אתמול בלילה עוד לא ידעתי עבור מי להצביע, אבל הבוקר החלטתי סוף סוף להצביע עבודה-גשר, ודחקתי בראש המשפחה שנמהר כבר לקלפי, פן אשנה שוב את דעתי. אז מיהרנו (נניח) והצבענו.
אין צורך לומר לי שזו לא החלטה סופר-נבונה, אני יודעת לבד. אבל היא מתאימה איכשהו להרגשתי, והחלטתי להניח לכל החישובים ולהצביע בעד מי שאשמח אם ישבו בכנסת הבאה. וזו גם הצבעת הצלה, שזה בכלל יפה בעיניי. נכון שחמתי בערה בי להשחית על שהנ"ל לא הצטרפו למחנה הדמוקרטי, אבל כזאת אני: ממהרת לרגוז וגם ממהרת (איכשהו) לסלוח.
אז למה לא המחנה הדמוקרטי? כי לתמר זנדברג אין לי הרבה סימפתיה. כי אני לא מחבבת את ברק, את ההיסטוריה שלו ואת הקמפיין האגרסיבי שהוא הפעיל. ומשום שאין לי כוח בשביל הלהט של סתיו שפיר: בגילי אני כבר מחפשת קצת שקט.
ולמה כן לעבודה-גשר? כי כמעט תמיד הצבעתי עבורם, ולא היה לי לב לזנוח אותם דווקא בשעתם הקשה. כי הקמפיין שלהם היה, עד כמה שיכולתי להתרשם, פחות אגרסיבי ונבזי משל אחרים. כי הם דיברו פחות על מה לא, ויותר על מה כן. כי הם טענו שהם יותר טובים (אם כי יש מצב שהם לא צודקים בזה), ולא שאחֵרים הם יותר רעים. (מילת הסתייגות: הפעם הם כמעט לא שלחו לי סמסים ולא הטרידו אותי בטלפון, אז יש מצב שהם אולי כן שלחו סמסים נבזיים לאחרים. ראש המשפחה אומר שהם בטח החליטו לא לבזבז עליי משאבים כי הם כבר יודעים שאני חתול בשק ושאצביע עבורם בכל מקרה. אם זה נכון, זה מעניין, כי הם ידעו את זה לפניי).
למה עוד לעבודה-גשר? כי אני דווקא מסמפתת את אורלי לוי. כן, למרות ליברמן. היא נראית לי אדם פרגמטי, והיא מצטרפת למי שאפשר כדי לפעול למען האג'נדה שלה. ככה צריך בפוליטיקה, שהיא אומנות האפשר, ולא אומנות הרומן הרומנטי.
נשארה העובדה שעמיר פרץ באמת קצת כבד לשון וכבד פה. אבל היות שהוא לא צפוי להיות ראש ממשלה, אקרובטיקה לשונית איננה חיונית כל כך בשבילו. וחוץ מזה, וחשוב מזה: בתור מי שכל עולמה הוא מילים, אני דווקא יודעת, ויודעת היטב, שמילים זה לא הכול.
אתמול איחלתי לכולם בחירות טובות. היום אני מאחלת תוצאות טובות.
אמן.
בלוגיעדה 