כולם מדברים על מה שכתבה גליה עוז על אביה, עמוס עוז.
הסתקרנתי מאוד וקראתי את הספר הקצר שכתבה עליו (דבר שמתחפש לאהבה), וכפי שהיה צפוי מראש, הגעתי למסקנה הברורה, ש –
אין לי מושג.
השכל הישר אומר שיש מן הסתם דברים בגו – אבל עד כמה, ועד כמה לא, אין לי דרך לדעת, וזה גם לא באמת בסמכותי להחליט, והיות שהכותבת היא כבר לא ילדה חסרת אונים, היא בכל מקרה לא זקוקה להגנתי.
מה נשאר? בשבילי עמוס עוז בין כך ובין כך לא היה מורה רוחני. הסכמתי עם רוב דעותיו הפוליטיות, אבל לא הערצתי אותן. כן הערכתי מאוד – מאוד – את כתיבתו, ואני מעריכה אותה גם עכשיו. בכוונה לקחתי לידיי אתמול את ספרו אותו הים, שעליו כבר כתבתי כאן לא פעם, ועלעלתי בין קטעים אהובים בתוכו, ושמחתי לגלות שקסמם בעיניי לא פג.
כן, מבחינתי הוא היה קוסם במילים. גם במילים שבעל פה, אבל בעיקר בכתב. אני לא יודעת איזה מין בן אדם הוא באמת היה. הגיוני לשער שלא היה מושלם. אפשר שעולל את הדברים האיומים שביתו מדווחת עליהם. ואולי היא מפרשת דברים מסוימים בהגזמה. ובכלל בעייתי לגולל אותם בפני הציבור כשהשחקן הראשי בהצגה כבר לא יכול לענות. כך או כך – זה לא תפקידי לקבוע, וגם לא עקרוני לעשות זאת. והמילה אולי הייתה ונותרה יסוד שולט בחיי.
אצטט כאן משהו מתוך ספרה של גליה עוז, לקראת סופו – שורות שמדברות אליי במיוחד ומתאימות לתפיסתי את העניין:
"כשאני מספרת מי היה אבא שלי אני מזהה הלם ושברון לב. דווקא הוא? זה כמו להפיל מונומנט. אבל אנשים מבוגרים יודעים לחיות בעולם מורכב. אחרי ההלם, אפשר לחיות עם השניות והכפילות… . אולי אף צד באישיות הדו-פרצופית של אבא שלי לא מבטל את השני. אני מכירה בזה ששני הפרצופים אותנטיים. הוא היה הרבה דברים עבור הרבה אנשים שונים, ומי שאהב אותו והעריך את הספרות שלו לא בהכרח איבד משהו בגלל העדות שלי" (ההדגשות שלי).
בספר אותו הים יש קטע אחד ('ידי על ידית החלון', עמ' 114) שבו עמוס עוז מדבר אל הוריו המתים. כן, גם לו היו חשבונות לא פשוטים עם אבא ואימא שלו:
"אתם במנוחה נכונה. ישנים? או עדיין רבים? לפחות בגללי אל תריבו: אני מסודר וחרוץ… עייף ולא מוותר. אתם ביקשתם ממני שאגדל ואהיה כך וכך. אבא כך ואימא אחרת. עכשיו ההבדל מתכווץ וכבר לא משנה איך אהיה. אהיה עוד זמן מה ואשכב… אתה קם ועומד, שחוח. את יושבת זקופה ויפה. אתה כנראה מתעקש, מסרב לפתוח חלון. את לא מוותרת. בחושך הזה העמוק את בוכה לחינם בשקט ואתה מנמק בלחישה. ידי על ידית החלון וכעת יש לבחור. אם לסלוח, זו השעה" (ההדגשות שלי).
אז כמו שאמרתי, בשבילי הוא נשאר קוסם במילים. לא יותר, גם לא פחות.
ואשר לכאבים של כל הנוגעים בדבר – נותר לי רק לקוות שיימצא להם מרפא, ושעוקצם יקהה, ולו רק במעט.