הימים חולפים, שנה עוברת*

ועולם כמנהגו נוהג. רק מנגינת הבלוג הולכת ומידלדלת, מסיבות שונות. חמש שנים בדיוק עברו מאז שהכרזתי על המעבר הסופי מישראבלוג לכאן. בינתיים ישרא כבר איננו, או שמא יש לומר עדיין לא חזר, אבל גם כשהיה כבר לא התגעגעתי אליו. מצד שני העציות העיקשת של וורדפרס ממשיכה לעצבן אותי. השתכנעתי שמבחינות רבות בלוגספוט עדיף, מלבד הטיפול הכושל שלו בסטטיסטיקות. אבל סטטיסטיקות הרבה פחות מעניינות אותי ממה שעניינוּ פעם.

סיכומי סוף שנה? מה אומר ומה אדבר, הייתה שנה לא משהו, ו-2020, מלבד מספרה החמוד (הרבה יותר קל לחשב שנים עם 2020 מאשר עם 2019, בדוק), לא נראית לי מאוד מבטיחה משום בחינה. גם לא מן הבחינה הפוליטית, שמורטת את עצביי באופן קבוע. הלהיט החדש הוא בקשת החסינות: אחרי שהכריז שלא יבקש חסינות, נתניהו כמובן ביקש אותה, אבל עכשיו לאחר הבקשה דומה שאינו מעוניין שהכנסת תדון בה. כמובן, יש סיבות (די הגיוניות) מאחורי הדברים, אבל מחלקם הקדמי זה נראה כל כך מופרך, שחייזר שיגיע לכאן וישמע את כל זה ייאלץ להסיק שבני אדם נולדו בלי מוח.

אני ממשיכה לקוות שכל מי שהרים את ידו בעד בחירות חוזרות (עוד בנגלה הראשונה) ייענש על זה במקום הכי כואב: במנדטים שמפלגתו תקבל, ליתר דיוק באלה שהיא לא תקבל. אין עונש יותר אפקטיבי מזה. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. מצד שני, שחקי-שחקי על החלומות** (היום כל השירים במלעיל). מצד שלישי, אני בכלל זוממת לא ללכת להצביע שוב. מצד רביעי, כולם אומרים לי שזה לא בסדר ולא הגיוני. מצד חמישי, למי אצביע? כחול-לבן נראים די עלובים, ועל המפלגונות שמשמאל לכחול לבן, שמכלות את ימיהן בהתקוטטויות מגוחכות, כבר בכלל לא בא לי לדבר. מפלגה שזקוקה לקולי כדי להינצל, אולי עדיף שתאבד. מצד שישי, הרי גם זה לא הגיוני. ואני הרי משתדלת בכל כוחותיי להיות אדם הגיוני, אם כי, בהתחשב בנתונים המוגבלים שבהם התברכתי, זה לא תמיד מצליח לי.

משהו נחמד לסיום (כי כמה אפשר לרטון ולהתלונן כל הזמן):

גיליתי שבזמן המתנה פה ושם, הכי כיף להוציא מן התיק פנקס ממורטט ועיפרון ולהתחיל לצייר (=לרשום) את מה ומי שאני רואה. זה טוב כי זה לא דורש ריכוז מן הסוג שקריאה מחייבת, ובזמן השרבוט המחשבות שלי יכולות לטייל לאן שהן רוצות. אני מתבוננת באנשים מעל למשקפיים שלי, ואז מורידה את העיניים אל הנייר ומנסה לרשום עליו את מה שאני רואה. כשהאנשים זזים (הם כל הזמן זזים, להוותי), אני משלימה מן הזיכרון, או עוברת לרישום הבא. וכשלא נעים לי שרואים שאני רושמת (מה שעלול להתפרש כפלישה לפרטיות, על אף שאני מתחייבת שהרישומים שלי לא מספיק טובים כדי לשקף את המציאות באופן נכון) – אני עוברת לרשום את המודל הזמין הקבוע שלי: כף ידי השמאלית. לצערי בכל הנוגע לרישום ידיים, אני מתקדמת לאחור: פעם היו לי הישגים נאים יותר. אבל בכל שאר הרישומים נדמה שאני לומדת דבר או שניים, וזה נחמד.

2020 טובה לכולם!

* https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=1730&wrkid=5274
** https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=118

הצגה גנובה

ראיתי היום בפייסבוק צילום של ילדה במוזיאון,  מול תמונת רקדנית   –   מנסה לחקות את תנועתה.  משהו שאי אפשר לעמוד בפניו.  כלומר,  לפחות אני לא יכולה.  אז ניסיתי לצייר את זה בשיעור ציור.  קודם רשמתי וצבעתי הכול,  אחר כך נמלכתי בדעתי וציירתי עוד גירסה וצבעתי רק את הילדה,  ובסוף נמלכתי בדעתי שוב ורשמתי רק את הילדה,  בעיפרון,  בלי לצבוע כלום.  זה לא יצא כמו שרציתי,  כמובן,  אבל קצת התקרב למה שרציתי.  ונוכחתי לדעת שלא רק ילדים גונבים את ההצגה  –   גם לעפרונות יש נטייה לעשות את אותו הדבר.

אז הנה הן

הנפשות הפועלות מהפוסט הקודם,  כפי שהעתקתי אותן מן הצילום. יש רישום בעיפרון ויש אקוורל,  ולכל אחד מן השניים מגרעות מלוא החופן.  במיוחד משום שהפצפונים לא יצאו כמו שרציתי.  כלומר:  פחות קסם. אבל זה מה יש.

אפשר להקליק להגדלה:

וגם זה (להקליק להגדלה.  אבל ויתרתי על אחד הילדים,  כי נורא התעייפתי):

ותודה לאיריסיה על הסריקה.

 

אשוחים בשלג

פתאום נהיה חורף.  שזה מצוין,  חוץ מהברקים והרעמים.  בוורדפרס אפילו הוסיפו את האפשרות להוריד שלג על הבלוג,  בלחיצת כפתור.  זה לכבוד חג המולד וכו',  וכמעט התפתיתי,  אבל אני לא בטוחה שזה יעשה טוב לרקפות.  במקום זה דפדפתי בפינטרסט ומצאתי אקוורל יפה של אשוחים.  ניסיתי לרשום משהו דומה בעיפרון,  וזה מה שיצא:

אַשּׁוּחִים בַּשֶּלֶג:
לְכָל אַשּׁוּחַ
יֵשׁ צְרִיחַ

מכאן ומשם, בעצם משם

רק שני שרבוטים שאני מעבירה לכאן מבלוגיעדתי המשרבטת:

האחד:

פְּרוּשָׂה כַּף יָדִי
כִּמְנִיפָה,
אֶצְבְּעוֹת הָאַחַת
כְּקִפְלֵי הַשְּׁנִיָּה,
וְרַק רוּחַ לֹא תַּשִּׁיב,
עֲקָרָה

 

(מאי 2016)

*

והשני:

שִׁרְבּוּט פָּעוּט
נִשְׁמַט בְּטָעוּת
נוֹתַר בָּדָד
עָצוּב בַּצַּד
הִתְגַּלְגֵּל וְנָם
בְּשׁוּלֵי אֵי-שָׁם
וְאָז אָבַד
בְּאֵין רוֹאֶה
לְעוֹלָם וָעֶד
וְאַף אַחֲרֵי

(יוני 2016)

ח"י

(היום השמונה עשר,  פורים)

עדלאידע:  בהשתתפות כל ילדי בתי הספר בעולם,  כמעט:
הזאב המרקד על מיטת הסבתא,  במשאית,  ואחריו,  על הכביש,  מפזזות כיפות-אדומות וסבתות,  וגם זאבים רבים;
עשרות וֶנדִיות בכתנות הלילה התכולות שלהן,  רוקדות עם הילדים האבודים ירוקי-המצנפות,  כשברקע מחוללים שודדי הים;
עליזות בארץ-הפלאות עם הארנבונים הממהרים,  והקלפים מסביב;
תזמורות כלי נשיפה מנגנות שירי פורים לאט ובחשיבות,  שלא להתבלבל   –  אפילו טוּבּוֹת קטנות ראיתי שם,  שלא לדבר על חצוצרות וקלרינטים וחלילי צד;
עץ תפוזים ארך-רגליים חוצה את הכביש בצעדים רחבים;
ועל המדרכות (וגם על מרפסות הבתים)  –  מאות ואלפי צופים,  הורים נלהבים,  והילדים הקטנים יותר;  תינוקות שעדיין מצטנפים כמעט לכדורי-עובָּרים; פועל בניין זעיר עם קסדת בד,  מאכיל את אחיו הקטן שבעגלה בקרטיב; אקדחים יורים בועות סבון; איש אבטחה צעיר אחד ישן בקרן זווית בתוך סרבלו הצהוב.

לפעמים נדמה לי שהמבוגרים נהנים מפורים אפילו יותר מן הילדים  –  כי התחפושות והחום וההתרגשות מעייפים את הקטנים במהירות רבה,  ואז הם מתחילים להיות נרגנים.  אבל אז אני רואה את הפצפונת בשמלונת הבד הקיצית,  אפילו לא תחפושת,  מחבקת בשתי ידיה את משלוח המנות הענקי שקיבלה בתוך כובע ליצן.  ואז אני משתכנעת שלא רק המבוגרים.

בצהריים קפצה הקטנה הביתה כדי להשלים ציוד בשביל תחפושת מאי הקטנה.  קראתי באינטרנט כדי לברר מי ומה והתלהבתי (וגם רשמתי אותה בעיפרון בכמה פוזות).  חמודה מאי הקטנה הזאת:  קצת זועפת,  אבל מקסימה.  תרמתי לה את צעיף המשי הוורוד שלי,  שאפשר לקשור אותו כעניבה,  כמו בתמונה.  מתאים בול:  הצעיף לתחפושת מאי הקטנה,  ומאי הקטנה לקטנה שלי.

וביום השישי

(מתוך מאת הימים)

1. ראיתי בגוגל+ צילום של שושנים משוקולד עם פרחים ורודים (אמיתיים) מפוזרים ביניהן.  שיא הקיטש,  שיא היופי,  שיא הכיף.  ניסיתי לרשום את זה בעיפרון (זה כיף לרשום עלי כותרת של שושנים) ושירבטתי בהצלחה יחסית,  עד שהצילום התאדה משם ופרח לדרכו ואיננו (אחר כך חזר,  לשמחתי).

2.  צָרָתִי הַצְּרוּרָה:

הֲכִי טוֹב גַּם וְגַם
אֲבָל אֲנִי לֹא שָם:
כָּל יָמַי אֲדַלֵּג מִן הַגַּם אֶל הַגַּם
וְאֶצְנַח בָּאֶמְצַע
בֵּינָם לְבֵינָם.

זו צרה, לא שמחה.  אבל הייתה לי קצת נחת מלשרבט את זה.

3.  לשרבט ציורים בעיפרון ולשרבט בערך-שירים   –  נחמד לי שזאת אותה מילה.  מתאים לי. בלוגיעדה משרבטת.

 

וביום השני

(מתוך מאת הימים)

1. בגלל הסמסטר העמוס אני בהפסקה זמנית משיעורי ציור. אבל היות שעדיין מגרד לי לא פעם באצבעות, אני מתיישבת פה ושם מול דף הפייסבוק של Shozo Ozaki ומשרבטת בעיפרון העתקות של רישומים שלו.  לפעמים זה הולך לא רע.  אין טעם להציג פה את התוצרים,  אחרי הכול אלה ציורים שלו ולא שלי,  זה טוב רק בשביל התרגול.  אבל אני מקווה שהתמדה בעניין הזה תתרום משהו גם למיומנות שלי. הנַחַת נתרמת,  וגם זה טוב.
2. בגלל שאני עסוקה בסמסטר עמוס ובדיווחי מאת הימים,  לא נשאר לי זמן לכתוב על פוליטיקה ואקטואליה,  וזה חייב להיות דבר חיובי.  אפילו על שערוריית בני ציפר אין לי זמן לכתוב,  הידד. לא שהנ"ל ממש ראוי לכך שמישהו ישכב על הגדר למענו,  אבל בכל זאת לא נותר לי אלא לתהות:  האיום הזה שמאיימים מי שמאיימים לבטל את המינוי לעיתון הארץ אלא אם כן יפוטר העיתונאי הסורר   –   בתקופה שבה בוכים השכם והערב על סתימת פיות  –  זה לא קצת מחטיא את המטרה?  לא משנה.  אין לי זמן בשביל זה עכשיו,  לשמחתי.
3. לא טובים הדיווחים עכשיו בטלוויזיה.  אולי יש איזו שהיא נחמה בכך שלמרות הכול, שגרת-דיווחי-מאת-הימים נמשכת.  אם כי לא בטוח. איכשהו אין מנוס מלהכיר בכך שהפוסט המרוצה הזה יצא קצת עגמומי. נדמה לי שאת סעיף 3 עדיף למחוק.

וביום הראשון

(של מאת הימים המרוצים)

1. מירה מגן (אלא מה?):  עיניים כחולות מדי,  עמוד 155:  "לכל יום מחורבן יש לילה ששם לו סוף,  יהיה בסדר,  כדור הארץ מעביר דף."
2. רקפות (אלא מה?):  בתוך הסדום ועמורה של כביש אחת הצלחתי לזהות מרחוק גם רקפות.  בין כל הבולדוזרים והררי הכורכר,  הן עוד שם.  וגם בעבודה    –     מושבונת של רקפות ליד השביל, ממש בסמוך למדרגות היורדות ליציאה של הרחוב הראשי. בסוף היום אני יורדת במדרגות,  והרקפות עוקבות אחריי מלמעלה במבטיהן המורכנים. כאילו התאספו לנופף לשלום.
3. בעיפרון (אלא מה?):

קדחת בין כוכבית

האמנם אסקפיזם בעצם הימים הקשים האלה?
כבר כתבתי כאן על התלהבותי מהסרט 'בין כוכבים' (Interstellar).  [מילת אזהרה לרגישים:  יש צפי לספוילרים קלים]. כל כך הרבה בלבלתי לכולם את המוח בעניינו,  עד שהילד הלך וקנה בשבילי את ה-DVD של הסרט (לא לפני שגינה בחריפות את מצבן מעורר הרחמים של מערכות הצפייה המיושנות בביתנו-שבו-גדל-אי-אז,  והסביר לי ששום אדם שמתקדם עם הזמן כבר אינו נזקק ל-DVD כדי לצפות בסרט).

מאז שה-DVD הגיע לידיי אני צופה בו בחריצות,  שוב ושוב  –  נוסעת בו קדימה ואחורה,  חוזרת לכל משפט שפספסתי ולכל פריט-תוכן שלא הבנתי.  כל דקה משלוש השעות בסרט הזה חשובה לצורך הבנת הסיפור,  ואת מה שלא הבנתי מן הצפייה בו אני משלימה בעזרת הסברים מיו-טיוב ומוויקיפדיה.  מדע בדיוני או לא  –  זה בכל זאת מבוסס על אי-אילו תיאוריות שמקובלות בפיזיקה,  או בפילוסופיה,  או באלוהים-יודע-מה.  וכך למשל למדתי שֶחור שָחור הוא פחות או יותר עובדה מקובלת,  בעוד שחור-תולעת הוא רק בגדר ספקולציה;  שספֵירה היא עיגול תלת מימדי (בערך) וש-tesseract הוא קוביה ארבע-ממדית (אבל מה זה אומר,  בעצם?);  שיש משהו מעבר לשלושת הממדים שידעתי עליהם עד כה; ושדראמאמין הוא תרופה למי שסובלים מבחילת-מסעות.  אבל מה זה singularity עוד לא הצלחתי להבין,  אף שניסיתי.

המוזיקה היפה של הסרט,  למרות שהיא בחלקה אלקטרונית,  ובחלקה מזכירה את פיליפ גלאס,  מיטיבה כל כך להעביר את התחושה של בדידות בתוך מעמקי-מרחבים אינסופיים ומסתוריים,  שהיא מסתובבת לי במוח כל הזמן.  אני נרדמת אתה בלילה ומתעוררת אתה בבוקר,  ואף שהיא אינה מניחה לי,  היא בינתיים גם לא מפריעה.  להפך.

בניתוחים שקראתי על הסרט הופתעתי לגלות דברים שלא שמתי לב אליהם בעצמי    –  למשל,  היסודות הנוצריים שבסיפור (כולל נגינת העוגב [מכנסייה בלונדון] ששולבה בתוך הפסקול,  כולל 12 השליחים,  כולל לזרוס שחזר מן המתים,  כולל הדחף הדתי-כמעט לחתור אל מה שסמוי מן העין).  אבל יותר מכך הופתעתי לקרוא על ההקבלה בין הסרט לבין הנובלה של ג'וזף קונרד,  Heart of Darkness ('לב המאפליה',  שעל פיו נעשה הסרט 'אפוקליפסה עכשיו'). ואחרי שקראתי על ההקבלה הזאת וחשבתי עליה,  השתכנעתי שבאמת אי אפשר להתעלם מן היסודות המרמזים אליה.

על ג'וזף קונרד שמעתי לראשונה כשלמדתי לתואר ראשון באוניברסיטה. שני רומנים שלו,  ועוד סיפור קצר והנובלה הנ"ל,  היו חלק מתכנית הלימודים. הוא היה פולני,  יליד 1857,  שהשתקע באנגליה והחל לכתוב בה בגיל ארבעים,  ובאנגלית דווקא  –  שפה שאליה התוודע רק בשנות העשרים לחייו.  הכתיבה שלו לא קלה לקריאה ולעיכול,  אבל תמיד חשבתי שהוא היה גאון   –  גם בשל הרגישות יוצאת הדופן שלו לענייני שפות,  וגם משום שהוא כאילו-צִייר את סיפוריו במונחים של שחור-ולבן (chiaroscuro),  כפי שקראתי פעם במאמר ביקורת עליו (הא!  כאילו בעיפרון).

ועוד משהו שלמדתי מתוך צפייה זהירה בסרט:  שמשתתפים בעלילה שלושה רובוטים שונים,  ולא רק אחד כפי שהיה נדמה לי תחילה.  ויפה לראות איך קופר וטארס,  האדם והרובוט,  מתחילים את דרכם בסיפור כאויבים ומסיימים אותה כחברים טובים.  אבל מעל לכול מוצאת חן בעיניי המסקנה המרומזת בסרט (שגם קראתי עליה פה ושם)   –  והיא, שלמרות שכבר אי אפשר להסתדר בלי עזרת רובוטים,  ועל אף יכולותיהם המופלגות   –   מי שבכל זאת מכוון את מהלך העניינים הוא המוח האנושי,   על מגבלותיו,  פחדיו,  שנאותיו ואהבותיו.  ומסיבה זו או אחרת,  דווקא המסקנה הזאת היא לגמרי-לגמרי כלבבי.