חסד בכרכרה שקופה

הפרק 'החדר הריק (2)' בקול צעדינו של רונית מטלון:

בהתחלה היה נדמה לי שזה עוד אחד מאותם פרקים שלא אבין,  כי הם מתנהלים סנטימטר אחד מעל לראשי. אבל בסוף הפרק התברר שדווקא הבנתי,  וזה יצא יפה כל כך.

כי כתוב שם שבנוסף לכל חדר מחדרי הצריף היה גם חדר ריק,  ש'דוחס בתוכו אוויר אחר של ידע אחר' (עמ' 349).  שאת זה כמובן לא הבנתי.  ושהחדר הריק נשאר גם אחרי שהצריף האמיתי נהרס כדי שיבנו תחתיו קוטג'.  שאת זה קצת הבנתי.  אבל בסוף כבר כנראה הבנתי לגמרי,  כי שם כתוב,  שהחדר הריק הכיל בתוכו את העיקר,  'או לפחות את אחד מפניה העיקריים של האמת…  :  שהסוד,  החבוי מן העין והשקוף,  הוא הטוב,  לא הרע,  שהאהבה היא הסוד ולא חוסר-האהבה,  שהמופע הדק של חסד האושר מוסתר על-ידי היריד הפתייני של הסבל,  נמשך מאחוריו כמו כרכרת אוויר שקופה,  כמו החדר הריק שטווה סיפור משלו:  שהבלש,  שלוחו של הצדק וציידו של הרע,  לוכד משהו בחדר הריק,  המוצפן והשקוף,  אבל לא את הפושע או את המעשה הנפשע…,  אלא את היפוכם   –  את החסד' (עמ' 350).

משפט באורך של חצי עמוד,  אבל כנראה הבנתי,  ואהבתי את כרכרת האוויר השקופה.  היא אפילו הזכירה לי את הארי פוטר (יש שם משהו עם כרכרות בלתי נראות). צריך להכיר את הסיפור שקול צעדינו מספר,  ואת פיסות הצער והאכזבה השזורות בו,  כדי להעריך את החסד הזה שבכרכרת האוויר השקופה ולדעת עד כמה אין הוא מובן מאליו.
או לפחות ככה הבנתי.