זה הזמן לקריאת ספרים מפורסמים על מגפות. בראש כולם הדֶבֶר, של אלבר קאמי, אבל אין לי בבית, ועל ספריות אין מה לדבר עכשיו. אז במקום זה נחתתי על על הפיקחון של ז'וז'ה סאראמאגו, שהוא מעין המשך רופף של על העיוורון שאותו קראתי לפני שנים (ושאותו לא אהבתי, אבל אי אפשר לומר שלא הרשים אותי, וגם הוא כמובן על מגפה). בעל הפיקחון המגפה היא לא ממש בריאותית, אלא, תחזיקו חזק, סיפור של ממשלה שלא אהבה את איך שהעם הצביע בבחירות. על כן כפתה עליו בחירות נוספות, וכשזה לא עזר (כי התוצאות לא השתנו לטובה), הטילה עליו סגר. המממ. נשמע מוכר עד אימה.
לסאראמאגו יש סגנון ציני חד כתער, רק הייתי שמחה לו היה מחלק את הספר לפרקים, ואת הפרקים לפסקאות, ואת הפסקאות למשפטים באורך סביר (וגם מוסיף סימני פיסוק מגוונים פה ושם, כי בינתיים יש רק פסיקים). יש פסקאות שמשתרעות על כמה עמודים, וזה הורג לי את העיניים, שלא לדבר על המוח. במיוחד לפני השינה, שאז מסתבר שאני נרדמת באמצע פסקה, פשוטו כמשמעו, משום שסופה יגיע רק בעוד כמה עמודים ואין לי כוח לצלוח אותם. אני לא מתה על ציניות שאין לה הפוגה, ומהבחינה הזאת העדפתי בזמנו את הדבר, משום ששם לפחות היה ברור, למיטב זיכרוני, שאלבר קאמי לא לועג לגיבור הראשי שלו (ששמו היה, אם אני זוכרת נכון, שארל[?] רייה [?], והוא היה רופא הגון בתוך עולם של כאוס ואימה).
כך או כך, סאראמאגו נותן שם כמה עצות על ניהול סגר, ואני מעתיקה לכאן משהו מזה (עם הערות שלי בסוגריים מרובעים):
"סגר אינו משהו שמאלתרים כלאחר יד, אלא צריך לדעת יפה מאוד לאן שואפים להגיע ואיך, לאמוד את התוצאות, להעריך את התגובות, לשקול את החסרונות, לחשב את הרווחים וההפסדים…" (עמ' 71).
[נראה לי שהנ"ל מתייחס בעצם למה שקוראים אצלנו 'תכנון אסטרטגיית היציאה'].
ועוד, בהמשך, על תכנון הסגר שבסיפור:
"ההוראות שבאו מלמעלה עסקו בעקרונות הכלליים של הסֶגר והתעלמו כליל מן הפרטים הביורוקרטיים של הביצוע, וזו תמיד הפִּרצה שדרכה חודר התוהו ובוהו" (עמ' 71).
[שזה מזכיר לי את נתניהו שקובע שנגיע ל-30000 בדיקות ביום – ועכשיו שכולם ישברו את הראש איך לבצע את זה, העיקר ש'אני הנחיתי'].
ועוד משהו שאני חייבת להעתיק גם:
"כולנו להבה קטנה ורוטטת שעלולה לכבות בכל רגע, ואנחנו מפחדים, מעל לכול אנחנו מפחדים" (עמ' 59).
[אבל זה לא ממש מתאים לערב חג.]
*
אתמול הקשבנו בחדשות הערב להוראות לסגר/עוצר שיוטל בערב החג, ואז צפינו בכתבה ארוכה על מצב הביצים והיעדרן, ואמרתי לראש המשפחה, לו היו אומרים לנו לפני חצי שנה שבזה נתעסק בערב פסח, לא היינו מאמינים. ועכשיו זה נראה לנו כמעט נורמלי. ללמדכם כמה מהר מסתגלים בני אדם למציאות הזויה.
*
בישלתי מרק עם קניידלעך ועוד כמה דברים, היום אוסיף גם חרוסת – עם יין אמיתי, כנדרש, כי אין תירוש שאני מעדיפה. בכלל, כל הזמן אני מאלתרת בין המצרכים החסרים, ומסתבר שאפשר גם אפשר לאלתר. אפשר למשל אפילו להכין קרם שוקולד למריחה על המצות, במקום 'השחר העולה' שלא זכרנו לקנות. לא שזה מאוד נחוץ לנו, בינינו, אבל זה מסממני החג. אחרי כל הדברים האלה נהיה מוכנים לסדר זוגי. האמת שזה אפילו לא כל כך נורא, בין כך ובין כך אני לא טובה באירוח והאכלה של מלאנת'אלפות אנשים, כי אני בשלנית די בינונית (ונורא לחצנית). מתישהו נעשה מפגש זום עם הילדים והוגולינה, ונציץ החוצה הערב בשמונה וחצי לראות את 'מה נשתנה' על המרפסות מסביב, אם יהיה. אני מקווה שיהיה, זה נחמד.
ושיהיה לכולנו חג שמח, בריא ומשטיח עקומות!
*
ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד עשר.
בלוגיעדה 