לאחרונה פתחה הקטנה שלי חשבון אינסטגרם מיוחד בשביל הכלבונת הוגולינה (שם בדוי), שעליה
כבר סיפרתי אי אז. לא התאפקתי, ופתחתי לעצמי גם, והתחלתי לעקוב שם אחרי הוגולינה הנ"ל. בתמורה, הוגולינה עוקבת אחריי בחזרה – אבל, כלבונת מסכנה, אין לה הרבה מה לראות אצלי, כי אני לא מצלמת ולא יודעת להעלות תמונות וגם לא מאוד חשוב לי ללמוד (אל תגלו לשום איש).
אבל בתמונות של הוגולינה אני מאוד מתעניינת (הקטנה היא צלמת מחוננת), והדפסתי את חלקן ועכשיו אנסה לעבוד עליהן בשיעורי ציור. אם כי לא בטוח בכלל שהעפרונות והמכחולים שלי יצליחו לתפוס את החינניות של הצילומים האלה.
אה, וראש המשפחה הצליח לסדר לי את המחשב (ע"ע הפוסט הקודם). הוא קיבל עצה טובה מחבר טוב שהוא איש מחשבים, ועשה איזה איפוס ומחק כמה דברים ואחר כך התקין בחזרה את התוכנה הסוררת, ועכשיו (הקש בעץ) נראה שזה בסדר. מול הטכנולוגיות האינטליגנטיות האלה אני בעיקר מרגישה חוסר אונים: מצד אחד כל העבודה שלי תלויה בהן, מצד שני אין לי מושג איך הן עובדות, מצד שלישי גם להן אין: הן סתם עושות מה בראש שלהן.
אבל הוגולינה מתוקה 🙂
בלוגיעדה 