ברבע הדרך

(ימים 23 – 25)

1.  שלשום בערב, כשסידרתי את תיק הגב לקראת יום עבודה, מצאתי בו במקרה מפית נייר ישנה שנשארה לי מבית הקפה במדריד שבו אכלנו ארוחות בוקר בקיץ האחרון. זה היה מקום נחמד ונוח,  ועבדה שם בחורה אחת לבדה והשתלטה על העבודה במהירות מרשימה מול כל התיירים הרעבים שלא דיברו ספרדית:  קפה כזה ואחר ומיצים וכריכים ועוד.  בבוקר האחרון,  לפני שיצאנו משם,  ראש המשפחה נתן לה טיפ,  למרות שבספרד לא מקובל.  היא כל כך התפלאה.  הוא הסביר לה שזה לאות תודה על השירות הטוב וכו',  אבל היא עוד המשיכה להסתכל אחרינו בתדהמה אבודה.  אם כי לא היה לה הרבה זמן לתהיות,  כי הייתה מוכרחה לחזור לתיירים הרעבים שחיכו בתור.

2.  בפרק "הפרחים שמעליך" בספר חמישים מילים לעצב של יעקב זנדמן,  בעמוד 176,  הוא כותב על מחזור הפריחה בטבע, ועל "פקעות עם זיכרון" שמחכות מתחת לאדמה עד שיגיע זמנן,  בעונה המתאימה,  לפרוח פתאום שוב מעל הקבר ("ואז קורה הלא ייאמן").  בספר הולך כל זה לכיוון מאוד ספציפי  –  אבל אני,  זה מוכרח להזכיר לי את הרקפונת שלי הבודדת מפינת הרחוב,  זו שעליה כבר כתבתי כל כך הרבה פעמים;  איך שהיא נעלמת בסוף החורף,  בלי להשאיר זכר;  איך שהשנה חשבתי שהיא כבר לא תשוב; ואיך הפתיעה פתאום.  ועכשיו שני הפרחים הוורודים שלה כבר יבשו ומתו;  העלים הירוקים עדיין שם,  אבל גם הם ייעלמו בקרוב   –   והיא שוב תרד למחתרת.

אבל אני אדע שהיא שם.

3.  בחזרה באוטובוס מירושלים,  אתמול בערב:  בזכות שעון הקיץ,  עדיין אור.  אני דווקא אוהבת נסיעות בחושך,  אבל כשיש אור,  אפשר לראות את החוטמיות הזיפניות מתנשאות לגובה בשולי כביש שש.  נדמה שהן כמעט מחייכות.  והבוגנוויליה הארגמנית הנשפכת בכל מקום,  מעל גדרות ובמדרונות צדדיים  –

4.  רבע! (מתוך מאה).

שלא מן המניין

בלי קשר לפוליאנה (נו,  לפעמים יש לי גם דברים אחרים להגיד) :

רק כמה מילים על הפרק היפהפה "איך נהייתי דתי" בספרו של יעקב זנדמן,  חמישים מילים לעצב (עוד על הספר  –  בתגית שבתחתית הפוסט).  הוא מתאר בו את הדמיון בין אבל לבין דת.  בשניהם יש מקדש,  יש מקום עלייה לרגל,  יש מי שהוגים בו יומם ולילה   –  ובשניהם חוזרים ומדברים אל מי שלתפיסת האתיאיסט אינו שומע.

"הנה מה שאמרתי לעמר [שאיננו] באחת השיחות שלי אתו  –
'הרי שנינו יודעים שאתה לא באמת יכול לשמוע אותי'
אמרתי,  והמשכתי לדבר."
(עמוד 111.  התוספת בסוגריים המרובעים  –  שלי).

הו,  איזה משפט.  וכמה היגיון במה שאין בו היגיון.
לדבר אל המת שאינו שומע.  כמו לאלוהים שאינו שומע.  ובכל זאת,  ממשיכים לדבר.  כי מוכרחים.  לא מפני שזו מצווה  –  אלא משום שאלה החיים.

על השתיקה

עוד משהו יפה מחמישים מילים לעצב של יעקב זנדמן:  הפרק האחרון (לפני הפרולוג).  שמו "שתיקה נופלת" (עמוד 188),  והוא מתאר את הרצון לספר דברים שכבר סופרו קודם ("את הכול כבר כתבתי ואין צורך לחזור על הדברים. …  ואז אני שותק כאן").

זה עצוב כל כך ונכון.  והאמת היא שזה נכון גם לעניינים אחרים,  עצובים הרבה פחות.  כי  לעתים קרובות קורה לי שאני רוצה לספר משהו בבלוג ואז נזכרת שכבר כתבתי על זה פעם,  בבלוג הזה או בקודם. אני יודעת שהקוראים לא בהכרח זוכרים,  וגם לא יכולים לזכור.  אבל אני זוכרת,  ודי בזה כדי להשתיק אותי.

לא פעם חשבתי מהו הדבר שגורם לִבלוגים מסוימים להרוג את עצמם. עכשיו אני חושבת שזו אחת הסיבות:  אחרי שהם מספרים על הא ועל דא,  ויותר מפעם אחת,  הם מתחילים להשתתק.

על העצב

כרגיל אצל אנשים כמוני,  שהסדר הטוב מהם והלאה  –  הנה פוסט שמקדים את זמנו:

בדואר הגיע הספר חמישים מילים לעצב של יעקב זנדמן. ספר של אבא שנפרד מילדו שאיננו. היות שעודני שקועה בזמיר (אני הרי הקוראת האיטית בתבל),  הנחתי את הספר החדש בצד לעת עתה,  עד שיגיע תורו.  ראש המשפחה לקח והתחיל לקרוא אותו בינתיים.  הוא לא איש של מילים,  אבל אני יודעת מה הוא חושב.

מדי פעם,  עוד לפני שאגיע אל הספר,  אני בכל זאת לוקחת אותו לדפדוף שלא מן המניין.  רפרפתי קצת פה ושם,  בין הסוף להתחלה (הספר מתחיל באפילוג ונגמר בפרולוג,  מה שמתאים בעיניי גם לציטוט שבראשו, "בוא נתחיל הכול מהתחלה"). ונפלתי על הפרק "כוכבים על התקרה" (עמודים 178 – 179)   – המספר על אותן מדבקות-תקרה בצורת כוכבים,  שאין רואים אותן כשחדר-הילדים מואר,  אך הן זוהרות בחושך ("האור מסתיר והחושך מגלה").

דומה שעל כל מילה בפרק היפהפה הזה תלויה משקולת.  ולא רק במדבקות הוא עוסק,  אלא בכלל במה שנסתר מן העין כל עוד האור זורח.  וגם במתים,  שהם "ככוכבי  השמיים לרוב",  ושבלילה רואים אותם.

בסוף הפרק חוזרות המדבקות:
"בחדר של עמר עדיין הכוכבים על התקרה.  בכל לילה הם זוהרים כשהאור כבה.  אבל אף אחד לא רואה אותם."

כשאני קוראת שורות כאלה,  נדמה לי תמיד שכל העצב שבעולם מתנקז אליהן.  והוא זורח שם בשקט,   בתוך החושך.