רקפות זעירות ששרדו
נאחזות
בודדות
בשידפון הסלע
*
משננת
את קולות הפכפוך העדין
של מזרקה זעירה.
בלילות לבנים
אדפדף בין זיכרונות
ואקשיב.
לנשום –
לשמוע –
*
(רמת הנדיב, סוף אפריל 2021)
_______________________________
יש נחמות
בים.
משום מראותיו
משום קולותיו
משום זיכרונם
אתמול בערב הייתי מוזמנת למסיבת יום הולדת נחמדה, ובין השאר הייתה שם גם הרצאונת על משנתה של ימימה (נדמה לי), שכותרתה הייתה 'כל מה שקורה הוא גורם מזַמן'. שזה אומר, כנראה, שמכל דבר (רע) אפשר ללמוד משהו (טוב), או להפיק איזו תועלת, במקום להיאבק בדבר הרע ולהתגולל עליו בטיעונים בנוסח 'למה זה היה חייב לקרות דווקא לי / דווקא עכשיו' וכו'. זה נשמע קצת ניו-אייג'י, אבל אני בטוחה שיש בזה אמת.
אחר כך, בשלוש לפנות בוקר, התעוררתי מהציוצים שהטלפון הקווי/אלחוטי שלנו מצייץ כשהוא מתעורר מהפסקת חשמל. קמתי לבדוק מה ומו, וראיתי שהחשמל אכן חזר מנסיעה קצרה, כפרה עליו, אבל אחרי דקות ספורות הוא ברח שוב, והפעם להרבה זמן.
התגובה השפויה לדבר כזה אמורה להיות חזרה מיידית לשינה, כי מה כבר אפשר לעשות בחושך מצרים באמצע הלילה כשכל האנשים הנורמלים מסביב ישנים שנת ישרים. אבל אני הייתי כבר עצבנית מכדי להירדם. ניסיתי לראות בזה 'גורם מזמן' כמו שלמדתי במסיבה, אבל כמובן לא הצלחתי.
בשנים עברו היו אצלנו הפסקות חשמל בערך פעמיים-שלוש בשנה, אבל בשנה האחרונה זה קורה לנו בערך פעמיים בחודש, וזה כבר עולה לי על העצבים. יכול להיות שבגלל שיש בסביבותינו המון פרויקטים של תמ"א, זה מגדיל משמעותית את מספר צרכני החשמל בכל רחוב, וחברת החשמל לא עומדת בפרץ. אבל העובדה שיש סיבה הגיונית (אולי) לא ממש מנחמת אותי.
בקיצור, נכנסתי לאפליקציה של חברת החשמל ודיווחתי על התקלה, אבל לא יצא מזה הרבה כי האפליקציה לא ידעה להגיד לי מי, מה, מו ובעיקר מתי. וזה עוד דבר שמרגיז אותי: כשמשחקים משחקי גדולים ומתקדמים של האלף השלישי, עם אפליקציות חכמות דיגיטליות וכאלה, ומתברר שהאפליקציות הן די טיפשות ולא יודעות לתת שום אינפורמציה מתקבלת על הדעת.
היות שהשינה עדיין הייתה ממני והלאה, צלצלתי לחברת חשמל בכבודה ובעצמה כדי לדבר עם בן אדם רגיל שיודע לענות על שאלות. והיות שמלבד התורנית בחברה הייתי כנראה האדם היחיד ביקום שהיה ער אז (חוץ מן הטכנאים המסכנים הנתלים בחושך על עמודים גבוהים ומתקנים חוטים קרועים, או משהו כזה), נעניתי במהירות מסחררת ובנימוס, והובטח לי שהחשמל יחזור בשש בבוקר.
הוא חזר בחמש בערך, אחרי עוד כמה מופעי אימים של ללכת-לחזור-ללכת-לחזור, כשכל חזרה מלווה בציוצים של כל המכשירים המתעוררים (שוב) לחיים. בסוף הבנתי שהוא (החשמל) באמת כאן כדי להישאר (עד להודעה חדשה), ונרגעתי ונרדמתי, רק כדי להתעורר בבוקר בין שמונה לתשע ולכעוס על כל העולם ואשתו, בעיקר על חברת החשמל, אבל גם על עצמי, שלא הצלחתי ליישם את תלמודי בעניין 'הגורם המזמן'. אני כל כך טובה בתיאוריות, אבל היישום שלהן זה סיפור אחר לגמרי.
אחר כך נזכרתי באנשים המסכנים בוונצואלה, שאין להם חשמל כבר כך וכך שבועות, והבנתי שבגורמים מזמנים אני אולי גרועה, אבל זה לא מונע ממני להתנחם בכך שגם לאחרים יש צרות, ואפילו גדולות משלי. כבר אמר מי שאמר ש'צרת רבים נחמת טיפשים', והוא צדק לגמרי, ולא נותר לי אלא ללהק את עצמי בתפקיד הטיפשה, שוב.
*
בלי קשר, הערה מינהלית:
לקראת ההיעלמות הצפויה של גוגל+, ואיתו גם דף הקהילה של הבלוגרים ('בלוגגר בשפת הקודש'), התקין הבלוגר 'קנקן התה' דף קהילה חדש, חלופי ומשוכלל. לקהילה קוראים עכשיו 'פרפרים', והיא פתוחה בפני כל מי שרוצה לקרוא ו/או לכתוב בלוגים מכל בלוגייה שהיא. כולם מוזמנים, פרטים על ההצטרפות בקישור הזה. בהצלחה!
אמנם הסמסטר נגמר, אבל זה לא אומר שיש לי עכשיו יותר זמן. מעבר לענייני בחינות וכו', יש למחשב שלי איזו תקלה קשה שבגללה הוא מסרב, למשל, לפתוח קבצים – מה שגורם לי לנדוד למחשבים אחרים, למשל איזה נייד קטנטן ונטול מקלדת עברית, ולעבוד משם – וגם ללמוד כל מיני דברים על עבודה בעננים, וגם לא להירדם בלילה מרוב דאגות. אל תשאלו. בינתיים המחשב בטיפול, ראש המשפחה לוקח את הזמן שלו, והילד אומר: תקנו כבר מחשב חדש, מה זה הענתיקה הזה. אבל איש תמיכת מחשבים שדברתי איתו אתמול אמר, אצל הילדים האלה (בני שלושים פלוס), המחשב מתיישן כבר כשהוא בדרך הביתה מהחנות.
בתוך כל זה נפלה עליי אתמול נסיעה שלא מן המניין לעבודה בירושלים לצורך השתתפות ב'יום סגל'. אני מודה שהיו לי תוכניות להבריז, אבל נרשמתי מראש לסדנאות ולא היה לי נעים, שלא לדבר על כך שהברזות קבועות הן פשוט חוצפה, וכמה כבר אפשר להסתתר מאחורי הטיעון (הנכון) שאני באה בימים ומרחוק ובאוטובוסים. אז חרקתי שיניים ונסעתי.
אי אז בעבר הרחוק, כשהילד הגיע לצבא, הוא בישר לי פתאום בטלפון שלדעתו יש לו הפרעת ריכוז וקשב. לי זה נשמע תמוה – לא כך הכרתי אותו לפני זה – אבל כשחשבתי על זה קצת הגעתי לשתי מסקנות: האחת, אולי הוא צודק, זה מסביר כמה קווים באופיו. והשנייה, אולי הוא ירש את זה ממני. כי לי נורא קשה להקשיב להרצאות בכנסים, כולל בסדנאות. הקושי הופך לפעמים לכאבים פיזיים ממש. זה אף פעם לא אובחן, וכנראה כבר לא יטופל, וחוץ מזה, גם אני וגם הילד שלי יודעים להתרכז יפה מאוד כשמדובר במשהו שחשוב לנו, אז כל העניין אינו קריטי.
בשביל מה אני מספרת את כל זה? כי אתמול, בסוף הכנס, הייתה סדנה/הרצאה אחת מעולה כל כך, שכל הפרעות הקשב שלי התפוגגו. בחרתי את הסדנה הזאת לפי הכותרת – משהו שהיה קשור לסיפורי המקרא ולאוֹמנות – וזו הייתה אחת ההרצאות הכי טובות ששמעתי בחיים. ישבתי שם חמישים דקות בלי לפהק או להתגרד או לשאול את נפשי למות אפילו פעם אחת, וחזרתי הביתה מלאה במחשבות.
המרצה דיברה על החצי הראשון של פרק א' בספר רות. אני מכירה את הפרק הזה היטב, כי כשלימדתי את טעמי המקרא השתמשתי בו לא פעם. אני אפילו מכירה את הגרסה שלו בחבשית עתיקה (wakona bamawa'ela yekwennenu masafent [=ויהי בימי שפוט השופטים], וכך הלאה), ותמיד ראיתי בו את התיאור האולטימטיבי לנאמנותה של סבתו-רבתתו (הלא-יהודיה!) של דוד המלך. אבל אתמול הסתבר לי שאפשר לראות את זה גם קצת אחרת (מבחינת הנאמנות), ובהרצאה הראו לנו גם ציורים של סלבדור דאלי ושל שאגאל, למשל, שעשויים לרמוז גם הם בכיוון הזה. למשל, שנעמי לא כל כך רצתה שכלותיה יבואו איתה משום שחששה, ואולי בצדק, שהן יהיו קצת ריחיים על צווארה. בקיצור, שאפילו המודל האולטימטיבי לנאמנות הייתה בסופו של דבר בן אדם שמנסה לשרוד איכשהו במציאות לא פשוטה, ושהיא לא בהכרח הייתה מושלמת – מה שלא פוגם בסיפור המקראי בכלל, אלא להפך. אה, וגם נדונה ההשערה שספר רות נכתב על ידי אישה. השערה כלבבי.
אהבתי גם שהמרצה רק הראתה את האפשרויות אבל לא חרצה דעה: פותחת דלת, מניחה למי שרוצה להיכנס, מעוררת מחשבה ונסוגה חזרה לרקע. אני אוהבת את זה. וחוץ מזה היא קראה מתוך תנ"ך מלא בהוצאת קורן, כזה שיש לי גם בבית, אבל במקום כריכה קשה כחולה הייתה לו כריכה רכה ורודה. עפתי על זה לגמרי, גם אני רוצה אחד כזה.
שום חופש, בעצם. השבועות האחרונים, וגם אלה שעוד לפניי, הם הכי עמוסים בשנה. אבל הלימודים כאילו הסתיימו, אז קוראים לזה חופש. זה רק לתפארת המליצה.
אתמול, למשל (שבת), עבדתי כל היום. גמרתי לבדוק מבחנים של כיתה שלמה, חישבתי מרכיבים שונים של הציונים שלה, הזנתי במערכת, בדקתי שהמערכת לא טעתה בחישובים (כן, כן, אני בודקת ידנית שהממוצע המשוקלל יצא נכון. ראש המשפחה אומר שאני משוגעת. ראש המשפחה צודק). ואחר כך עוד אספתי וטיפלתי במידע שיש לדווח עליו בכל מיני ישיבות השבוע. כשהלכתי סוף סוף לישון, כבר לא יכולתי להירדם, כי הייתי ערנית באופן מדאיג. אומרים שאורו של מסך המחשב לא טוב להירדמות, וזה כנראה נכון.
בקיצור, הלכה השבת. אני לא דתייה ולא שומרת מצוות, אבל הרעיון של פסק זמן ליום אחד, שבו לא ארשה שיבלבלו לי את המוח ולא אדאג ולא אתעצבן, דווקא מוצא חן בעיניי. זהו ה-'לא עכשיו' האולטימטיבי, בטח גם סקרלט או'הארא הייתה מסכימה עם זה. אז אני אשתדל לאמץ את העיקרון הזה בהמשך. כל חיי אני דוחה את זה (אנוח כשיהיה לי זמן, וכו'), ובינתיים חיי עוברים והשבתות הולכות פייפן (סליחה).
בינתיים אני מתקרבת לסופו של הספר של ג'ואנה טרולופ, שעליו כבר דיווחתי. האמת שהוא משתפר ונעשה מעניין יותר, סתם קטלתי אותה. דיווחי הבגדים אמנם נמשכים, אבל עכשיו שמתי לב למשהו חדש: שרק עכשיו, לקראת הסוף, יש גם תיאורים של איך שהגיבורים נראים (לאחת יש שיער ארוך חלק, לשנייה קצר). או שאולי לא שמתי לב קודם? אני תוהה אם זו מדיניות תיאור מתוכננת, לגלות איך הם נראים רק בסוף, או שזו סתם תאונה. או שכאמור, לא התרכזתי בקריאה בהתחלה (יש מצב).
בבלוג של מניפה פורסם פוסט מצוין על אימהוֹת שנעצבו אל ליבן כשילדיהן (הבן של האחת, הבת של השנייה) פירקו את הזוגיות ביניהם. הפוסט עורר, כצפוי, תגובות ערות. היה מאלף לראות איך כל אחד מאתנו מגיב ממקומו האישי: האימהות מבינות לליבן הדואב של האימהות בפוסט, הצעירות מתקוממות על ההתערבות ההורית בחייהם של הצעירים (ואם לא התערבות, אז לפחות רכילות מאחורי הגב – שזה, אגב, שווה פוסט נפרד בעניינים בלוגוספריים). יכולתי לומר, כמו שאמי נהגה לומר לי, כשיהיו לך ילדים, תביני. ויכולתי אפילו להוסיף ולומר שהיתרון של אימהות הוא שפעם הן היו צעירות, ולכן הן מכירות את שני צידי המתרס. אבל לא אומר זאת – ולא רק משום שזו אמירה מקוממת, אלא משום שאני זוכרת את מה שאמר אנטואן דה סנט-אכזופרי בספרו הנסיך הקטן: שאמנם כל המבוגרים היו פעם ילדים, אבל הם לא תמיד זוכרים את זה.
ולמרות זאת, להגנת האימהות, אגיד שגם להן (ולא רק לצעירים) יש חיים, ויש רגשות, והן סקרניות לא פחות (אם כי לא בהכרח יותר) מן הצעירים, ולפעמים הן אפילו מרכלות, ואפילו מאחורי הגב, וגם כן לא בהכרח יותר מילדיהן.
את העניין הזה סיכם פעם ילד קטן, אלמוני, שכתב כך בספרון קטן של ילדים הכותבים על אימהותיהם:
Mommy is a persin, too
לאמור, גם אימהות הן בני אדם (והשגיאה במקור).
ומה עוד אפשר כבר להוסיף על כך.
שמעתי אתמול הסבר על הברכה 'שנה טובה ומתוקה'. על שום מה מברכים גם 'טובה' וגם 'מתוקה', ולמה לא מספיק לומר רק 'טובה'. מסתבר שעל פי תפיסת ההסבר, ברור שהשנה תהיה טובה, כי הרי הכול טוב והכול לטובה. אבל 'מתוקה' פירושו שגם נרגיש את הטוב ונוכל ליהנות ממנו, שהרי אנו נוטים שלא לראותו ולא להעריכו.
התפיסה שהכול טוב היא דתית במקצת ואולי גם תמימה במקצת, אבל ההבחנה בעניין הנטייה לא לראות את הטוב איננה תמימה כלל, וההסבר כולו מצא חן בעיניי. והשתעשעתי במחשבה על הקביעה הקבועה של ראש המשפחה, לפיה אני תמיד מתלוננת ולא מעריכה את כל הטוב שנפל בחלקי (כשהוא עצמו מהווה, לתפיסתו, חלק נכבד מן הטוב הזה, כמובן). כן, יש בזה משהו.
*
קצת רוח-שטות-של-כאילו-גימטריה לערה"ש תשע"ח (אוי, ההבלים שאני מסוגלת להעלות כשיש לי קצת זמן):
חביבים עליי ציוני התי"ו-שי"ן-עי"ן-ומשהו, כי ע' היא אות מועדפת (בשל שמי, כמובן). תשע"ט נראית לי מיוחדת במיוחד, כי היא תהיה האחרונה בסדרה, לפני שיתחיל המחזור של תש"פ-ומשהו. אבל בינתיים עומדת בפתח רק תשע"ח, ואני מנסה למצוא בה משמעות כלשהי. במה תשתנה מכל השנים?
הפרשנות הראשונה שעולה בדעתי ל(תש)ע"ח היא:
עדה חולה.
שזה לא ממש מומלץ. אני והמחשבות השליליות שלי. מדהים שזה הדבר הראשון שחשבתי עליו. ננסה משהו אחר:
עדה חלשה.
גם לא משהו.
אז אני מחפשת פירושים אחרים:
עדה חזקה.
טוב, נו. לא צריך להיסחף.
אז: עדה חושבת.
כן, בדרך כלל. לפחות בינתיים. לא מתחייבת להמשך.
ואולי מוטב: עדה חופרת.
הו, כמה נכון. וכמה מעייף.
אולי: עדה חולמת.
הלוואי. מה שהכי מעציב אותי בהתבגרות, שלא לומר הזדקנות, הוא אבדן החלומות (בהקיץ). הם חסרים לי כל כך. עצוב כשלא נותר כמעט על מה לחלום. ההתפכחות מכאיבה.
מצאתי! עדה חוֹרֶפֶּת.
הו, כן. תשע"ז הייתה גרועה מאוד בכל הנוגע לנדודי שינה. לא רוצה אפילו לנסות לספור את הלילות שבהם לא ישנתי בכלל. שני תלמידים כתבו לי במשוב שאני נראית שחוקה. נראה אותם נוסעים לירושלים אחרי לילה בלי שינה ומלמדים יום שלם וחוזרים הביתה בכל הפקקים, יש מצב שגם הם ייראו שחוקים. אולי תשע"ח תהיה חרפּנית יותר. ואם לא היא, לפחות אני. הנה מצאתי משאלה לשנה החדשה.
(עוד רעיונות לתשע"ח: חביבה. חמודה. חייכנית. חפיפית.
כלומר, כל מה שאני לא).
*
יצא פוסט די הזוי. עם הקוראים הסליחה. אקנח בברכה שתנסה לכפר על כל הנ"ל:
שנה טובה ומגשימת משאלות לכולם! ושתהיה גם מתוקה, לא יזיק, ולא משנה לפי איזו שיטה.
צִפּוֹר מְנֻמְנֶמֶת בְּאוֹר רִאשׁוֹן:
צִיּוּץ בּוֹדֵד
מְהֻסָּס
עָנֹג
לוּלֵא בִּשֵׂר אֶת סוֹפוֹ שֶׁל
עוֹד לַיְלָה
שֶׁלֹּא הָיְתָה בּוֹ שֵׁנָה –
אֶפְשָׁר הָיָה לְלַקֵּט נֶחָמוֹת
מִן הַצְּלִיל הַנִּסְפָּג
בַּחֲלַל הַשֶּׁקֶט:
עָנֹֹג
מְהֻסָּס
בּוֹדֵד
שָׁטָה אֳנִיָּה בְּעַרְפִלֵּי הַבֹּקֶר
אַחֲרֵי שֶׁכֹּל הַלַּיְלָה
לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ
לְעָגְנָהּ;
עוֹד מְעַט יִתְלַהֲטוּ הַצָּהֳרַיִם
וְהִיא תוֹסִיף לָשׁוּט;
אַחַר יֵרֵד הָעֶרֶב שׁוּב;
אוּלַי בְּהֶמְשֵׁכוֹ תָּבוֹא סוֹף סוֹף
אֶל הַמְּנוּחָה.
בלוגיעדה 