(מתוך מאת הימים)
שוד ושבר, פספסתי אותו. כבר אחרי חצות, סינדרלה. אז הנה, באיחור:
1. הפרק השבועי של 'שטיסל', בחמישי בערב בערוץ הראשון: אני לא מאמינה כמה הסדרה הזאת מוצלחת. רֶב שוֹלם מלמד את ילדי החיידֶר על תנועת כוכבי הלכת סביב השמש – תמונה בלתי נשכחת. האיש שלי אומר לי: כבר כל כך התרגלתי לראות את דובל'ה גליקמן עם זקן, אני כבר לא זוכר איך הוא נראה בלי. וכמה טוב הוא משחק שם.
2. ושוב מירה מגן ב-עיניים כחולות מדי, על המילים: "…אבל צריך לומר משהו אז אומרים, כשאין קיר להישען עליו עושים מהמילים קיר, תערובת של טיט וסיד וכלום, מריחה שמצפה את הריק" (עמוד 180). זה לא ציטוט משמח, אבל טוב שיש מי שיודעת לכתוב את זה ככה.
3. אחה"צ ראיתי שוב חלקים מ-Awakenings ('התעוררות'), שזה אולי הסרט העצוב ביותר שראיתי מימיי, ועם זאת אחד האופטימיים ביותר. כשהרופא (רובין ויליאמס) שואל שם את עצמו איזה מין חבר טוב הוא, שנתן לחברו חיים ואז לקח אותם בחזרה, הוא נענה: אבל לכולנו ניתנים חיים ואז נלקחים מאתנו. לא זכרתי את המשפט הזה למרות שראיתי את הסרט המון פעמים. אני אוהבת אותו (את המשפט, לא רק את הסרט), כי מה שהוא אומר, בעצם, זה שלמרות שמראש ידוע שנפסיד, זו לא סיבה מספיק טובה לא לנסות.
בלוגיעדה 