה לי כזה דיון עקר. הרי אפילו בתנאים אופטימליים, של שיעור שמתקיים בחדר של כיתה רגילה, אין לי שליטה על מה שתלמידים עושים כשאני מבלבלת את מוחם בהסברים מפותלים. במיוחד באלף השלישי, כשהם עסוקים בסמרטפון מתחת לשולחן, או שוקעים בלפטופים שלהם, ואלוהים יודע איפה הם גולשים שם. והלוא אפילו בימים הרחוקים שאני הייתי תלמידה יכולתי להתנתק למחוז החלומות, ושום מורה לא היה יכול לשלוט בזה.
בכיתה רגילה (מאז 8 במרץ לא הייתי בכזאת, רק אומרת) אני עוצרת לפעמים את השיעור ומפריחה לחלל החדר את השאלה 'אתם איתי עכשיו או בפייסבוק?", ויכולה לזהות, על פי עוצמת החיוכים הנבוכים, מה תשובתו של כל מחייך. גם בשיעורי זום כבר למדתי לשלוח אל המעמקים המוחשכים של האינטרנט את השאלה 'אתם איתי? הי! תשמיעו קול שאני אדע שאני לא לבד פה!' ותמיד יש מי שמתחברים מהר למיקרופון ועונים 'אני כאן'. ודי לי בכך. רוצים לחפף? בין כך ובין כך לא אוכל למנוע זאת. טרמפיסטים יש בכל מקום. יכולים להסתדר בחומר בלעדיי? אדרבא, תראו לי את הקסם. כולנו אנשים מבוגרים (תודה לאל שאני מלמדת במכללה ולא בחטיבת ביניים), כולנו יודעים כמה קשה עכשיו לכולם, רובנו מבינים שצריך להתגייס, לתת כתף, לתת אמון זה בזה. ומי שינצל את זה לרעה – שיבושם לו, אני אפנה אל הרציניים וההגונים. ובמקצוע שלי, בניגוד לרפואה – גם אם לא מבינים את החומר במלואו, הפציינט לא ימות. לאמור: פרופורציות.
בקיצור, קצת ענווה. לא על הכול אפשר לשלוט. זה טוב לכל תחומי החיים, ואני משננת את זה לעצמי יום יום, בכל התחומים. לפעמים אני אפילו מצליחה להפנים.
בלוגיעדה 