אתמול בערב ראינו בטלוויזיה שידור חוזר של מופע האיחוד האחרון של להקת כוורת (משנת 2013). הו, הנוסטלגיה. ימי נעורינו חזרו לרגע, עם כל הזיכרונות, וראש המשפחה אמר, אבל פעם הם קיפצו כל כך הרבה על הבמה, והיום קלפטר יכול לנגן רק בישיבה. כן, הם ללא ספק זקנו (עם כל מה שכרוך בזה), וחלקם אינם בבריאות טובה, אבל רוח הנעורים השובבה נשארה למרות כל מה שעבר עליהם בדרך. אני צפיתי בהם בחיבה גדולה, אפילו בדני סנדרסון, שאותו כיניתי לא פעם ביני לביני בכינוי הלא מחמיא 'זבלן-על' (בגלל הטקסטים הקשקשניים). אף כי דומה שהוא היה מלכתחילה הרוח החיה והיוזמת בכל העניין, ועל זה מגיע לו הרבה הקרדיט.
מה שהיה הכי מדהים הוא הקהל הענק, שכלל המון, אבל המון, צעירים, שידעו בעל פה כל מילת שיר, כל מנגינה וכל תנועה, ולא חסכו מן הלהקה מחיאות כפיים נלהבות ולבביות (הייתם טובים אלינו, אמר גידי גוב [או דני סנדרסון?] לסיכום האירוע, תודה שגדלתם עלינו).
בזמן אמת (בתיכון ובצבא) לא הייתי מעריצה כל כך גדולה שלהם, ולא את כל שיריהם ומערכוניהם אהבתי, חשבתי שיש בהם הרבה שטויות. אבל כשאני צופה בזה היום, גלי הנוסטלגיה מכים חזק, ועולם השחור-לבן הנשכח מלב קם שוב לתחייה, ואני חושבת לעצמי: בכל זאת, בעיקר בהתחשב בפופולריות שיש להם אפילו בדורות חדשים לגמרי – הם עשו לא מעט היסטוריה.
אני עדיין הכי אוהבת את השיר שלהם על הדגים העפים והציפורים השוחות ('ככה היא באמצע') – ובקישור שתכף אוסיף כאן שומעים לפניו, כבונוס, גם את שיר הסיום הנוגע ללב ("זהו סוף ההצגה הלילה / הנה שיר אחד קצר / לפני הכול נגמר / עוד חמש או שש דקות / נסגור את האורות / לפני שיגרשו את האוטובוסים / החשמל עבד קשה הלילה / והרמקול התעייף / או שמא הוא רעב / כיסאות מתמרמרים / מתי כבר מתקפלים / ולנו לא נותר אלא להוסיף ש-").
ההקלטה משנת 1976, בשחור לבן, כשהם עוד היו יפים וצעירים כמו שאני זוכרת אותם.
ושיר הסיום (שמופיע דווקא בהתחלה) הכי מתאים דווקא לעכשיו. הנה כאן.
חג שמח, ושיהיו גם אחרי-החגים העומדים סוף-סוף בפתח שמחים.
בלוגיעדה 