היום אין לי זמן אין לי זמן אין לי זמן. חשבתי לדלג, שוב, אבל דווקא הנושא היומי מגרד באצבעות. אז הנה בשיא שיאי הקיצור העצלני:
Who is someone that inspires you and why – מי נותן לך השראה, ומדוע.
אז מארי קירי.
המדענית הצרפתייה ממוצא פולני, שגילתה בין השאר את הרדיום, והייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל (פעמיים), ולמיטב זיכרוני גם הראשונה שהתקבלה לאקדמיה הלאומית למדעים ולימדה בסורבון (אבל את זה אני עוד צריכה לבדוק שוב, כי יכול להיות שהתבלבלתי. אין לי זמן עכשיו לבדוק). היא הייתה פמיניסטית בלי לדבר על זה הרבה, והיום גם קראתי שלא הוציאה פטנט על התגלית שלה. קראתי ספר שלם על חייה (נכתב על ידי בתה אווה), ואני זוכרת כמה התרשמתי ממנו, ומהתנאים הסיזיפיים שבהם התקדמה בלימודיה ובמחקריה. אני לא אשכח את הצילום ממחברת העבודה שלה, שבה מתועדות אין סוף מדידות, בזו אחר זו, כשאף אחת מהן איננה נותנת תוצאה משביעת רצון. ובכל זאת המדידות נמשכו, עד שהמטרה הושגה. כשהיינו בפריז הלכנו לרחוב שבו הייתה המעבדה שלה ושל בעלה, פיאר קירי. אבל המוזיאון שהוקם שם בהמשך היה סגור.
הספר מתאר גם את אופייה המיוחד, ואת האופן שבו מעולם לא השתלבה היטב בעולם שמסביבה. אני זוכרת במיוחד את תיאור הארוחה החגיגית אחרי זכייתה (עם בעלה) בפרס נובל. אני משתעשעת לפעמים במחשבה מה היא הייתה אומרת היום על מדענים שמופיעים כל ערב בטלוויזיה ומתווכחים בפייסבוק ובטוויטר ואומרים לכולם מה לעשות. היא בטח הייתה מתעלפת מרוב תדהמה.
היא אומנם ניהלה מחברת יומן בתקופה שאחרי מות בעלה בתאונת דרכים טרגית (בגיל צעיר). אבל אני בטוחה שלו הייתה מתוודעת אל עולם הבלוגים, הייתה חושבת שכל הבלוגרים (כולל אני) השתגעו.
בלוגיעדה 