לשם שינוי יש לי מילה טובה להגיד על הנהגת מערכת הבריאות. זאת באמת הפתעה, כי עדה ק. ואני לא מאמינות במילים טובות, בטח לא על מערכת הבריאות. רק תנו לנו להתלונן – ואנחנו משגשגות. אבל המינוי של רוני גמזו ל'פרויקטור קורונה', או איך שלא יקראו לזה, הפך את שתינו לטיפ-טיפה יותר אופטימיות. כמה מרענן מישהו שלא אומר כמה נהדר הוא עשה עד עכשיו (אפילו במילה לא הזכיר את הצלחתו הקודמת בנושא סדרי-קורונה שהשליט בבתי האבות והדיורים המוגנים), אלא מסביר במילים פשוטות מה הוא הולך לעשות, ונותן לכולם להבין שהוא לא יניח לנודניקים הקטנוניים שמסביב להפריע. אני מניחה שהם היו מתים להפריע לו, אבל כרגע לא מעיזים, וטוב שכך: פחד תמיד טוב לבריאות – אולי לא לבריאות הפוחדים, אבל פחדנותם תועיל לבריאותנו.
במסיבת העיתונאים של שלשום בערב היה תענוג לראות את נתניהו מצמצם את דבריו לשתי דקות ומפנה את הבמה. כנ"ל גנץ. אדלשטיין כמובן לא התאפק והיה מוכרח להוסיף עוד כמה סיסמאות ריקות מתוכן, שהתפרשו על כמה דקות יותר. אבל תוך כעשר דקות התיישבו שלושתם עטויי מסכות בפינת החדר ובלמו את פיותיהם, וכך אפשרו לפרויקטור החדש לפרוש את משנתו בלי הפרעה. דבר כזה כבר מזמן לא נראה במקומותינו.
עכשיו כמובן נותר לראות מה הוא יעשה, ובאיזו מידה של הצלחה. אבל יפה הוא מבין שהוא צריך להשיב אליו את אמון הציבור שאבד מזמן נוכח הקשקושים השחצניים ההתחלתיים של ההנהלות הקודמות ונוכח הפיאסקו שבא בעקבותיהם. ויפה עשה שאסף אל תחת דגלו את כל המומחים הכועסים בטלוויזיה, אלה שהרגישו (בצדק) שלא מתחשבים בדעתם. כאילו אמר להם, במקום לפרשן נגדי בטלוויזיה, בואו שבו איתי ותעזרו לי. כך צריך להיות.
בימים האחרונים אכן מסתמנים שינויים. משרד הבריאות מעדכן את נתוני האתר שלו באופן מסודר קצת יותר. יש דיווחים על נהלים חדשים בעניינים שונים. גם נדמה לי שהפרסומות המפחידות מפני אימי מחלת הקורונה נעלמו מן המסכים (אני, על כל פנים, לא רואה אותן יותר). יכול להיות שגם גמזו חושב שלהפחיד אותי זה לא מה שיציל את המצב. אולי הוא אפילו מעריך שהציבור הרבה פחות מטומטם ממה שחשבו עד כה. הלוואי. יש בארץ הזאת מספיק אנשים נבונים וטובים וחרוצים שישמחו לתת כתף ולעזור אם רק לא יתנהגו אליהם כל הזמן כאילו נולדו בלי מוחות. אגב, יש גם דיווחים עקשניים על התייצבות ב'קצב העלייה בתחלואה'. זאת לא ירידה, אבל כל ירידה מתחילה בהתמתנות של העלייה, ויש מצב שאנחנו נכנסים לפאזה הזאת. אבל מוטב לשתוק בינתיים, כדי לא לפתוח פה לשטן שיושב בפינה ומחכה בשקט לתורו להזיק.
*
בינתיים סיימתי את חובותיי לשנת הלימודים תש"ף, ורגע לפני הצלילה להכנות לתשפ"א (אל תשאלו. והקטנה אומרת לי: אבל למה את לא יוצאת כבר לפנסיה), אני נחה לי קצת בין לבין. אתמול, למשל, צפיתי ביותר מדי טלוויזיה. לכן ראיתי בחדשות 12 כתבה על חרדות ילדים עקב הקורונה ונחמץ לי הלב. במיוחד הילדה ההיא שאמרה שהיא מרגישה שזה סוף העולם, וכששאלו אותה מה פירוש הדבר אמרה שנדמה כאילו כולם ימותו. אם יש דבר שגרוע מחרדות מבוגרים (שגרועות מספיק, מי כמוני יודעת), זה חרדות ילדים. כי בצד העובדה שיש להם אנטנות הכי רגישות שבעולם, חסרה להם פרספקטיבה, ואז זה באמת נורא.
אחרי זה הייתה תוכנית על בני ברק בימי הגל הראשון, ושוב נחמץ לי הלב. נזכרתי כמה מכוער דיברו עליהם, ושוב חשבתי על זה שזה לא הגיע להם. ונזכרתי שוב לטובה באיימן עודה, שטרח וכתב בטוויטר, בעצם ימי הברוך הגדול, שלא נכון להאשים אותם, וזכר גם לאחל להם בריאות, והתביישתי שהוא היה (כמעט) היחידי שזכר.
*
אנחנו כידוע לא מגדולי המפגינים, מעולם לא היינו. עכשיו גם יש לנו תירוץ הולם, מפאת גילנו. אבל סיגלנו נוהל חדש: כשאנחנו עוברים עם רכב בתוך או מתחת לגשר של דגלים שחורים, אנחנו צופרים לאות תמיכה במפגינים ובדגליהם. אל ייקל הדבר הזה בעיניכם, זה לא מתאים לטמפרמנט שלנו: ראש המשפחה אף פעם לא צופר בנהיגה, לא כשהוא מופתע ולא כשהוא כועס. לא מאמין בגאדג'ט הזה. אבל עכשיו גילינו את הצפירות הפוליטיות, וראינו כי טוב. בהתחלה אמרתי לו: ואם הם לא יבינו למה אתה צופר, ויחשבו שזה בגלל שאתה כועס עליהם? והוא ענה, אל תדאגי, זה סימן מוסכם: הם יודעים.
אז ככה אנחנו עוברים, גשר אחרי גשר, וצופרים: פאם-פאם, פ-פ-פאם, פ-פ-פ-פ, פ-פאם!
וככה הפכנו לפעילים פוליטית.
בלוגיעדה 