(ימים 23 – 25)
1. שלשום בערב, כשסידרתי את תיק הגב לקראת יום עבודה, מצאתי בו במקרה מפית נייר ישנה שנשארה לי מבית הקפה במדריד שבו אכלנו ארוחות בוקר בקיץ האחרון. זה היה מקום נחמד ונוח, ועבדה שם בחורה אחת לבדה והשתלטה על העבודה במהירות מרשימה מול כל התיירים הרעבים שלא דיברו ספרדית: קפה כזה ואחר ומיצים וכריכים ועוד. בבוקר האחרון, לפני שיצאנו משם, ראש המשפחה נתן לה טיפ, למרות שבספרד לא מקובל. היא כל כך התפלאה. הוא הסביר לה שזה לאות תודה על השירות הטוב וכו', אבל היא עוד המשיכה להסתכל אחרינו בתדהמה אבודה. אם כי לא היה לה הרבה זמן לתהיות, כי הייתה מוכרחה לחזור לתיירים הרעבים שחיכו בתור.
2. בפרק "הפרחים שמעליך" בספר חמישים מילים לעצב של יעקב זנדמן, בעמוד 176, הוא כותב על מחזור הפריחה בטבע, ועל "פקעות עם זיכרון" שמחכות מתחת לאדמה עד שיגיע זמנן, בעונה המתאימה, לפרוח פתאום שוב מעל הקבר ("ואז קורה הלא ייאמן"). בספר הולך כל זה לכיוון מאוד ספציפי – אבל אני, זה מוכרח להזכיר לי את הרקפונת שלי הבודדת מפינת הרחוב, זו שעליה כבר כתבתי כל כך הרבה פעמים; איך שהיא נעלמת בסוף החורף, בלי להשאיר זכר; איך שהשנה חשבתי שהיא כבר לא תשוב; ואיך הפתיעה פתאום. ועכשיו שני הפרחים הוורודים שלה כבר יבשו ומתו; העלים הירוקים עדיין שם, אבל גם הם ייעלמו בקרוב – והיא שוב תרד למחתרת.
אבל אני אדע שהיא שם.
3. בחזרה באוטובוס מירושלים, אתמול בערב: בזכות שעון הקיץ, עדיין אור. אני דווקא אוהבת נסיעות בחושך, אבל כשיש אור, אפשר לראות את החוטמיות הזיפניות מתנשאות לגובה בשולי כביש שש. נדמה שהן כמעט מחייכות. והבוגנוויליה הארגמנית הנשפכת בכל מקום, מעל גדרות ובמדרונות צדדיים –
4. רבע! (מתוך מאה).