זה נראה מתבקש בצוק העתים. על כל פנים, זה מה ש(כמעט) כולם עושים: כותבים למי יצביעו וקוראים לכולם לעשות כמותם.
אבל זה לא בדיוק מה שאעשה. ראשית, משום שלהגיד לאנשים מה להצביע זה לא הסטייל שלי. ושנית – וגרוע מזה – מפני שאני עוד לא יודעת בדיוק בעצמי, וכנראה שלא אדע, עד לרגע האחרון.
לאמור – להלן מונולוג של קול צף:
בעצם אין כאן שום דבר חדש. גם במערכות קודמות של בחירות התנדנדתי בין העבודה לבין מרצ. אני לא מתה על אף אחת מהן, אבל יכולה לחיות בשלום עם שתיהן. כל אחת מהן הרגיזה אותי לא אחת ולא שתיים, אבל יש אחרות שמרגיזות אותי הרבה יותר. והכי אני כועסת על שתיהן שלא השכילו מעולם להתאחד למפלגה אחת.
כן, אני מניחה שיש כאן משום חילול הקודש, ואף על פי כן, כך אני מאמינה: ההבדלים בין המחנה הציוני למרצ, גם כיום, הם זניחים. שתיהן שמאל לייט, למרות שהקטנה מביניהן מתהדרת בעיוורון בהיותה "שמאל אמיתי", והגדולה בכלל נמנעת בפחדנות מלהזכיר אי-פעם את המילה "שמאל". אחת מהן קצת יותר שמאל, השנייה קצת יותר לייט. השמאל הרדיקלי רואה בשתיהן בוגדות, במידה מסוימת של צדק: שום שמאל רציני לא יוכל לבלוע את הנוסחה הבעייתית של "מדינה יהודית ודמוקרטית"; אין חיה כזאת באמונה השמאלית הבסיסית (ואני אדלג עכשיו על כל הסיסמאות החבוטות בעניין "השבט הלבן והפריבילגי", אין לי סבלנות בשביל זה).
בקיצור, שתיהן היו יכולות לחסוך לרבים מאתנו כאב ראש גדול ולרוץ לבחירות ביחד, אלא שהאגו והפחדנות תמיד מפריעים.
כן, מרצ אומרת דברים יותר יפים, ואף דבקה בהם. אבל במחנה הציוני יודעים שכדי להזיז דברים לא מספיק להיות אידיאולוג, צריך להיות גם פרגמטי, וצריך לדעת להתפשר. אגב, גם פשרה היא עניין אידיאולוגי. זו איננה שחיתות, אלא קריאה נבונה של מציאות שאותה מאכלס יותר מאדם אחד בודד.
אני מכירה את כל הטיעונים בעד ונגד. כל הטיעונים נכונים ומשכנעים. המחנה הציוני יהיה בצרות אם מרצ תצנח אל מתחת לאחוז החסימה (אבל האם באמת יש סכנה כזאת? אני מתרשמת שמצבה בסקרים יציב). מצד שני, פער גדול ככל האפשר בין הליכוד לבין המחנה הציוני (לטובת האחרון, כמובן) הוא בעיניי תנאי הכרחי להזזת הראשון הצידה. כמה חבל שמנדטים שיתווספו לאחת משתי המפלגות הרצויות לי יתכרסמו כמעט בהכרח מן השנייה.
צפיתי אתמול כמעט בכל הריאיונות עם ראשי המפלגות. נתניהו היה גננתי כרגיל. אני באמת מתחילה להאמין שהוא חושב שכולנו מטומטמים. רק בדבר אחד הבנתי ללבו: בסירובו להתראיין בערוץ 10. אין לי ספק שהם היו קורעים אותו שם לגזרים. לזכותם ייאמר שהם התייחסו באותה קפדנות תוקפנית (ומוצדקת) אל כל מרואייניהם, ולא עשו הנחות לאף אחד.
זהבה גלאון נתנה הופעה טובה למדי אצל גאולה אבן, אם כי – כרגיל – הרגיז אותי שחצי מהזמן התבזבז על העיסוק בשאלה "מדוע לא נשב עם ליברמן". קוראים ותיקים של הבלוג (הזה וקודמו) זוכרים מן הסתם מה דעתי (הרעה) על ליברמן, ובכל זאת, העיסוק האובססיבי בחרמות מעצבן אותי.
לא משנה. הרצוג היה בסדר. נכון ש"בסדר" נשמע אפרורי למדי, אבל, מה לעשות, זה מה שהרצוג מציע: אפרוריות. ודווקא נדמה לי שמגיע לציבור הישראלי פסק זמן מהלהטטנות התקשורתית של נתניהו. לפחות בשם עצמי אני יכולה לקבוע, שזה יהיה מרענן מאוד לשמוע נאום של הרצוג בקונגרס האמריקאי או במועצת הביטחון: יש להניח שזה יהיה נאום משעמם עד מוות, אבל, ראשית, כל נאום אמור להיות קצת משעמם, ושנית, עדיף שיהיה משעמם משיהיה מביש.
שורה תחתונה? אין, כמובן. אולי עד יום שלישי תהיה לי הארה. ואם לא, אחליט כבר בקלפי, אמת או מרצ. ואחר כך אוכל להתפלל שהקריין יאמר בערב, בשעה עשר ומשהו,
– גבירותיי ורבותיי, מהפך.
אשרי החולמים, לפעמים אפילו להם מצליח. אולי-אולי הפעם.
ושיהיו לכולנו בחירות טובות ומועילות.
בלוגיעדה 