בשרביט של קהילת פרפרים הוצע הנושא 'כלב או חתול'. אני לא מאוד טובה בחיות מחמד, למרות שמאז הוגולינה המתוקה (וראו ברשימת הקטגוריות) יש לי מקום רך בלב בשביל כלבים מסוימים, בעיקר אם מישהו אחר מטפל בהם. אז לא חשבתי לכתוב על זה בכלל, אבל פתאום נזכרתי בשיר של אריק איינשטיין על הילד שמתחנן לכלב ובסוף מקבל חתול קטן במקום, וזה שיר כזה מתוק, ופתאום עלה בדעתי שאולי יהונתן גפן הוא מי שכתב את המילים, ובדקתי ואכן.
אז יצא שעלו בחכתי שתי ציפורים בבת אחת, ואני משתפת כאן את הקישור (במילה 'הנה' שלהלן).
הנה. ותיהנו.
אבל יומיים. בינתיים.
בזכות המקהלה אני מתוודעת לא רק ללחנים ועיבודים חדשים, אלא גם למילות השירים. אפילו שירים שהכרתי ולא הקשבתי למילותיהם, ועכשיו פתאום מתברר כמה הן יפות. בעיקר בלדה לאישה ו- שובי לביתך.
בראשון מביניהם אני אוהבת את השורות על שלל חבצלות הבר שעוד פורחות הרחק בעמק. ובשני את 'האזיני לקולות', ובמיוחד את 'תני לנפשך לשמוע'.
שני השירים קודרים למדי, ויש עוד כמה חוטים שמקשרים ביניהם, למשל העובדה ששתי הנשים שכתבו אותם (תרצה אתר ודליה רביקוביץ') עברו מן העולם בנסיבות שנראו, לפחות בהתחלה, לוטות בערפל.
מה שתמיד מזכיר לי את כותרת הספר (האחרון?) של דליה רביקוביץ', 'באה והלכה'. יש משהו עצוב מאוד ונוגע ללב בכותרת הזאת. אני מחקה אותה לפעמים כשאני כותבת בסוף פוסטים שלי את המילים 'אמרה ועשתה' (כלומר, החליטה – אני – ועשתה מה שהחליטה). אלא שאני מתכוונת בצחוק, ואילו אצל דליה רביקוביץ' זה היה לגמרי ברצינות.
(English after the Hebrew)
כצפוי, התחלתי לחפף. יומיים דילגתי על הנושא המוצע, היום מנסה לעשות תיקון.
What does it mean to live boldly – מה זה אומר לחיות באומץ
אה, זה קל. זה אומר לא להיות אני.
זה אומר לא לפחוד להחליט, לא לפחוד לעשות, לא לפחוד לשלם את מחיר ההחלטות השגויות. לא לפחוד מטעויות, לא לפחוד משינויים.
אבל הרי רק כוכב אחד לבד מעז, והוא בטח לא אני. שנאמר:
"איך זה שכוכב אחד לבד מעז.
איך הוא מעז, למען השם.
כוכב אחד לבד.
אני לא הייתי מעז.
ואני, בעצם, לא לבד." (נתן זך)
בעצם, כשחושבים על זה, גם הרקפת הבודדת שלי העיזה. ואם כבר מדברים על רקפת בודדת, ישנו גם קטע הפסנתר הקטן הזה, של שומן, על הפרחים הבודדים (Schumann, Einsame Blumen). אף הם כנראה מעיזים ואמיצים, גם אם בפשטות אין קץ.
*
What does it mean to live boldly
It means being unlike me. It means daring to make decisions and live with the consequences. It means not being afraid of change and of getting it wrong.
Perhaps somewhat like Natan Zach's poem about the lonely star that dares (See above, within the Hebrew version). Perhaps also like my lonely cyclamen.
Or Schumann's Lonely Flowers.
עברו כבר שלושה חודשים מאז שיצאתי לפנסיה. מצד אחד אני רוב הזמן ממש עסוקה, מצד שני מרגישה שלא עושה כלום. יכול להיות שזה מפני שנתתי לעדה ק. להשתלט עליי סופית, ונעשיתי נרגנת ומרירה. ימי קורונה הם הזדמנות מצוינת לתרגל מרירות. מספיק להגיד, בצדק: זה לא ייגמר לעולם, ואז תכף נקלעים למוֹד המריר.
פעמיים בשבוע אני הולכת לחטיבת הביניים (שבה, אי אז, למדו הילדים שלי) כדי לתת (בהתנדבות) עזרה לתלמידים (אנגלית ועברית וכאלה). זה בינתיים מתקדם בעצלתיים, המערכת עוד לא התייצבה לגמרי, מקווה שזה ישתפר. אחרי זה, פעם בשבוע שיעורי ציור. לפעמים יוצא פעמיים. זה כבר שלושה עד ארבעה בקרים בשבוע. בשאר הבקרים יש בישולים, איכשהו יותר מאשר קודם, אולי בגלל הקורונה, אולי בגלל שכבר אין לנו השלמות למטבח/פריזר מחמותי (שהייתה ממש אדם מאכיל, ונפטרה לפני יותר משנה). בשנים האחרונות היא כבר לא כל כך בישלה, אבל פקדה על המטפלת לבשל בשבילנו. אני לא חיבבתי את הסידור הזה (משום שאני נרגנת וכפוית טובה), אבל עכשיו שנתיב האספקה הזה נחסם אני מבינה שזה די עזר לי במשך השנים לצלוח את השבוע. מה עוד? מאז שובנו משווייץ (בעצם עוד מלפני שובנו) יש בבניין שלנו שיפוצים וחיזוקים למיניהם (לא תמ"א, אבל דברים הכרחיים), כולל, חלק מהזמן, פיגומים – ובעיקר כולל כמויות אינסופיות של רעש ואבק. אז אני משתדלת להקפיד על ניקוי אבק יותר מכרגיל (אף פעם לא הייתי טובה בזה) – ופחות מיממה אחרי הניגוב, האבק שב לרבוץ על כל הרהיטים, ואפילו על הרצפה, שנעשתה חלקה מדי בגללו. כשהוגולינה מתרוצצת פה היא לפעמים ממש מחליקה על האבק הדקיק, כאילו היה משטח קרח.
מעבר לזה הגדרתי לי ארבע משימות יומיות: כל יום פסנתר (כשעה), כל יום טיול רגלי בחוץ (כחצי שעה עד שעה), כל יום התעמלות (לבדי), כל יום לימוד דנית בתוכנת המחשב. כדרכי בקודש, זה לא תמיד מצליח לי – ואז כשאני הולכת לישון אני עושה ספירת מלאי ומונה את מה שהתפספס ולא הספקתי (רק על ההתעמלות אני מקפידה כל יום, זה כבר עשרות שנים ככה ולא אתן לפנסיה להרוס את זה). שאז אני נזכרת בקרוב שלי שטען, אחרי שיצא לפנסיה, שהוא שוקל לחזור לעבודה כדי שיוכל סוף סוף לנוח קצת.
אף פעם לא הייתי כישרון גדול בפסנתר. בקריאת תווים הייתי דיסלקטית לגמרי, ורק בבגרותי התחלתי להבין מי בכלל נגד מי על החמשה. גם היום אני קוראת לאט וגרוע, אבל צולחת את זה איכשהו. אמא שלי הייתה המורה שלי (ושל רבים אחרים) לפסנתר, והיא תמיד תמהה על איך שלא הצלחתי ללמוד לקרוא תווים כמו שצריך, וגם על איך שהצלחתי להסתדר בלי זה (בעזרת השילוש הקדוש: שמיעה טובה, זיכרון טוב, ורמאות). היא גם תמיד תמהה איך אחרי שבועות שהזנחתי את התרגול יכולתי לחזור לנגן באיכות פחות או יותר סבירה. אבל הגיל שינה את המצב: היום אני מאוד תלויה בתווים, מסתדרת פחות בלעדיהם, אבל לא מספיק מהירה גם לעקוב אחריהם וגם לנגן בו זמנית באיכות נסבלת. ואם אני לא מתרגלת משהו יום-יומיים, אחר כך אני צריכה להתחיל הכול מן ההתחלה. כבר אמרו חז"לינו: הכי טוב ללמוד כשצעירים.
מה שכן: בתווים הישנים שלי נשמרו עוד הרבה סימוני עיפרון שאימא שלי סימנה – הוראות (ידיים לחוד! לנגן לאט!), איצבוע וכדומה. אני גם עדיין שומעת בראשי את ההערות שלה. שאלו אותי למה לא אלך ללמוד אצל מורה, בצורה מסודרת. אז ראשית אני עצלנית, שנית חששנית, שלישית אוטו-דידקטית, ורביעית – עוד שומעת את אימא שלי בראשי. וכשיש משהו שאני בכל זאת לא מצליחה לפצח, אני שואלת בטלפון את אחותי הבוסטונית ומקבלת תשובה ממצה.
דווקא לימוד הדנית הולך יפה. היות שהתוכנה לא באמת מסבירה כלום, אני צריכה להיוועץ לפעמים בספר הלימוד הישן שלי, ומאוד גאה כשאני מוצאת תשובה לתהיותיי. לאחרונה הוספתי גם יוונית. פעם למדתי יוונית קלאסית, עכשיו אני משתלמת במודרנית. זה מאוד נחמד, ויש עוד כל כך הרבה שפות שאפשר ללמוד, כך שמשעמם לא יהיה לי. אפשר אפילו אספרנטו! יידיש! רוסית! מכל טוב הארץ.
מה עוד. קוראת בקינדל ספרים של אן טיילר. לא כולם נפלאים, אבל אני מוצאת בהם עניין. וחוץ מזה צופה ביותר מדי חדשות (לאחרונה התחלתי להתעייף מזה ולעזוב באמצע המהדורה). אנחנו גם צופים בסדרות שונות, חלקן ממש טובות. אחרי תקופתנו הסקנדינבית (איסלנדית ודנית, כולל 'זאב זאב'), ראינו לאחרונה את Maid האמריקאית. היא נחשבת לסדרה מעולה, אבל משהו בה הפריע לי מאוד. לא יכולה להגדיר בדיוק מה.
ויש גם אחוזת דאונטון הנצחית, כל העונות. ראש המשפחה מתלונן שהיא הופכת בהדרגה לאופרת סבון. כמו דאלאס, הוא אומר (שנינו עוד זוכרים את דאלאס, אבל אני מניחה שרוב הצופים כבר לא יודעים מה היא הייתה. לא הפסד גדול). אז כן, היא מתארכת ומסתבכת, לפעמים שלא לצורך. אפילו את הטריק הישן מכולם – של בן משפחה שחוזר פתאום אחרי שכולם חשבו שהוא מת – ניסו שם. אבל היא עשויה היטב מאוד, והשחקנים נהדרים (הו, מגי סמית' המופלאה!) בקרוב, כך קראתי, יהיה בה עיסוק נרחב בשפעת הספרדית (מלחמת העולם הראשונה זה עתה הסתיימה שם). אני באמת סקרנית לראות את הפרשנות שלהם למגפה ולהתנהגות לצידה. נראה אם ההיסטוריה אכן חוזרת על עצמה (זה הרבה יותר נחמד בתור דיון אקדמי מאשר כחומר שאשכרה צריך לחיות אותו). אז זה הולך להיות ממש מרנין נפש: שפעת ספרדית ערב ערב בקופסה, ואומיקרון בשאר שעות היום בחוץ. הה. שעשועים לא יחסרו לנו.
באמת אנחנו אחרי הקורונה? קשה לי להאמין. זה לא נגמר עד שזה נגמר, וזה עוד לא נגמר. אבל יש הפוגה. צריך לשמוח על מה שיש.
*
אף פעם לא חשבתי שחובת המסכות היא החלק הגרוע של המגפה. עכשיו כשהחובה הוסרה באוויר הפתוח, אני קצת מתגעגעת אליהן. מרגישה פחות בטוחה בלעדיהן. זוכרת איך כשהכול התחיל הייתי עוצרת את הנשימה כשמישהו עבר מולי ברחוב. וגם, בשנה החולפת המסכה הגנה עליי מרוב הווירוסים והאלרגנים. זו העונה הבוערת של האלרגיות עכשיו, בערך עד אחרי שבועות: האוויר מלא אובך, אבק וחלקיקי פריחה. זה יפה, אבל מגרד בעיניים, וכבר החלה נזלת. אז אתמול ושלשום כבר חזרתי לעטות מסכה גם באוויר הפתוח. כיוון שאני גרה בעיר של יורמים, גיליתי לתדהמתי שאני לא היחידה. יש עוד אנשים ברחוב שמרגישים בטוחים יותר כך. וגם, אני מנחמת את עצמי – בין כך ובין כך אני מעוררת גיחוך אצל רבים, אז עכשיו לפחות תהיה סיבה טובה לגחך.
*
בכל תקופת הקורונה התגעגעתי לשבת בבית קפה. וזה למרות שאני לא מזמינה קפה אף פעם, כי אם אני שותה קפה אחרי חצות היום, אני כבר לא אישן בלילה. (קראתי בספר של עופר דקל [האיש שלנו בווהאן] שבזמן הסגר הגדול שהיה להם גם הוא היה מוכן למכור את נשמתו לשטן כדי לשבת בבית קפה, וגם הוא בכלל לא שותה קפה. זה כנראה משהו אוניברסלי, הגעגועים האלה). עכשיו שבתי הקפה כבר פתוחים, אני לא ממהרת לפקוד אותם, מוזרה שכמותי. שהרי, כזכור, את הקפיצים המתוחים קשה מאוד להחזיר למצבם המקורי, וזה לוקח זמן. אבל מה שבכל זאת עושה את ההבדל הוא שאני יודעת שאם יתחשק לי, אני יכולה. בזה יש הרבה הקלה.
*
עוד הקלות: הפסקתי לעיין במידע שבאתר משרד הבריאות. לא מעניינת אותי הספירה שלהם. וגם: אם חסר משהו במקרר, אני רק רושמת ולא ממהרת לקנות: לא דחוף, אין סגר מחר (אני מקווה). עוד הקלה: ראש המשפחה הלך להסתפר במספרה כבר פעמיים מאז שמשהו (שכחתי כבר את כל השלבים של השחרור מהסגרים), ולא נזקק לתספורת ביתית ממכונת-הגיזום, כמו שאני קוראת לה.
*
נחמות קטנות: הרחובות התמלאו אדם. האורות בחנויות ומחוצה להן דולקים לפנות ערב. יש חיים, והעסקים שנסגרו והתרוקנו אינם בולטים כל כך בתוך ההמולה הכללית.
*
אחותי הבוסטונית מדברת שוב על ביקור בארץ. מאז ינואר 2020 לא ראיתי אותה, חוץ מאשר בשיחות וידיאו. אבל הכללים כל כך לא ברורים, וכל אחד אומר משהו אחר, ובקונסוליה לא עונים לטלפון, ומשרד הבריאות… לא, אל תתנו לי להתחיל לדבר על משרד הבריאות. בקיצור, המידע על כן-בידוד-לא-בידוד חלקי ולא יציב, ובסוף הוחלט לדחות. אמרתי לה: חכו עוד קצת, זה יתייצב בהדרגה. אולי מתי שהוא אפילו תהיה לנו ממשלה, מי יודע.
*
חיסונים זה מאוד נחמד (נניח), אבל החידה העכשווית הגדולה היא לכמה זמן הם טובים. נראה לי שאף אחד בעולם לא יודע בינתיים, חוץ מנתניהו שכבר פקד עלינו להכין את הכתפיים לחיסון שלישי (אם כי במשרד הבריאות מיד אמרו שהם לא יודעים על זה כלום). ישר התרגזתי. אחסוך מן הקוראים את הפירוט והנימוק.
*
יתרונות הקורונה? התרגלתי לקרוא ספרים בקינדל ובסמרטפון. הזמינות שלהם מפתה כל כך. זה נוח וזול, בחלקו חינמי ממש. וכשהאחיין הפסנתרן שלי מנגן קונצרט בסטוקהולם, אני מקבלת קישור ושומעת מהבית. איפה היו לי דברים כאלה אי פעם. איזה כיף זה. ורק לדבר אחד עוד לא התרגלתי: פודקסטים. אומרים שזה נהדר, אבל לי אין סבלנות להקשיב: בקריאה זה יותר מהיר לי. אבל אולי עוד אתרגל. העולם משתנה, ואני משתנה, ואוטוטו פנסיה, ויתפנה לי זמן.
*
בינתיים, כהכנה לזמן שאולי יהיה לי (בינתיים עוד לא כל כך יש) חזרתי לפסנתר שלי. הוא מאובק לגמרי, ודורש כיוון. בינתיים אני משתמשת ב'פֶּדל של השכנים', שמעמעם את הקולות, עד שהאצבעות יתרגלו שוב לנוע על הקלידים וזה לא יהיה בושה להישמע. אם כי אולי יפריע גם אז.
*
הסחלב חוגג את הפוסט-קורונה: נפתח עוד ניצן. בהתחלה הם היו אח גדול ואח קטן, עכשיו שניהם בגרו. נראה מה הלאה, יש עוד שישה בקנה.
*
פוסט-קורונה שמח(ה) לכולם!
בין לבין שאלתי מאפליקציית עברית (הידעתם? קוראי ספריות ציבוריות יכולים לשאול גם ספרים דיגיטליים!) את ספרו של עופר דקל (הלא הוא עופר מסין, שעליו כבר כתבתי כאן לא פעם, וראו בתגית), האיש שלנו בווהאן. הוא מתעד שם את ימי סגר הקורונה שעברו עליו ועל משפחתו הקטנה בעיר ווהאן שבסין, העיר שבה החל הכול.
זה כתוב יפה מאוד ונוגע ללב, כמו שעופר מסין יודע לכתוב, ודי דומה לקטעים משלו שקראתי בזמנו בפייסבוק (אם כי הצטרפתי לקוראיו שם בשלב מאוחר יחסית של הסגר ההוא). זה קצת מורט עצבים לקרוא על תקופות קשות שהכרתי אישית (בשבילי זה לפעמים כמו לקרוא על תקופות הפיגועים הגדולים: זה מעיר מרבצם את כל השדים), אבל עופר מסין יודע להחליק את זה איכשהו, ולפזר מעל לכל זה כל כך הרבה חמלה ואנושיות, שזה מרגיע קצת.
היום קראתי את הקטע על בית חב"ד בצ'אנגדו שניסה לשלוח לעופר מזוזות (בדרך לא דרך, למרות האיסור). אני מצטטת כאן משהו קטן משם בעניין המזוזות, מחודש מרץ 2020 (אבל אין לי מספרי עמודים של ספרים דיגיטליים בעברית):
"… אבל אלה ימים משונים וזמנים קשים, ואני נאחז בכל מיני דברים. שואב כוחות. ואני מודה, המזוזות שעושות את דרכן אליי [מבית חב"ד] נותנות לי הרגשה טובה. לאמונה כנראה יש כל מיני דרכים לקנות אחיזה בלבבות. וגם להשגחה.
חוץ מזה אני אוהב את המילה להסליק. החיים שלנו סרט. אני עוזר להסליק מזוזות לעיר נצורה בגלל וירוס. אלוהים, אין ספק שאם אתה קיים, אתה חובב קולנוע." (ההדגשות שלי)
שאז אני מוכרחה לחייך. מעניין מה אלוהים היה חושב על תחביבו החדש.
*
ותצטרכו לסלוח לי שלא כתבתי כלום על יום השואה. וזה למרות שבערב יום השואה, אחרי הטקס, התעמקתי מאוד בחיפוש מידע בגוגל על השיר של גיא ההריגה פונאר ('שקט שקט בני נחרישה / כאן צומחים קברים'), שזכרתי במעורפל שיש לו (לשיר) היסטוריה מעניינת. ואכן. את הלחן היפהפה שלו כתב הפסנתרן אלכסנדר תמיר כשהיה בן 12, בגטו וילנה. אפשר למצוא בגוגל את כל המידע, הקלטות של השיר, וגם סרט שלם שעשו על כך. אז זה היה ערב יום השואה הפרטי שלי, וביום השואה עצמו הייתה לי כל כך הרבה עבודה (הייתי חייבת לגמור משהו בזמן) שלא התפניתי לכתוב עוד. וכבר הבא בתור, יום הזיכרון, עומד בפתח. איך הזמן טס.
אתמול הסתיימה הסדרה 'שעת נעילה' (בכאן 11). היא מטלטלת, ויעידו מי מבני גילי והגדולים ממני במעט שמסרבים לצפות בה כי היא הופכת את קרביהם. יש בסדרה כמובן גם אי-דיוקים כאלה ואחרים, וכבר דנו בהם מספיק, אבל האווירה הכללית מדויקת. אני חוזרת וצופה בתמונות של הפתיח (והסיום) ואומרת: ככה בדיוק זה היה. ככה אני זוכרת את זה. מה שנשאר לי אחרי הצפייה זה לא כעס ולא חרדה, אלא פליאה על איך שלמדו כאן לעשות סרטים מצוינים, ובעיקר עצב, עצב גדול.
כשאני לא מבינה את המונחים הצבאיים של הלחימה בסדרה (מה זה 'אני על'? על מה? ומה זה 'מצודד'?) אני שואלת את ראש המשפחה (שהתגייס, כמוני, רק אחרי המלחמה), והוא יודע להגיד לי בדיוק. ומאשר שככה באמת נראה טנק מבפנים, אפילו שהטנק 'שלו' היה אחר; וכן, שנהג הטנק לא רואה לאן הוא נוסע.
מה שמחזיר אותי, באופן בלתי נמנע, לימי קורונה העליזים. בעצם, לא בטוח שהרבה השתנה. גם היום מבטיחים הבטחות שאין להן כיסוי, וגם היום נראה שהנהגים (בממשלה ובכנסת) לא יודעים לאן הם נוסעים. הם אומנם טוענים שהם מוכנים לכל תרחיש, אבל אני תוהה אם הם בכלל מבינים מה התרחישים, ועל דרכי ההתמודדות איתם אני כבר בכלל לא מדברת.
כך או כך, כל הדרכים מובילות לסגר מסוג זה או אחר. כלומר, עוד לא החליטו על כל הפרטים, אבל אולי יחליטו מחר. וכי מה בוער? הנגיף בוודאי לא הולך לשום מקום, יש זמן להתמהמה.
תכף אולי תהיה פה בבלוג עונה שלישית של סגרים. סגר ג', פרק 1, וכך הלאה. או אולי עונת ביניים: סגר לילי, פרק 1. ואז 2. ואז 3. ואז סגר-סגר (ג' או ד'? כבר קשה לעקוב), פרק 1. ועוד. משהו כזה. נראה.
בינתיים, הינה קישור לפתיח של 'שעת נעילה'. המנגינה הזאת, עם הצילומים הנושנים של ימי נעוריי, קורעת את ליבי.
היום עמדתי במטבח וקצצתי בצל בשביל הפטריות. פתאום רעש גדול מבחוץ: רמקול חזק, מוזיקה ושירה. כבר כמעט סיננתי 'מה לעזאזל', ומיהרתי לחלון. ראיתי: אוטו גדול של העירייה, ועל דופנו שלט שמכריז שהעירייה עושה שמח גם בימי קורונה. ועליו עומדות מי שעומדות ושרות ורוקדות וקוראות חג שמח. קצת כמו בעדלאידע, שגם היא בוטלה השנה. ואז נזכרתי שבאמת היום המימונה. וסלחתי על הרעש. הרצון הטוב נגע לליבי. ואז פתאום התחלתי לבכות, בלי שום סיבה נראית לעין, כמו שקורה לי לפעמים בימים האלה.
ואולי זה בכלל היה הבצל.
*
האחיין שלי ממשיך לפרסם קטעים מתרגולו היומי בבית. הפלייליסט של הקרנטינה. חלקם כל כך יפים, שאני חוזרת ושומעת אותם עוד ועוד.
למשל הקטע של היום.
[אם יש בעיה לשמוע, מוצע שם, בכיתוב המלווה את הסרטון, לינק חלופי ליוטיוב.]
*
ויהי ערב ויהי בוקר, יום ארבעה עשר.
היות שראש המשפחה גם הוא מקורקע בין ארבעת קירותינו, בלי אופניים ובלי צילומים על הג'בלאות, שכנעתי אותו לעבור לצילומי בית. יש לנו שכן צלם שעושה בדיוק את זה בימים אלה: מצלם פינות נבחרות בדירתו. אמרתי לראש המשפחה, למה שלא תנסה גם? ככה שלחתי לחמי על פני המים, ולא האמנתי שאמצאנו.
אבל מצאתיו. אחרי איזה זמן ראיתי את ראש המשפחה ממוקם על יד הפסנתר שלי, בכל מיני זוויות. הוא הפיק כל מיני צילומים יפים, אומנותיים כדבעי, אבל אני, ברשעותי, דרשתי שיפור: תכניס שם איזו רוח חיים מחויכת, יעצתי לו. לא רק עץ וקלידים.
הוא לא רגיל לעשות כדבריי, אבל הפעם בכל זאת ניסה, והוסיף את זוג הציפורים שלי שמתחבק לו שם על הפסנתר כל הזמן. הפעם זה ממש מצא חן בעיניי, אז אני מעלה את זה כאן. הצילום נקרא (על ידי היוצר) Ada's Corner , ואפשר להקליק עליו להגדלה:
התווים שם? של הסרנדה המקסיקנית החביבה עליי משל סקוט ג'ופלין, הידועה בשמה Solace. למה מקסיקנית אין לי מושג, אבל Solace זה נחמה, וזה ממש מתאים. הוותיקים מבינינו זוכרים אולי את הנעימה הזאת מתוך הסרט 'העוקץ'. ולמבקשים להיזכר, הנה קישור:
*
ויהי ערב ויהי בוקר, יום עשירי.
כל השבוע הייתי טרודה בהכנת יחידות לימוד מסובכות בשביל ההוראה המקוונת שלי. כולל הקלטות וכדומה. בזום יש אפשרות לשתף ולהקליט לוח לבן שעליו אפשר לכתוב כל מיני דברים – אילנות גזירה תחביריים, למשל, ואותיות בערבית. כל מה שאני צריכה. ואז גם ארגנתי לתלמידים מפגש זום להבהרות ומענה על שאלות. לראשונה בחיי. הייתי מרוצה מעצמי מאוד. התלמידים נראו מותשים. לאו דווקא באשמתי, הפעם. אני חושבת שזה צוק העיתים. אני תמיד משתדלת לא להלחיץ. יש תלמידים שמשגשגים דווקא כשלוחצים אותם עד דק, אבל אני, כשלוחצים אותי, מתפוררת לאבק. אז אני נוהגת איתם כמו שהייתי רוצה שינהגו בי. הסברתי שהכוונה שלנו היא לא לשגע אותם בדרישות (כבר הזהירו אותנו מטעם המכללה שהעומס עליהם בלתי נסבל), אלא לשמור איכשהו על גחלת של עבודה שוטפת, נספיק כמה שנספיק. אני חושבת שהרגעתי אותם קצת, ובימים המטורפים האלה, גם זה חשוב.
*
כל הנ"ל לא מנע ממני להקדיש כמעט יום שלם לניסיון לתפור כמה מסכות, עכשיו שחובה. ראש המשפחה הצליח להזמין לנו אונליין אספקה של כמה פשוטות שיגיעו תוך שבוע, אבל עד אז אנחנו מאלתרים. חרקתי שיניים בעניין הזיגזגים של משרד הבריאות (קודם אסור, עכשיו חובה, ורק בד של סדין בצפיפות כזאת וכזאת [ובשלוש שכבות, וב-70 מעלות כביסה!] – רק זה טוב להם!). אני לא מומחית לעניינים לוגיסטיים, אבל נדמה לי שהפרויקט הזה גדול בהרבה מן הממדים שמשרד הבריאות לבדו יכול לנהל. יש בישראל מספיק גופי-חירום למיניהם, הגיע הזמן לתת להם לעבוד, ולשחרר אותנו ממבט עיניו הנוגה של בר סימן טוב. ועל הבוס שלו אני בכלל לא מדברת.
*
א-פרורפו הבוס הנ"ל, יפה כתב אתמול בטוויטר איימן עודה (שהרגיז אותי הרבה בשנה האחרונה, אבל כשמגיעה כוכבית, מגיעה):
"הבעיה של בני ברק היא גם הבעיה של נצרת, תל אביב ובאר שבע. מעולם לא היה כאן משבר שכל כך הבהיר את שותפות הגורל של כולנו. את כמה שהאינטרסים והאתגרים משותפים וכמה דחוף להפיל את החומות המדומיינות שמפרידות בנינו. מאחל לתושבי בני ברק וכולנו בריאות וימים בטוחים יותר."
והיה לי עצוב שאף אחד אחר ממי שקראתי קודם לא טרח להגיד גם את מה שעודה הוסיף במשפט האחרון שלו.
*
את בני ברק היכרתי קצת בילדותי. היו לי שם דודים. דתיים. לא חרדים. אבא שלי התווכח איתם לא פעם, כי כל עניין דתי שהוכתב על ידי רבנים הרגיז אותו. גם את אימא שלי, אבל היא ניסתה למנוע חיכוכים, ולכן את רוב המפגשים בביתם העביר אבי כשהוא שקוע בכורסה ומתעמק בשתיקה בעיתון ההונגרי שלהם (אצלנו כבר לא היו עיתונים הונגריים. רק עברית). אני זוכרת את לילות הסדר אצלם, ואת השקט של שבת לפני ואחרי הצוהריים (היינו חונים ברחוב הסמוך, כי ברחוב שלהם היה אסור), ואת הטעם של התבשילים של דודתי. מן העולם הישן. ואת החנויות הזעירות ברחוב הראשי. בשבילי בני ברק הייתה חוצלארץ, מכל הבחינות. אפילו שפה. שלא לדבר על לבוש, ריחות ואורח חיים. התבוננתי בה בסקרנות אין קץ. אני לא יכולה להגיד שהשתגעתי עליה (בני ברק איננה שוויץ או איטליה, זה בטוח), אבל היום, כשאני רואה מה קורה בה ואיך מדברים עליה, נחמץ לי הלב.
*
בחוץ אביב ואביב. יצאתי אתמול לסיבוב ברדיוס של 100 מטר מסביב לבלוק (פלוס-מינוס. סיבובים מסביב לבלוק הם בהכרח מלבניים, וזה בעייתי מבחינת הרדיוס. עדה ק., יכולת להיות מהנדסת). היום אצא שוב. א-פרופו אביב, הסחלב שלי עומד במריו: עלים ירוקים יש, אבל שום גבעול של ניצנים ופרחים. מצד שני, האלמוגנים בחצר האחורית פורחים. והציפורים. הו, הציפורים.
*
אתמול בערב – שוב מפגש זום עם הילדים עב"ל. והוגולינה. קבענו טנטטיבית לחזור על זה בליל הסדר. הילדים עדיין גוערים בנו כי לדעתם אנחנו לא נוהגים מספיק בתבונה בעניין המשלוחים (זה לא נכון! אנחנו מאוד נבונים, מאורגנים וזהירים!), והקטנה איימה לקפוץ להביא לנו דברים ולהניח מחוץ לדלת. פקדתי עליה לשמור גם על עצמה, אבל הקטנה לא רגילה לשאול אותי מה לעשות.
*
בקהילת פרפרים פתחו בפרויקט של השאלון של פיבו. נזכרתי שאי אז בימים העברנו אחד כזה, עם שרביטים, בישרא. חיטטתי בבלוג הגיבוי ומצאתי. למטיבי הלכת, הנה קישור.
[זה לפעמים לא יוצא כאן ברור, אבל המילים 'הנה קישור' הן-הן הקישור, ועליהן צריך להקליק].
*
אם כבר בלוגוספרה: בדיוק היום מלאו 14 שנה להיותי בלוגרית. בלי חגיגות. עדה ק. ממשיכה לנדנד לי לפתוח בלוג בבלוגספוט, כי העריכה פה משגעת אותה. גם אותי, אבל אל תגלו לה.
*
צורי ללב:
עוד מתרגול-הבית של האחיין שלי. הפעם האדג'יו מתוך סונטת 'הסערה' של בטהובן. המילה אדג'יו פירושה באיטלקית 'לאט', והיא מלַווה קטעי מוזיקה רבים. בעידן אחר, ביקום אחר, בשנת 1996, כשביקרנו באיטליה והשתכנו בבית בסיאנה, היה בחניה שם שלט: אדג'יו. סעו לאט. האחיין שלי מסביר שהאדג'יו הזה יושב בין שני פרקים סוערים, ומהווה משום כך נווה-מדבר – לא דבר של מה בכך בימים אלה. והוא יודע על מה הוא מדבר.
הנה.
*
ויהי ערב ויהי ובקר, יום תשיעי.
בלוגיעדה 