אז מה הסיפור איתך

לא רוצה אפילו לספור כמה זמן לא כתבתי. כמובן, יש לי תירוצים: מלחמה וזה. בינתיים גם נהייתי פתאום סבתא (כי סבתא של הוגולינה [וע"ע] לא לגמרי נחשב), כך שיש במשפחה נשמונת חדשה פצפונה ביותר, כזאת שאפשר לשבת ולבהות בה במשך שעות בלי להשתעמם. ועל הידיים הזעירות שלה בכלל אפשר לכתוב פוסט נפרד. מה שלא משאיר מקום ליותר מדי מחשבות אחרות. שזה מזל, כי מחשבות על מה שקורה מסביב יכולות להרוס את הבריאות יפה יפה.

חוץ מזה על הפרק גם מעבר דירה, וההכנות מתחילות לתפוס תאוצה. אז גם תעסוקה ומחשבות על זה, ולא נשאר זמן לבלוגים.

אבל – בדיוק היום לפני 18 שנה פתחתי את הבלוג הראשון שלי בישרא. כלומר, ח"י שנים לנוכחותי הבלוגוספרית. אז עדה ק' אמרה, נו, עצלנית, מה הסיפור שלך, תכתבי איזו מילה.

אז הנה כתבתי.

מה עוד? להפגנות עוד לא חזרנו. ראש המשפחה אומר שכבר צריך, אבל לי אין לב. וזה לא מתוך התחשבות ברגשות הממשלה, שאף פעם לא טורחת להתחשב ברגשותיי. אלא שפשוט נראה לי לא מתאים עכשיו. אולי גם זה איזה תהליך נפשי שצריך לעבור, נראה. ונקווה שלא תפרוץ מלחמה-עוד-יותר-גרועה, כי מה שעד עכשיו מספיק לנו לגמרי.

בינתיים ממשיכה גם עם המקהלות שלי וגם עם עזרה בלימודים לילדים בבית ספר ובמלון של מפונים מהדרום, אז כל הזמן אני בהתרוצצויות כאלה ואחרות. הנה, גם עכשיו: בהיותי סבתא, הגיעה השעה להפסיק להרהר בתהפוכות החיים, ובמקום זה ללכת למטבח.

אמרה ועשתה.

נ"ב: אז גם החיים של הוגולינה התהפכו. נראה לי שהיא קצת בדיכאון, לפחות בגללי: עד עכשיו כל הזמן שמתי לב רק אליה ואל חוכמותיה, ועכשיו כל הזמן רק הנשמונת והנשמונת. לא קל להיות אחות גדולה… אבל למזלה, הקטנה והאיש שלה, שבכלל מתפקדים כצוות מנוסה ורגוע, מפנקים גם אותה כהלכה, שלא תתעצב יותר מדי.

עוד נ"ב: עוד משהו נחמד: האלמוגנים בחצר פורחים. השנה, שלא כבשנה-שנתיים הקודמות, הדררות הזללניות לא השמידו להם את כל הניצנים.
אולי יש תקווה שגם דברים שמתקלקלים יכולים לתקון.